ז'יל מישלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'יל מישלה
תצלום של מישלה מאת פליקס נדאר

ז'יל מישלה (21 באוגוסט 17989 בפברואר 1874), היסטוריון פילוסוף וסופר צרפתי.

נולד בפריז, בן למשפחה בעלת מסורת הוגונוטית. אביו היה מדפיס, לא עשיר במיוחד, וז'יל עזר לו בעבודות הדפוס. הוצעה לו משרה במשרדי ההדפסה המלכותיים, אך אביו הצליח לשלוח אותו לבית הספר ליסה שרלמן המפורסם, שם הוא התבלט. עבר את הבחינות האוניברסיטאיות ב-1821, וקיבל משרת פרופסור להיסטוריה בקולג' רולין. זמן קצר לאחר מכן, ב-1824, הוא התחתן.

תקופה זו הייתה מוצלחת מאוד למלומדים ואנשי ספר בצרפת, ולמישלה היו פטרונים בעלי עוצמה – אבה-פרנסואה וילמיי וויקטור קוזין, בין השאר. למרות שהוא היה פוליטקאי משופשף (ומילדותו הוא אימץ רפובליקאניזם ומגוון מוזר של מחשבה רומנטית ואתאיסטית), היה קודם כל איש ספר והיסטוריון. חיבוריו המוקדמים ביותר היו ספרי לימוד. בין 1825 ל-1827 הוציא לאור לוחות כרונולוגיים וסיכומים שונים בהיסטוריה מודרנית. הספר שכתב על הנושא ב-1827 היה ספר זהיר ומבוסס, טוב בהרבה מכל ספר אחר שיצא לפניו, וכתוב בסגנון שקול אך מעניין. באותה שנה הוא מונה לפרופסור להיסטוריה עתיקה ב"אקול נורמל סופרייר"‏[1]. ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1831, ב"הקדמה להיסטוריה אוניברסלית" (Introduction à l'histoire universelle) הוא משתמש בסגנון שונה מאד, ומציג את ייחודו וכוחו הספרותי באופן עז יותר, אך גם את האיכויות של איש חזון שעשו אותו להיסטוריון מרתק אך לא אמין.

אירועי שנת 1830 הביאו אותו לעמדה טובה יותר למחקר בכך שקיבל משרה במשרדי גנזך המדינה, וכפרופסור זוטר תחת פרנסואה גיזו בפקולטה לספרות באוניברסיטה. זמן קצר אחר כך התחיל לעבוד על חיבורו המרכזי והמונומנטלי, "ההיסטוריה של צרפת", שאותו כתב במשך שלושים שנה. אך הוא ליווה ספר זה ברבים אחרים, בעיקר למדניים, כמו "הבחירה של ויקו", "הזכרונות שלותר רשם לעצמו" (Mémoires de Luther écrits par lui-même), "מקורות החוק הצרפתי" (Origines du droit français), ו"משפט הטמפלרים" (le Procès des Templiers).

שנת 1838 הייתה שנה חשובה בחייו של מישלה. הוא היה בשיא כוחותיו, מחקריו הזינו את הדחיה הטבעית שלו מעקרונות של סמכות ממוסדת וכנסייה, ובתקופה שבה הפעולה המחודשת של הישועים הביאה לדאגה בציבור הוא מונה לקתדרה להיסטוריה בקולג' דה פרנס. הוא החל בפולמוס אלים כנגד המסדר הלא פופולרי והעקרונות שהוא ייצג, בעזרת חברו אדגר קינה. פולמוס זה גרם לכך שההרצאות שלהם היו אחד מהבילויים הפופולריים ביותר באותה תקופה. הוא פרסם ב-1839 את ספרו "היסטוריה הרומאית", שהיה בסגנון הרציני והמוקדם יותר שלו. תוכן הרצאות אלו הופיע בכרכים "על הכומר, האשה והמשפחה" (Du prêtre, de la femme et de la famille), ו"העם" (Le peuple). ספרים אלה אינם מציגים את הסגנון האפוקליפטי שניתן לראות בכתביו המאוחרים, אך הם הכילו כמעט את כל האמונות האתיות והפוליטיות שלו – תערובת מגוונת של סנטימנטליזם, קומוניזם, ואנטי-כנסייתיות, נתמכים בידי הטענות האקצנטריות ביותר, ובשכנוע רב.

המהפכה של 1848 כבר הייתה באוויר, ומישלה היה אחד מאלה שפיתח את עקרונותיה: ההרצאות המקוריות שלו היו כה מסיתות, שהפסיקו את הקורס שלו. אך כאשר המהפכה אכן פרצה, מישלה, בניגוד לאנשי ספר רבים אחרים, לא ניסה להיכנס לפוליטיקה, ופשוט הקדיש עצמו במרץ רב יותר לעבודתו הספרותית. חוץ מכתיבת ההיסטוריה הגדולה שלו, הוא כתב בשנים אלה את ה"היסטוריה של המהפכה הצרפתית" הנלהבת. למרות או אולי בגלל ההתלהבות שלו, ספר זה לא היה הטוב ביותר של מישלה. האירועים היו קרובים מדי וידועים מדי, והיה קשה יותר לפצוח בפסקאות ציוריות ולא בהירות, שהן החן והסכנה של חיבורו הגדול יותר. מבחינת ציוריות ומהימנות של התמונות, הספר פחות טוב מהספר על המהפכה של תומאס קרלייל; וכתיעוד פשוט של האירועים, היו כמה ספרים מוכרים טובים יותר.

כישלון המהפכה עלה לו במשרתו בגנזך, שכן הוא סירב להשבע אמונים לאימפריה. אך השלטון החדש רק הצית את הלהט הרפובליקאי שלו, וגם נישואיו השניים (לאדל מלרה, אישה בעלת כשרון ספרותי מסוים ועם דעות רפובליקאיות) המריצו אותו. אף שההיסטוריה הגדולה שלו עדיין הייתה העיסוק העיקרי, כמות גדולה של ספרים קטנים ליוו וגיוונו את היצירה הגדולה יותר. לפעמים הם היו גרסאות מורחבות של פרקים מהספר הגדול, ולפעמים פירושים שלו או נספחים. הראשון מבין אלה (אך לא הטוב ביותר) הוא "נשות המהפכה" (Les Femmes de la revolution), שבה כשרון הכתיבה הטבעי של מישלה מפנה את מקומו לארגומנטציה והטפה לא משכנעת ביותר. בספר הבא, "הציפור" (L'Oiseau), הוא עבר לנושא שונה לגמרי. כעת הנושא היה טבע, לא מנקודת המבט של המדע, או של הסנטימנטליות, אלא מהפאנתאיזם הדמוקרטי המיוחד של המחבר, והתוצאה הייתה מגוונת אך מעולה.

אחריו בא "החרק" (L'Insecte), באותו כיוון כללי אך פחות מעניין. אחריו "האהבה" (L'Amour), אחד מספריו הפופולריים ביותר. ספרים אלה יצאו פעם בשנה בערך במשך 5 או 6 שנים. לאחר "האהבה" בא "האשה" (La Femme), ספר שבו ניתן למצוא ביקורת כללית על הספרות והאופי הצרפתי. אחריו בא "הים"(La Mer), שהוא מעט מאכזב, ובשנה שלאחר מכן "המכשפה" (La Sorcière). ספר זה, שפותח מתוך פרק מההיסטוריה, מכיל את כל מוזריותיו של מחברו. הוא סוג של סיפור אימה, אך בעל עוצמה רבה. הספרים הבאים בסדרה זו הם פחות מוצלחים מבחינה ספרותית: "התנ"ך של האנושות" (Bible de l'humanité), סיכום היסטורי של הדתות; "ההר" ('’La Montagne’’), האחרון בסדרת הטבע; ו"בנינו" (Nos Fils), חיבור על חינוך.

מישלה חי בצרפת ובאיטליה, והיה רגיל לעבוד בחורף בריביירה, בעיקר בהיירס. לבסוף, ב-1867, הוא סיים את חיבורו הגדול, "ההיסטוריה של צרפת". המהדורה הרגילה היא בת 19 כרכים. הכרך הראשון עוסק בהיסטוריה עד זמנו של שרלמן, השני בתקופת הפריחה של צרפת הפיאודלית, השלישי במאה ה-13, הרביעי עד השישי במלחמת מאה השנים, השביעי והשמיני בהתבססות הכוח הכפרי תחת שארל השביעי ולואי האחד עשר. למאות ה-16 וה-17 הוקדשו ארבעה כרכים לכל אחת, שהרבה מהם לא קשורים כל כך להיסטוריה הצרפתית ממש, בעיקר בכרכים שכותרתם "רנסאנס" ו"רפורמציה". שלושת הכרכים האחרונים ממשיכים את ההיסטוריה מהמאה ה-18 ועד לפרוץ המהפכה.

מישלה היה אולי ההיסטוריון הראשון שניסה לכתוב היסטוריה ציורית של ימי הביניים, והתיאור שלו הוא עדיין החי ביותר שקיים. המחקר שלו בכתבי יד ובספרים מודפסים היה מפרך ביותר, אך דמיונו הערני, והנטיות הדתיות והפוליטיות הברורות שלו, גרמו לכך שהוא ראה כל דבר מנקודת מבט מסוימת ביותר, ולא כל האירועים ההיסטוריים נבחנים באופן שווה.

הנפילה של האימפריה השנייה והאסונות שזו הביאה לצרפת עוררה אותו שוב לכתיבה. הוא כתב מכתבים ופמפלטים, וכן התכוון להשלים את ההיסטוריה שלו עד למאה ה-19. אך הוא הצליח להשלים אותה רק עד לקרב ווטרלו. הרפובליקה החדשה לא הייתה שיקום של ממש עבור מישלה, ומשרת הפרופסור שלו בקולג' דה פראנס מעולם לא הוחזרה לו.

עם מותו ב-1874, נקבר מישלה בבית הקברות פר לשז בפריז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האנציקלופדיה העברית, כרך כג', תשל"ג, הערך: מישלה ג'יל, עמ' 403