ויליאם מילר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ויליאם מילר
חישובים לפי שיטות שונות המציגים את שנת הגאולה כ-1843

ויליאם מילראנגלית: William Miller;‏ 15 בפברואר 1782 - 20 בדצמבר 1849) היה כומר בפטיסטי שייסד זרם אסכטולוגי-משיחי בנצרות הפרוטסטנטית ממנו צמחו הכנסיות האדוונטיסטיות, המציבות בראש מעייניהן את הביאה השנייה של ישו כאירוע ריאלי העתיד לקרות בזמן קרוב.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילר נולד במסצ'וסטס, אביו לחם במהפכה האמריקאית. כילד עברה משפחתו להמפטון, ניו יורק. ב-1803 נשא לאשה את לוסי סמית' והזוג עבר להתגורר בחווה חקלאית בפולטני שבורמונט, סמוך לגבולה עם מדינת ניו יורק. בעיר כיהן פולטני כסגן שריף וכשופט שלום. במלחמת 1812 שירת במיליציה של ורמונט ובצבא ארצות הברית והשתחרר ב-1815 בדרגת קפטן.

לאחר שחרורו חזר עם משפחתו להמפטון והחל לעסוק בנושא החיים לאחר המוות. הוא חיזק את קשריו עם הכנסייה הבפטיסטית והפך למטיף קבוע בטקסיה. דרשותיו הפכו לעמוסות רגש ואקסטזה ובאחת הפעמים חווה חזיון התגלות של ישו. מאותה עת התעמק בכתבי הקודש והחל לחפש בהם את מועד ביאתו השנייה של ישו. לפי ספר דניאל ח' י"ד ("וַיֹּאמֶר אֵלַי עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶש") חישב מילר 2300 שנה מתקופת דניאל, כלומר מימי ארתחששתא הראשון, שנת 457 לפני הספירה וקיבל לפיכך את השנה 1843 כשנת הביאה השנייה. הוא הצליב את המידע שקיבל עם רמזים אחרים שונים בספר דניאל ובכתבי קודש והשתכנע שהתשובה בידו. בספטמבר 1822 פרסם מילר מסמך המפרט את תגליתו וקבע את מועד הביאה בין מרץ 1843 למרץ 1844, בהתאם ללוח השנה העברי המתחיל בא' ניסן.

באוגוסט 1831 יצא מילר למסע דרשות בציבור, על מנת לעורר את המאמינים לקראת הביאה השנייה. תגליתו, שבתחילה זכתה להתעלמות, החלה לצבור סביבו קהל מאמינים שביקשו לשמוע עוד ושלחו למילר מכתבים. ב-1834 קיבץ את מכתבי התשובה העיקריים שכתב לקהלו ואת עיקר דרשותיו בחוברת תחת השם Evidence from Scripture and History of the Second Coming of Christ, about the Year 1844: Exhibited in a Course of Lectures ("ראיות מהכתובים וההיסטוריה על ביאתו השנייה של ישו, סביב השנה 1844: מובאים בצורת הרצאות").

מילריזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1840 נפגש מילר עם כומר כריזמטי מבוסטון בשם ג'ושוע הימס (Joshua V. Himes). הימס, על אף שנותר ספקן למדי ביחס לחישובי הקיצין של מילר, הסכים לפרסם את תורתו בעיתון מיוחד שהוציא לאור החל מה-28 בפברואר 1840 בשם Signs of the Times[1]. העיתון, שיצא בתפוצה ארצית, הפך את קהל מאמיניו של מילר מציבור מצומצם בניו אינגלנד לתנועה בקנה מידה ארצי. מאמרים מילריסטים החלו להתפרסם בפילדלפיה, רוצ'סטר, קליבלנד ומונטריאול. במאי 1843 דיווח הימס על פרסום 21,000 עותקים של כתבים מילריסטיים מדי שבוע, עד דצמבר 1843 הכריז הימס שפרסם כבר מיליון עותקים, עד מאי 1844 הופצו 5 מיליון‏[2].

משחלף הזמן המיועד ולא אירע דבר, פרסם מילר שאירעה תקלה בחישוב, בשל שגיאת עיבור ושיש להתייחס ללוח השנה של הקראים לפיו המועד הוא עד ה-21 באפריל 1844. לקראת כל מועד יצאו אלפי מאמינים למחנות אוהלים על מנת לקבל את הגאולה בטהרה. לאחר שגם אפריל עבר ללא אירועים מיוחדים הצהיר הכומר סמואל סנו באחר ממחנות האוהלים שהתאריך האמיתי הינו ה-22 באוקטובר 1844 ומילר סמך ידו על התאריך החדש.

האכזבה הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ה-22 באוקטובר 1844 חל משבר אמונה בקרב מאמיני מילר, שהתבטא בבכי בלתי פוסק ותחושות פיזיות. משבר זה זכה לשם "האכזבה הגדולה" (The Great Disappointment). הוא עצמו המשיך להאמין ולקוות לבואו השני של ישו עד מותו, כחמש שנים מאוחר יותר. תולדות חייו של מילר ושל תנועתו הועלו על הכתב על ידי סילבסטר בליס והוצאו לאור על ידי ג'ושוע הימס ב-1853 בספר Memoirs of William Miller.

קבוצה מילריסטית, בראשותה של קלורינדה מינור (Clorinda S. Minor), בה היה חבר גם סבו של הסופר ג'ון סטיינבק, יצאה לארץ ישראל על מנת להכשירה לביאה השנייה. הקבוצה התיישבה בכפר ארטאס שליד בית לחם ולאחר מכן עברה ליפו.

הקהילה המילריסטית התפרקה למספר תתי-זרמים הכלולים כולם תחת הכותרת אדוונטיזם. הכנסייה הגדולה ביותר מסוג זה היא הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי הכוללת כ-18 מיליון מאמינים‏[3].

מילריזם והאמונה הבהאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדת הבהאית מקבלת את חישובי הקץ של מילר ומציינת כי עלי מוחמד התגלה כ"באב", התגלמותו החדשה והעצמאית של האל, והמהדי (המשיח), ב-23 במאי 1844, יום המהווה חג בהאי, בהתאם לחזונו של מילר‏[4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים ברשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קישור לגיליונות העיתון
  2. ^ אליעזר ויצטום ומשה קליאן, "ירושלים של קדושה ושיגעון, צליינים משיחים והוזים". הוצאת אריה ניר, 2013 עמ' 179
  3. ^ חדשות הכנסייה
  4. ^ Moojan Momen, Fundamentalism and Liberalism: Towards an Understanding of the Dichotomy