הגדרה עצמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"הגדרה עצמית" (באנגלית: self-determination) היא מושג במשפט הבינלאומי שמשמעותו מתן אפשרות לעם או לאוכלוסייה מקומית להחליט באופן חופשי ובלא התערבות חיצונית על אופי השלטון הרצוי להם ועל האופן שבו הוא יתממש.

המושג מיוחס לנשיא ארצות הברית וודרו וילסון, אם כי נעשה שימוש במושגים דומים גם לפניו. עקרון הזכות להגדרה עצמית עמד בבסיס הסכם ורסאי שנחתם אחרי מלחמת העולם הראשונה, והורה על הקמת מדינות לאום חדשות באירופה במקום האימפריה האוסטרו-הונגרית והקיסרות הגרמנית. מאוחר יותר עמד העיקרון הזה בבסיס הדרישה לדה-קולוניזציה, כלומר ביטול השלטון האירופי הקולוניאלי באפריקה ובאסיה.

המושג "הגדרה עצמית" התייחס מלכתחילה לאוכלוסייה בעלת שפה ותרבות משותפות ("לאום") היושבת בטריטוריה מוגדרת. מימוש ההגדרה העצמית נעשה באמצעות הכרזה על הטריטוריה ועל הציבור היושב בה כמדינת לאום, או כחלק אוטונומי בתוך פדרציה. תוך כדי מימוש עקרון ההגדרה העצמית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, התבררה הבעייתיות שבו - קבלת כל התביעות להגדרה עצמית איימו לפצל את אירופה למדינות זעירות וליצור עוד ועוד גבולות מדיניים שיחסמו מעבר חופשי של אנשים וסחורות. את הבעיה ניסו לפתור באמצעות הקמת פדרציות כגון יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה ואחרות, אולם פתרון זה נחל כישלון, כיוון שהעמים שישבו במדינות אלה לא הצליחו לקיים שלטון משותף לאורך זמן. מלבד זאת, לא כל עם ישב בטריטוריה מוגדרת. יהודי אירופה, למשל, ישבו בקהילות קטנות יחסית בכל רחבי היבשת. ההונגרים היו מפוצלים בין הונגריה עצמה לבין מחוז טרנסילבניה שבלב רומניה.

יישום הזכות להגדרה עצמית נתקל בבעיות קשות אף יותר בתקופת ביטול השלטון הקולוניאלי, בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 ובשנות ה-60 של אותה מאה. הגבולות המדיניים באפריקה ובאסיה הוגדרו על-פי אינטרסים של המעצמות האירופיות, ולעתים קרובות התעלמו ממאפייני התושבים המקומיים, כגון דת, מנהגים, שפה וכיוצא באלה. האו"ם, שקיבל את הזכות להגדרה עצמית כחלק מאמנת האו"ם (בתיקון משנת 1951), והמדינות החברות בו, ראו את מימוש הזכות בתוך הגבולות הקיימים, ובכך הביאו להקמת מדינות רב-לאומיות שמתקשות לקיים שלטון משותף.

באירופה, אחרי מלחמת העולם השנייה אוזנה הזכות להגדרה עצמית באמצעות הקמת ארגונים לשיתוף פעולה בינלאומי. החשוב שבהם הוא האיחוד האירופי שמאפשר מעבר חופשי של אנשים וסחורות בין המדינות החברות בו, וכן מסגרת חוקתית משותפת למדינות החברות. כל זאת, תוך כדי שמירת עצמאותה של כל מדינה חברה. המבנה הזה החזיק מעמד שנים רבות, אולם לאחרונה הוא עומד בפני אתגרים מסובכים: הגירה מסיבית ממדינות אפריקה ואסיה שמשנה את הרכב האוכלוסייה בחלק מהמדינות וכמו כן תופעת הגלובליזציה, כלומר פיתוח אמצעי תחבורה ותקשורת מהירים שיוצרים קהילות בינלאומיות ותאגידים מסחריים בינלאומיים שנוגסים בכוחן של מדינות הלאום והארגונים הבינלאומיים שהקימו.

התנועה הציונית העמידה, עם הקמתה, במרכז מטרותיה את זכות ההגדרה העצמית לעם היהודי, אולם לא בטריטוריות שבהם יושבים יהודים, אלא בארץ ישראל שבה היו היהודים מיעוט. זאת בהסתמך על הזכות ההיסטורית של היהודים על ארץ ישראל, כפי שנטען במגילת העצמאות. גרסה זו של זכות ההגדרה העצמית הופכת את התנועה הציונית לחריגה בין התנועות הלאומיות שקמו באירופה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. דרישת התנועה הציונית זכתה להכרה בינלאומית בהצהרת בלפור ששימשה בסיס למנדט הבריטי על פלשתינה-ארץ-ישראל. התנועה הציונית שאפה בכל שנות פעילותה ליצירת רוב יהודי בארץ ישראל באמצעות עליית יהודים אליה. תביעת התנועה הציונית להגדרה עצמית ושאיפתה לרוב יהודי בארץ התנגשו עם דרישת הערבים הפלסטיניים להגדרה עצמית באותה טריטוריה ממש. התנגשות זו יצרה את הסכסוך הישראלי פלסטיני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]