ויטוריו אמנואלה אורלנדו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ויטוריו אמנואלה אורלנדו (מימין) יחד עם ז'ורז' קלמנסו ודייוויד לויד ג'ורג'

ויטוריו אמנואלה אורלנדואיטלקית: Vittorio Emanuele Orlando‏; 19 במאי 186031 בדצמבר 1952) היה מדינאי וסופר איטלקי. כיהן כראש ממשלת איטליה במהלך מלחמת העולם הראשונה.

אורלנדו נולד בעיר פלרמו שבאי סיציליה. כיהן כפרופסור למשפטים בטרם החל את הקריירה הפוליטית שלו.

בשנת 1897 נבחר אורלנדו לפרלמנט האיטלקי. אורלנדו נחשב לבן טיפוחיו הפוליטי של ג'ובני ג'וליטי, אשר שימש בתפקיד ראש ממשלת איטליה חמש פעמים בין השנים 1892-1921. אורלנדו, אשר השתייך לצד הליברלי של המפה הפוליטית באיטליה, כיהן בתפקיד שר החינוך והמשפטים תחת ראשי הממשלה ג'ובאני ג'וליטי, אנטוניו סלנדרה ופאולו בוזלי.

לאחר תבוסת הכוחות האיטלקיים בקרב קפורטו באוקטובר 1917, אולץ ראש הממשלה בוזלי להתפטר מתפקידו, ואורלנדו התבקש על ידי מלך איטליה לכונן ממשלה חדשה בראשותו. אורלנדו תמך בהמשך הלחימה האיטלקית לצד מדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה, וזאת בעיקר עקב ההבטחה של מדינות ההסכמה להעניק לאיטליה את שטחי אזור דלמטיה בסיום המלחמה (הסכם לונדון 1915). במהלך כהונתו כראש ממשלת איטליה ניצחו הכוחות האיטלקיים בקרב ויטוריו ונטו בנובמבר 1918, קרב שהביא לתבוסתו המכרעת של הצבא האוסטרו-הונגרי ולסיום חזית הלחימה באיטליה. עם ניצחון מדינות ההסכמה כונה אורלנדו באיטליה "ראש ממשלת הניצחון".

כראש ממשלת איטליה הוזמן אורלנדו לעמוד בראש המשלחת האיטלקית לשיחות השלום שנערכו בפריס בשנת 1919 לצד כל המדינות המנצחות במלחמה. במהלך הוועידה בפריס התגלעו חילוקי דעות קשים בין אורלנדו לשר החוץ שלו, סידני סונינו. אורלנדו, שלא שלט בשפה האנגלית, נראה מנותק במהלך הדיונים כאשר סונינו הפך בהדרגה לראש המשלחת האיטלקית. בעוד אורלנדו תמך בסיפוח עיר הנמל רייקה לממלכת איטליה בתמורה לאזור דלמטיה, התעקש סונינו שעל איטליה לקבל את מחוז דלמטיה. אולם איטליה יצאה מוועידה זו ללא כל השגים טריטוריאליים, וזאת בשל התעקשותו של נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, על עיקרון הגדרה עצמית. אורלנדו, שנוכח לדעת כי איטליה לא תזכה בשום הישג טריטוריאלי, עזב בכעס את הדיונים באפריל 1919. חודש ימים לאחר מכן אולץ אורלנדו להתפטר מתפקידו עקב הכעס הרב בדעת הקהל האיטלקית על כך שאיטליה לא הצליחה להגשים את האינטרסים הטריטוריאליים שלה לאחר המלחמה.

אורלנדו המשיך לכהן כחבר פרלמנט גם לאחר עלייתו לשלטון של בניטו מוסוליני בשנת 1922. אורלנדו בתחילה תמך במוסולני, אולם בעקבות רצח ג'אקומו מאטיאוטי החליט להסיר את תמיכתו במוסוליני. לאחר כיבוש אתיופיה על ידי איטליה בשנת 1935 חזר אורלנדו והביע את תמיכתו במוסוליני ומשטרו הרודני.

לאחר נפילת שלטונו של מוסוליני בשנת 1944 חזר אורלנדו לפעילות פוליטית והוא נבחר לתפקיד נשיא הפרלמנט האיטלקי, תפקיד בו החזיק עד שנת 1946. בשנת 1948 נבחר אורלנדו לתפקיד סנטור לכל חייו. באותה שנה היה אורלנדו מועמד גם לתפקיד נשיא איטליה, אולם בבחירות לתפקיד שהתקיימו בפרלמנט האיטלקי ניצח המועמד לואיג'י אינאוודי.

אורלנדו נפטר ברומא בשנת 1952. אורלנדו כתב יותר ממאה ספרים בנושאי כלכלה, מדינאות ומשפט. כמו כן, היה מדינאי אשר נודע בקשריו ההדוקים עם ראשי המאפיה האיטלקית לכל אורך תקופת פעילותו הפוליטית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]