החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
החזית האיטלקית
Italian Front 1915-1917.jpg

החזית האיטלקית 1915-1917
חלק מ: מלחמת העולם הראשונה
תאריך התחלה: 23 במאי 1915 עד
3 בנובמבר 1918
מקום: צפון איטליה, סלובניה וקרואטיה
תוצאה: ניצחון מדינות ההסכמה
הצדדים הלוחמים
מדינות ההסכמה:
Flag of Italy (1861-1946).svg  ממלכת איטליה
Flag of France.svg  צרפת
Flag of the United Kingdom.svg  הממלכה המאוחדת
Flag of the Czech Republic.svg  צ'כוסלובקיה
Flag of the United States.svg  ארצות הברית 
מעצמות המרכז:
Flag of Austria-Hungary (1869-1918).svg  האימפריה האוסטרו-הונגרית
Flag of the German Empire.svg  הקיסרות הגרמנית 
מפקדים
Flag of Italy (1861-1946).svg לואיג'י קאדורנה
Flag of Italy (1861-1946).svg ארמנדו דיאז
Flag of Italy (1861-1946).svg אמנואלה פיליברטו, דוכס אאוסטה
Flag of the United Kingdom.svg רודולף למברט 
Flag of Austria-Hungary (1869-1918).svg קונרד פון הצנדורף
Flag of Austria-Hungary (1869-1918).svg סבטוזר בורוייביץ'
Flag of Austria-Hungary (1869-1918).svg ארתור ארץ פון שטראוסנבורג
Flag of the German Empire.svg אוטו פון בלוב 
כוחות
5 מיליון  8 מיליון 
אבידות
הרוגים: 651,000
פצועים: 953,886 
הרוגים: 404,000
פצועים: 1,207,000 
חיילים איטלקים באלפים
קווי אספקה אוסטרים-גרמניים, אוקטובר 1917

החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה הייתה חזית הלחימה בצפון איטליה במהלך מלחמת העולם הראשונה, אשר התחוללה בין ממלכת איטליה, ולצדה צבאות נוספים ממדינות ההסכמה, לבין האימפריה האוסטרו-הונגרית, בתמיכת כוחות מן הקיסרות הגרמנית. החזית נפתחה ב-23 במאי 1915 עם הכרזת המלחמה של איטליה על אוסטרו-הונגריה, הכרזה אשר לוותה במתקפה איטלקית בנקודות מסוימות לאורך החזית. כניסתה של איטליה למלחמה לצד מדינות ההסכמה באה למרות חתימתה על הברית המשולשת עם הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית משנת 1882 ועל רקע רצונה לכבוש מידי אוסטרו-הונגריה אזורים שאותם ראתה כשייכים לה ושבהם התגוררו דוברי איטלקית רבים.

לאורך רוב שנותיה התנהלה החזית במלחמת חפירות סטטית בערוצי הנהרות איזונצו ופיאווה בשטחי צפון איטליה, סלובניה וקרואטיה של ימינו. אולם, בניגוד למישורים הבוציים של החזית המערבית, התאפיינה הלחימה בחזית האיטלקית בלוחמה הררית. כמו כן, בנוסף למלחמה סטטית ארוכה הוחלשו צבאות שני הצדדים על ידי מחלות מידבקות כדיזנטריה וטיפוס. התפתחות בחזית הושגה בקרב קפורטו, לאחר התגבורת שקיבלה אוסטרו-הונגריה מן הכוחות הגרמניים שהופנו לחזית לאחר יציאתה של האימפריה הרוסית מהמלחמה. אלא שההתקדמות של מעצמות המרכז נבלמה עקב התארכות קווי האספקה, כשמנגד הגיעו לצדם של האיטלקים תגבורות בריטיות, צרפתיות ואמריקאיות. בקרב ויטוריו ונטו הושגה ההכרעה בחזית לטובת מדינות ההסכמה, ולאחריו נכנעו הכוחות האוסטרו-הונגריים ב-3 בנובמבר 1918.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1882 חתמה ממלכת איטליה על הברית המשולשת עם הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית, שבה התחייבו המדינות החתומות לצאת להגנת בעלות בריתן במקרה שאחת מהן תותקף. ברית זו, שמבחינתה של איטליה באה להגן על האינטרסים האיטלקיים מעבר לים, עמדה בצלה של יריבות ארוכת שנים בין איטליה לאוסטרו-הונגריה על רקע שליטתה של האחרונה באזורים שבהם התגוררו דוברי איטלקית בצפון חצי האי האפניני ולחוף הים האדריאטי, אזורים שאיטליה רצתה לספח לעצמה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שמרה ממלכת איטליה על נייטרליות בתואנה שהתחייבותה במסגרת הברית המשולשת היא הגנתית וחלה רק במקרה שבנות בריתה תותקפנה, בעוד שגרמניה ואוסטרו-הונגריה היו הצד התוקף במלחמה. במקביל, ניסו מדינות ההסכמה לגייס את איטליה לצדן, מאמצים שנשאו פרי עם החתימה על ברית לונדון הסודית ב-26 באפריל 1915, שבה הובטחו לאיטליה אחרי המלחמה שטחים רבים מאלה שדרשה לעצמה בתמורה לוויתור על התחייבויותיה במסגרת הברית המשולשת והכרזת מלחמה על גרמניה ועל אוסטרו-הונגריה. כחודש לאחר מכן, ב-23 במאי הכריזה איטליה מלחמה על אוסטרו-הונגריה ופתחה במתקפה לאורך הגבול שנודעה בשם הזינוק הראשון (באיטלקית: Primo Sbalzo).

מהלך הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הלחימה הסטטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז כניסת איטליה למלחמה נגד אוסטרו-הונגריה נערך צבאה במערך הגנתי בעמק איזונצו (נהר סוצ'ה בסלובניה של ימינו). מערך זה בלם את ההתקפה האוסטרו-הונגרית בקרב הראשון על האיזונצו והוביל לעוד אחד-עשר הקרבות על הנהר איזונצו מיוני 1915 עד ספטמבר 1917 בהם לא הושגה הכרעה של ממש, למעט הישגים זעירים. הגנרלים האיטלקים שילחו עוד ועוד התקפות באותו מבנה אחיד, בהם הסתערו חיילים איטלקים מלמטה על עמדות מבוצרות ונקטלו באמצעות אש מקלעים. הקרבות על האיזונצו גבו מהאיטלקים כ-150,000 הרוגים. עם זאת הדיווחים שהועברו על ידי ראש המטה הכללי האיטלקי לואיג'י קאדורנה לעורף (הן למלך והן לציבור) סיפרו רק על הצלחות וניצחונות.

בין 10 עד ה-15 במאי 1916 התחולל קרב אסיאגו. הייתה זו מתקפה גדולה של צבא האימפריה האוסטרו-הונגרית נגד הצבא האיטלקי שצליחה בהתחלה אך נהדפה ובסיום הקרב שבו הכוחות האוסטרים לנקודת ההתחלה. גם הקרב השישי על האיזונצו באוגוסט אותה שנה הסתיים בהישג איטלקי במסגרתו כבשו את העיר גוריצה.

ההתערבות הגרמנית והנסיגה האיטלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב קפורטו

המצב הסטטי בחזית השתנה באוקטובר 1917. לאחר הקרב האחד עשר על האיזונצו, שהסתיים ללא הכרעה, החליטו הגרמנים להתערב ולהביא לשינוי בחזית זו. כוחות גדולים הובלו מהחזית המזרחית, שם נחלו הצלחה בכיבוש ריגה בעזרת הטקטיקה שפותחה על ידי גנרל אוסקר פון הוטיאר שעיקרה: חדירה מהירה של יחידות קטנות ומהירות מצוידות בלהביורים, רימונים ונשק קל, פגיעה במפקדות ובסוללות התותחים תוך גרימת בהלה אצל האויב ולאחר מכן כניסת הדרג השני והשלישי שמשלימים את המלאכה. על הכוחות האוסטרו-גרמניים מונה הגנרל הגרמני אוטו פון בלוב שהשתתף קודם לכן בקרבות בפרוסיה ובמקדוניה.

המתקפה החלה ב-24 באוקטובר 1917 בשעה 02:00 בהפגזה ארטילרית מלווה בהתקפת גזים ומסך עשן. החיילים האיטלקים הופתעו כשמתוך הערפל הגיחו עליהם יחידות המחץ הגרמניות מצוידות בלהביורים ורימוני יד. במהרה נבקעו פרצות גדולות בחזית האיטלקית. הפריצה הגדולה הייתה באזור קפורטו, והגרמנים התקדמו ביום הראשון כ-25 ק"מ. תוך זמן קצר החלה מנוסת בהלה של כל הצבא האיטלקי. ב-30 באוקטובר היה הצבא האיטלקי על סף התמוטטות כללית. הוא נסוג כ-100 קילומטרים והתייצב על גדות הנהר פיאווה, 30 ק"מ בלבד מצפון לונציה. רק התארכות קווי האספקה הגרמניים-אוסטריים גרמה להפסקת ההתקדמות.

נקודת המפנה והניצחון האיטלקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב הנהר פיאווה

האיטלקים הצליחו להתבסס ב"קו הנסיגה האחרון" של גדות הנהר פיאווה. במקביל לשינויי-גברי בצמרת הצבא, בהם מונה ארמנדו דיאז לרמטכ"ל, לאחר שרמטכ"ל הכישלון בקפורטו, לואיג'י קאדורנה הודח מתפקידו, הגיעו לחזית 3 דיווזיות בריטיות, שתי דיוויזיות צרפתיות וכוחות אמריקאים וצ'כוסלובקים.

לאיטלקים נודע על ידי מודיעין צבאי על כוונת האוסטרים לפתוח במתקפה רחבת-היקף ב-15 ביוני 1918 והם היו מוכנים לה. עד ה-23 ביוני נחלו הכוחות האיטלקים ניצחון מוחץ והנחילו תבוסה לאוסטרו-הונגרים. מפלת האוסטרו-הונגרים הייתה קשה במיוחד מבחינה מורלית כיוון שמפקדם העליון במתקפה זו היה קרל הראשון, קיסר אוסטריה עצמו.

ארבעה חודשים מאוחר יותר הצליחו האיטלקים ומדינות ההסכמה להשיג ניצחון מוחלט בקרב ויטוריו ונטו. האוסטרו-הונגרים נכנעו ב-3 בנובמבר 1918 לאחר כיבוש טריאסט.

במקביל לקרבות האחרונים על הנהר פיאווה, התקיימו שלושה קרבות על רכס ההרים השולט, קרבות מונטה גראפה היו קרבות הרריים קשים בשל הטופוגרפיה ומזג האוויר, בהם הצליחו הכוחות האיטלקים להגן על צפון איטליה מפני פלישה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]