סילביו ברלוסקוני

סילביו ברלוסקוני, 2010

סילביו ברלוסקוני (באיטלקית: Silvio Berlusconi; נולד ב-29 בספטמבר 1936) הוא פוליטיקאי ואיש עסקים איטלקי, כיהן שלוש קדנציות כראש ממשלת איטליה בשנים 1994‏-1995, 2001‏-2006 ו-2008‏-2011 מטעם מפלגת פורצה איטליה לשעבר (Forza Italia, בתרגום חופשי: "קדימה איטליה"), הנקראת היום מפלגת פופולו דלה ליבירטה (Popolo della Libertà: "מפלגת העם החופשי").

ביוגרפיה

ברלוסקוני נולד במילאנו. בעל תואר במשפטים. ב-1962 החל את הקריירה שלו כיזם פרטי, ועד מהרה הפך ליזם המוביל בפרויקטים של נדל"ן. ב-1980 החל בבניית אימפריית התקשורת שלו, עם עלייתה לאוויר של רשת הטלוויזיה הארצית המסחרית הראשונה באיטליה. לאחר שרכש את הוצאת הספרים מונדאדורי, הפך למוציא לאור הגדול ביותר באיטליה של ספרים ומגזינים.

הצלחתו באיטליה הביאה אותו לפיתוח של רשתות טלוויזיה מסחריות נוספות בצרפת, גרמניה וספרד.

חברת האחזקות שניהל, FININVEST, היא בעלת שליטה בתחומי הביטוח, מסחר ושירותים פיננסיים.

ב-1986 רכש את קבוצת הכדורגל "מילאן", אחת הקבוצות המצליחות בעולם. בינואר 1994 פרש מניהול FININVEST וייסד את מפלגת "פורצה איטליה", שזכתה ברוב בבחירות באותה שנה, וברלוסקוני מונה לראש הממשלה.

הונו של ברלוסקוני נאמד בשנת 2009 בכ־6.5 מיליארד דולר[1], ובמשך תקופה ארוכה היה האדם העשיר ביותר באיטליה. נוהלו כנגדו חקירות משטרה רבות בחשד לשחיתות בעסקיו הפרטיים, אולם מעולם לא הוגש נגדו כתב תביעה או כתב אישום.

ב-1 ביולי 2003 מונה לנשיא התורן של האיחוד האירופי.

ברלוסקוני נחשב בזמן כהונתו למנהיג האירופי הידידותי ביותר לישראל, ופיתח יחסים קרובים עם ראש הממשלה אריאל שרון. כבר בתחילת כהונתו קרא ברלוסקוני לצרף את ישראל לשורות האיחוד האירופי, על אף מיקומה הגאוגרפי. ביוני 2003 בביקורו בישראל, היה המדינאי הראשון שנמנע מפגישה עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת.

ב-20 באפריל 2005 הודיע על התפטרותו מראשות הממשלה בעקבות הפסדים בבחירות מקומיות וניסה להרכיב ממשלה מחדש, אך בבחירות הוא הפסיד לקודמו בתפקיד ומנהיג מפלגת המרכז-שמאל, רומנו פרודי. ב-14 באפריל 2008 ניצח בבחירות את יריבו מהשמאל, ולטר ולטרוני.

במהלך חייו הציבוריים נודע ברלוסקוני במספר התבטאויות סקסיסטיות ושנויות במחלוקת. לאחר בחירתה לפרלמנט של הדוגמנית מארה קרפניה במסגרת מפלגתו ב-2006, אמר ברלוסקוני כי יציע לעגן בחוק את זכות הלילה הראשון‏. בינואר 2007 אמר עליה כי אלמלא היה נשוי, היה נישא לה מיד. רעייתו של ברלוסקוני, ורוניקה לריו, דרשה ממנו להתנצל מעל דפי העיתונות.

בתחילת 2009 התפרסמו ידיעות על הוללות מינית של ברלוסקוני. בעקבות פרסומים אלה הודיעה אשתו ורוניקה על כוונתה להתגרש ממנו.‏‏

ב-13 בדצמבר 2009, הוטח לעבר פניו של ברלוסקוני פסלון מאבן בסוף עצרת תמיכה בממשלתו בידי מסימו טרטליה, גבר בן 42, המעורער בנפשו. ברלוסקוני סבל מאף שבור, שתי שיניים שבורות וחתכים בשפה ובפנים .

ב-1 בפברואר 2010 ביקר ברלוסקוני ביקור רשמי בישראל. במסגרת הביקור הוא סייר ביד-ושם, הביע זעזוע מהמראות שראה שם ואף חתם בספר האורחים של האתר. במהלך הביקור הביע ברלוסקוני תמיכה בישראל ואמר כי הוא שואף לצירופה לאיחוד האירופי.

ב-15 בפברואר 2011 קבע בית המשפט במילאנו כי ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני יועמד לדין בגין חשדות על כך ששילם עבור קיום יחסי מין עם קטינה במועדון לילה ובגין שימוש לרעה בסמכויותיו כראש הממשלה.

ב-8 ביולי 2011 אמר ברלוסקוני בראיון לעיתון האיטלקי הנפוץ "לה רפובליקה", כי לא יתמודד שוב בבחירות לאחר סיום כהונתו ב-2013. ב-9 ביולי הורה בית משפט לערעורים במילאנו לחברת המדיה פינאינווסט שבשליטתו של ברלוסקוני לשלם ל-תאגיד המדיה CIR סכום של 560 מיליון אירו, על כך שהשתלט במרמה על בית ההוצאה לאור "מונדאדורי", 20 שנה קודם לכן. בראשו של CIR עומד המיליארדר היהודי קרלו דה בנדטי, יריבו הפוליטי של ברלוסקוני.

ב-8 בנובמבר הודיע ברלוסקוני כי יתפטר לאחר שתאושר בממשלתו תוכנית הצנע, שנכפתה על איטליה על ידי האיחוד האירופי. אירופה דרשה את הרפורמות בתמורה לסיוע הכספי שהיא צפויה להגיש לאיטליה שנקלעה למשבר כלכלי עמוק בסוף העשור הראשון של המאה ה-21. ההצבעה על התוכנית התקיימה בנובמבר. ב-12 בנובמבר 2011 הגיש ברלוסקוני את התפטרותו לנשיא ג'ורג'ו נפוליטנו.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: סילביו ברלוסקוני
דיווחים בוויקיחדשות: איטליה: ברלוסקוני ניצח בבחירות הכלליות
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סילביו ברלוסקוני

• מי אתה סילביו ברלוסקוני, 1 במרץ 2007, אתר "ONE"
• סילביו ברלוסקוני, באנציקלופדיה ynet
• עדי שורץ, עובר מסך, ישראל היום, 30 באפריל 2010
• עופר קניג, "סוף עידן ברלוסקוני או עוד היחלצות של 'הודיני האיטלקי'?" 9 בדצמבר 2010, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• עמית ולדמן, "אלף הפדיחות של סילביו ברלוסקוני" 9 בנובמבר 2011, אתר Mako, חדשות ערוץ 2
• אריאל דניאלי, לא רק "בונגה בונגה": השערוריות של ברלסוקוני, באתר ynet‏, 10 בנובמבר 2011