נדאר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה. |
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה לכך היא: ויקיזציה והגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
נדאר (בצרפתית: Nadar 6 באפריל 1820 - 21 במרץ 1910), הוא הפסבדונים של הצלם, הקריקטוריסט, העיתונאי ומטיס הכדורים הפורחים הצרפתי פליקס טורנשון (Felix Tournachon). נדאר נחשב לאחד מצלמי הפורטרט הצרפתיים החשובים ביותר במאה ה-19, ובהיסטוריה של הצילום בכלל. בסטודיו שלו אירח וצילם את אנשי החברה, האמנות והבוהמה המרכזיים ביותר בצרפת של המחצית השנייה של המאה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] שנים ראשונות
גספר פליקס טורנשון נולד בצרפת ב-1820, בנם הראשון של ויקטור טורנשון (1771-1837) ותרז מילה (Maillet 1794-1860). האב, ויקטור, היה צייר ומו"ל מהעיר ליון, בן למשפחה מכובדת של סוחרים וציירים. ויקטור, שעבר לפריז ב-1817, היה ליברל רחב אופקים, שדיבר 8 שפות והשתתף בהתקוממות בליון בזמן המהפכה הצרפתית. בית ההוצאה לאור הצנוע שלו ברובע הלטיני פרסם את ספרו של הרוזן דה בופון Histoire Naturelle על 76 כרכיו, ובין השאר פרסם גם את הרומן הראשון של אלכסנדר דיומא האב, ועוד כותרים בצרפתית, אנגלית, איטלקית, ספרדית, לטינית ויוונית.
בשנת 1825 נולד אדריאן (נפטר ב-1903), אחיו הצעיר. פליקס למד בפריז בקולז' יוקרתי, ואף זכה בפרסים, אך לאחר שאביו פשט רגל, חלה ועבר חזרה לליון, הועף מהקולז' בשל מעשי שטות. עוד לפני כן חבר פליקס לחבורת סופרים ואמנים מגודלי שיער בעלי תשוקה עזה לספרות, ואף פרסם כמה יצירות ספרות משל עצמו. לאחר מות אביו (1837) עבר לחיק משפחתו בליון, החל ללמוד רפואה, אותם המשיך בפריז, בבית החולים הפסיכיאטרי, אך לא יכול היה להתקדם בלימודיו ללא תעודת בגרות, ולכן נטש אותם. הוא נותר בפריז ללא משפחה, פטרון או מגן, ואז החל את שלב ההתבגרות השני שלו, בו הפך ל"נדאר".
[עריכה] חיי הבוהמה בפריז
השם נדאר הגיע ממשחקי אנלוגיה לשונית של חבריו לבוהמה, שפתחו מעין "ארגו" פנימי (argot, הסלנג הצרפתי) שמזהה ומגבש את חברי הקבוצה. הארגו שלהם נבנה ממעין צרפתית ימי ביניימית מזויפת, שנוצרה בעיקר מהצמדת ההברה האחרונה של מילה לסיומת נונסנס; הסיומות "dard", “dar”ו-"mar" היו נפוצות מאוד, וכך, למשל, המשפט "טורנשון הוא שם מאוד בורגני" (בצרפתית: Tournachon est un nom trop bourgeois), הפך ל"טוּרְנַשוֹנְדָאר אֶטְרֵגוֹ אנדָאר נוֹמֵיְי טְרוֹמוּש בּוּרְזְ'וּאַזִידָאר" (Tournachondar estergue undar nomaille tropmuche bourgeoisdar). עם הזמן השם המסובך טוּרְנַשוֹנְדָאר קוצר לטוּרְנַדָאר, שוֹנְדָאר, נַדָארְשוֹן, ולבסוף נדאר.
הוא החל לצייר קריקטורות של אנשי שם והייתה לו היכולת לתפוס קו מאפיין אצל האדם וליצור את הקריקטורה. בין השנים 1838 ל-1848 נדד נדאר בין מקצועות שונים התפרנס מכתיבת מאמרים סיפורים ומציורי קריקטורות בעיתונים קטנים מקומיים.בתקופה זו אסף חברים רבים .
אחד מחבריו היה אנרי מורז'ה ,שהתפרסם בעקבות סיפורים שכתב, המחזה על החיים הבוהמיים ,הידוע היום כאופרה של פוציני נכתב בשנים 1845-1846 המחזה התבסס על חייהם באותה התקופה.
ב1845 נדאר פרסם את הספר הראשון, La Robe de Dejanira, ושנה מאוחר יותר החל לעבוד כקריקטוריסט. נדאר החל להרוויח ועבד עבור "לה סילואט" (La Silhouette).
ב-1848 היה קריקטוריסט עבור La charivari ב-1849 יצר את "רוו קומיק" (Revue comique) ואת "פטי ז'רנאל פור ריר" (Petit journal pour rire) ואת revue comique.
[עריכה] "פנתאון נדאר"
לחצו לצפייה בהעתק של "פנתאון נדאר"
בשנת 1847 החל נדאר לצייר קריקטורות עבור העיתונים ההומוריסטיים בהם עבד. הקריקטורה הייתה מדיום מתאים לאנרגיה המוגזמת של סגנונו, ולעינו החדה שתפסה בקלות מצבים פסיכולוגיים. בנוסף, הקריקטורה הייתה כלי פוליטי חשוב להבעת עמדות הרפובליקאים בימי המונרכיה של יולי, בעידן בו הודקה הצנזורה על הבעת דעות.
החל מ-1851, לאחר תפיסת השלטון בידי נפוליון השלישי וכינון הקיסרות השנייה, הודקה עוד יותר הצנזורה עם העיתונות, ולא ניתן היה לבקר או ללעוג לשלטון, מה שהותיר בידי הקריקטוריסטים טווח פעולה מצומצם, בעיקר ציור של אנשים מפורסמים. נדאר יצר באותה תקופה מספר "גלריות של אנשי-רוח", שאופיינו בגוף קטן עם ראש גדול. מתוך הקריקטורות האלו הגה ב-1854 את הרעיון ליצור את "פנתאון נדאר": ליתוגרפיה עצומה שתציג 1000 פורטרטים של ידוענים בני זמנו, בעיקר אמנים ואנשי ספרות, שיהוו מראה מפורטת של סצנת התרבות הצרפתית. בעידן של צנזורה, בו העיתונות עסקה רבות במפורסמים אינדיבידואלים, בזמן בו התפיסה הרומנטית של האמן ההרואי קודמה על ידי תרבות ההמונים, וכאשר בפריז שלט פולחן האישיות של הקיסר, פרויקט של גלריית אישים דגולים היה הדבר הנכון בזמן הנכון.
הפקת ה"פנתאון" הייתה משימה אדירה ומורכבת, ודרשה פגישות עם אין ספור אישים להכנת הקריקטורות, עיבוד של תצלומים וציורים ישנים עבור אלו שלא יכלו להיפגש עימו, איסוף פרטים לביוגרפיות המקוצרות שנלוו לתחריט, וסידור כל הגיוון הפיזיונומי של הדמויות בטווח מעניין של הבעות ותנוחות.
נדאר ובני זמנו הבינו שהפנתאון יאשר וישמר בו זמנית את מעמדם המרכזי בתרבות לדורות הבאים, ורבים שיתפו עימו פעולה. אך ההפקה הייתה מורכבת ויקרה מדי עבורו, ולאחר שנתיים רק דף גדול אחד מבין הארבעה המתוכננים עמד בפני סיום; מצעד מתפתל של 250 אנשי הספר, בראשם ויקטור הוגו המוביל את החבורה אל פסלי ראש של שטובריאן, בלזק, פרדריק סולייה וז'ורז' סאנד, האבות המתים והאם הגדולה של התנועה הרומנטית בצרפת.
ההדפס זכה לתשבחות בפיהם של גוטייה וחברים נוספים, אך מחירו הגבוה (20 פרנק) הביא למכירות איטיות. בנוסף, אחד המצוירים חזר בו מהסכמתו להופיע בקריקטורה והביא עוד מצויר אחד לטעון שתמונתו פורסמה ללא אישורו. שר הפנים הצרפתי הורה בעקבות כך לאסור את מכירת ההדפס. נדאר החליט לבסוף לנטוש את הפרויקט לאחר השלמת רבע אחד בלבד מתוכו. למרות שה"פנתאון" שלו היה כשלון כלכלי, הוא זכה להצלחה תקשורתית, הפך לשיחת היום בפריז ופרסם את שם יוצרו בעיר.
אחיו של נדאר, אדריאן, ניסה את כוחו כצייר, אך שוכנע על ידי אחיו ללמוד צילום. אדריאן, אותו תיאר נדאר כנרגן, נרפה, תימהוני, רברבן ולא יוצלח במיוחד, החל ללמוד צילום אצל גוסטב לה גרה (Gustave Le Gray) ב-1853 ופתח סטודיו בסיוע כלכלי של האח, בשדרות דה קפוצ'ין האופנתיות. נדאר, שראה באיזו מהירות חדר אדריאן לעולם הצילום, החל לגלות עניין במדיום, והבין את יעילותו לפרויקט ה"פנתאון" שלו, עוד בטרם נטש אותו. למעשה, ניתן לומר שנדאר המיר את רעיון הפנתאון המצויר בפנתאון מצולם של בני זמנו המפורסמים והמוכשרים.
[עריכה] קריירת הצילום של נדאר
[עריכה] הסטודיו של נדאר, רחוב סן לזאר 1854-1860
ב-1854 התחתן נדאר עם ארנסטין קונסטנס לפברה טורנשון (1836-1909), נערה מבית בורגני שהביאה עימה נדוניה יפה. נישואיו היו שינוי בולט באורך חייו, מאינדיבידואליסט בוהמייני רודף נשים וחופש לגבר הנשוי לבורגנית. לאחר כשלון פרויקט ה"פנתאון" נותר נדאר בחובות, וארנסטין הייתה תקווה ליציבות ואמצעי לכיסוי חובות. ארנסטין סיפקה לנדאר בית יציב בו גידלו את בנם, פול. היא הייתה בת לוויה לאורך כל דרכו, סייע לו בחושיה העסקיים הטובים וניהלה את חשבונות העסק.
בעקבות אחיו, החל נדאר לקחת שיעורי צילום בעצמו, וב-1854 פתח, בעזרת סכום מהנדוניה, סטודיו צילום פורטרטים וחדר חושך בגינת ביתו שברחוב סן-לזאר 113, והחל לעסוק בצילום כחובבן. הוא רכש מצלמה בעלת פורמט גדול במיוחד, שהפך לאחד מסימני ההיכר שלו, ועבד בשיטת הקולודיון החדשה, בגרסה המשופרת שלה שהמציא אדולף-אוגוסט ברטס (Bertsch). בעזרת לוח הקולודיון המהיר, ניתן היה לצלם בזמן קצר יחסית, תוך כדי שיחה עם המצולם, שהייתה הצד החזק של נדאר. השנים שבין 1854 ל-1855 מוגדרות כ"שלב החובבנות" של נדאר, אך פורטרטים רבים של אמנים מפורסמים שהיו ידידיו מתוארכים לתקופה זו.
ב-1854 פנה אדריאן אל אחיו בתחינה דחופה שיבוא לסייע לו להרים את עסק הצילום הכושל שלו. נדאר עבר לעבוד בסטודיו של אחיו, והשקיע שם לא רק את זמנו אלא גם כסף, ציוד צילום, קשרים, ואת שם העט שלו. בסתיו או חורף שנת 1854-1855 ביקש נדאר מהפנטומימאי שארל דברו (Charles Deburau), בנו של הפנטומימאי המפורסם ז'אן גספר דברו (אנ'), להצטלם בדמות פיירו לסדרת תמונות של "ראשי הבעה" (têtes d’expression), שנועדו לשמש כפרסומת לסטודיו הדועך של אחיו, אדריאן. נדאר אף השיג מקום תצוגה לסטודיו בתערוכה העולמית של 1855, שם זכתה הסדרה במדליית זהב. קשה לשייך את התצלומים שנוצרו באותה תקופה במובהק לפליקס או לאדריאן. קשה גם לבסס כרונולוגיה מסודרת בעבודותיו, משום שנגטיבים רבים אבדו ונותרו רק הדפסים.
לאחר סדרת הצילומים של דברו רבו האחים, משום שאדריאן חש שפליקס המוצלח והדומיננטי משתלט אט אט על הסטודיו. תוך מספר חודשים, ברגע שהסטודיו חזר לתפקד, ביקש אדריאן מפליקס לעזוב את מה שראה כטריטוריה שלו, וב-16 בינואר 1855 נפרדו דרכיהם. ההשקעה הרבה של נדאר בסטודיו של אחיו יצרה בסופו של דבר בלבול באשר לזהות בעל הסטודיו שפעל בשדרות קפוצ'ין, בעיקר היות שאדריאן החל לחתום על תצלומיו בשם העט "נדאר הצעיר" (Nadar jeune). נדאר ביקש מאחיו שיחזיר חלק מהכספים שהשקיע, ושיחדל מלהשתמש בשמו, אך אדריאן סירב לבקשתו. נדאר הזועם הגיש תביעה משפטית נגד אחיו ב-1856, ובדצמבר 1857 פסק בית המשפט כי פליקס טורנשון הוא נדאר היחיד.
אדריאן לא התאושש מהשבר ביניהם. בתחילה איים והתרברב אחר כך הסס ולמעשה כשנדאר זכה במשפט אדריאן היה שבר כלי ונדאר תמך בו עד סוף ימיו.
1860, פתח סטודיו גדול ומהודר תחת השם נדאר. היה הרפתקאן מטבעו ופעיל במהפכת 1848, צילם את תצלומי האוויר הראשונים מכדור פורח,1858.הקים שירותי דואר אויר בעת המצור על פריז. היה בין הראשונים לצלם באור חשמל, 1861. תמך בציירים האימפרסיוניסטים ראה אימפרסיוניזם שהיו מטרה ללעג רב באותה התקופה. נדאר צילם חשובים מהיוצרים בתקופתו: שרה ברנר, הקטור ברליוז, ז'ורז' סאנד, אז'ן דלקרואה, אלכסנדר דומא, שארל בודלייר וג'ואקינו רוסיני.
בתקופה זו נדאר צילם את הטובים בפורטרטים שלו תמיד עבד בבית באווירה רגועה עם גישה אישית לחבריו או למפורסמים שהגיעו איליו. בתקופה זו נדאר הסביר מדוע הצילומים שלו הם אומנות גבוהה, לדבריו מה שניתן ללמוד הוא שיש להתחבר אל המצולמים אל אופיים מחשבותיהם והרגליהם.
נדאר צילם פורטרטים של חבריו,והתפרסם כצלם שמצלם פורטרטים מעניינים. נדאר צילם גם מספר תמונות של משפחתו.של אשתו ארנסטין ושל בנו פול כולל המשרתים וכן מספר פורטרטים אישיים.
במשך 20 שנה שלאחר מכן נעשה נדאר לצלם המפורסם ביותר בצרפת. רוב הסופרים ,הציירים והשחקנים החשובים התייצבו מול מצלמותיו. נדאר ניחן בהבנה ,הוא אהד את מצולמיו והזדהה עימם. על אף הצורך בחשיפה ארוכה,הוא הצליח להנציח בתמונותיו קווי אופי במקום הדיוקנים המאובנים שהיו נפוצים בתקופתו.הוא שאף לתפוס את עולמם הפנימי של מצולמיו.הפורטרטים המוצלחים יותר היו אותם פורטרטים בהם נוצרה אינטימיות בין הצלם למצולם.
מה שאפיין את הסגנון שלו היה: פורמט גדול ,שימוש ברקע חלק בלי אביזרים,אפקטים של הצללה,האיר צד אחד והצד השני היה אפל ,שימוש בתילבושות.נדאר מנסה ליצור אווירה של חופש בזמן הצילום דבר שמאפשר למצולם להיות חופשי ובצילום יש הבעה טבעית . הטענה הייתה שבכל פורטרט יש משהו אחר-כלומר יוצאת דמות אחרת. נדאר היה קשוב וכשהמצולם היה נינוח נדאר היה מצלם.
[עריכה] הסטודיו של נדאר בשדרות דה קפוצ'ין 1860 ואילך
_-_par_Felix_Nadar_(1820-1910).jpg)
ב1860 כדי להגדיל את מספר הלקוחות שלו נדאר החליט לעבור מהסטודיו ברחוב סן לזאר מספר 113 לסטודיו בשדרות דה קפוצ'ין מספר 25. הסטודיו הפך להיות מקום מפגש של שחקנים, אמנים ואינטלקטואליים. שכר הדירה היה גבוה מאד והשיפוצים שנדאר עשה עלו הרבה כסף נדאר פרסם את שמו בגדול על המבנה.
נדאר היה מבוקש מאד בזכות הפורטרטים שלו .בשלב מסוים השאיר נדאר את העבודה לצלמים שעבדו עבורו, דבר זה אפשר לו פחות לצלם ולעסוק בדברים אחרים. הוא פנה לכיוון של פיתוח מסחרי של הכארט דה ויזיט. בכך כמעט ונטש את צילומי הפורטרט ואת הפורמט הגדול 180/240 .
נדאר גם השכיר את הסטודיו לתערוכות.ובסטודיו זה התקיימה התערוכה הראשונה של הקבוצה שנקראה Impressionists אימפרסיוניסטים באפריל מאי 1874.
ב-1858 היה הראשון שצלם תצלומי אוויר, וטיפל לשם כך בלוחות הרטובים שלו בתוך הסל של הכדור הפורח, והראשון שצלם תצלומים תת-קרקעיים בקטקומבות של פריז ונעזר לשם כך בפנסי חשמל פרימיטיביים שניזונו מסוללות.
נדאר ועימו עוד צלמים , הודאגו מן האופן בו נוצל בבתי הסטודיו הזולים תהליך הקולודיון הבלתי מוגן בפטנטים. בבתי סטודיו אלה הפיקו תצלומי דיוקן בעלי אכות ירודה בשיטת הסרט הנע.
ב-1863 בנה נדאר בלון ענק 6000m3 נדאר קרא לבלון "הענק" (Le Géant), מה שהשפיע על ז'ול וורן בספרו: חמישה שבועות בבלון פורח. הפרויקט נכשל.
נדאר נפגע כלכלית בזמן המלחמה ב-1870 גם כי סיפק את שירותי הבלון למטרות דואר ומעקב.בתקופה זו החל לצלם עם פחות תשומת לב לכל תצלום.
נדאר צילם את ויקטור הוגו במותו במיטתו ב1885.
ב1885 החזיר לעצמו את עושרו הכלכלי ומשנת 1887 בנו פול נדאר (1856-1939) החליף אותו בסטודיו. המשיך את דרכו ברוח אחרת לכיוון של פורטרטים זוהרים ומלאכותיים.
ב-1891 יסד נדאר את journal paris photographe ונתן לבנו פול לנהל אותו
נדאר היה חלוץ במספר שדות נוספים מעבר לצילום הפורטרטים. בצילום מהאוויר צילומים שביצע מבלונים השונים שהיו לו. נדאר פיתח את השימוש בצילומים במערות הקבורה ובתעלות הביוב בפריס על ידי שמוש במנורות חשמל או מנורות הפועלות על בטריות. הנסיונות הללו לוו במחקר ולימוד של microphotography של צילומי snap באור מלאכותי ובשימוש במגנזיום וכן ניווט אווירי. נדאר היה אחד הראשונים שהגה את הכתיבה בנושא הצילום כתבה שלו בו ראיין את Michel-Eugene Chevreul ביום הולדתו המאה הופיע בעיתון journal illustre ב 1886
ב 1899 פרסם נדאר את זכרונותיו Quand j'etais photographe ("כשהייתי צלם") .
נדאר שהה במרסיי מ1895-1904 וגם פתח שם סטודיו.
נדאר מהווה את אחד הצלמים המרכזיים בתולדות הצילום ,יצר גישה בצילום פורטרטים המבוססת על קשר ישיר עם המצולם ,הבנה פסיכולוגית המתייחסת להכרותו של הצלם את המצולם ויצירת אוירה המאפשרת למצולמים להביע את אופיים ,דבר שבא לידי ביטוי בצילום. נדאר היה חלוץ בהתאמה טכנית ובהגנה ובפיתוח תחום הצילום. הנגטיבים של צילומי נדאר נמצאים ב-casse national des mounuments historiques et de sites בפריז.
נדאר נפטר ב-1910 ונקבר בבית הקברות פר לשז שבפריז.
[עריכה] הפורטרטים של נדאר
[עריכה] הסטודיו ברחוב סן לזאר 1854-1860
 המשורר והמבקר שארל בודלר, 1855 |
 פורטרט של קאמי קורו |
 הסופר והמשורר תאופיל גוטייה, 1854-55 |
 הקריקטוריסט אונורה דומייה, 1856-58 |
 הצייר אז'ן דלקרואה, 1858 |
 התחריטאי גוסטב דורה, 1856-58 |
 הסופר אלכסנדר דיומא האב |
 השחקן פרנסואה לואי לסור (Lesueur 1820-1876), 1854 |
 הצייר גוסטב קורבה |
 המלחין ג'ואקינו רוסיני, 1856 |
 המלחין הקטור ברליוז, 1856-57 |
 הצייר פול שנבר, 1856-58 |
 קלוד-גיום-שארל פיליפון (1800-1862), אבי הקריקטורה הפוליטית בצרפת, מו"ל של מספר עיתונים, ואחד מפטרוניו המוקדמים של נדאר, 1854 (?) |
 עירום יושבת, עטופה חלקית בבד, סביבות 1856 |
 האחים והסופרים ז'יל ואדמון דה גונקור, 1854-55. פורטרט משותף לנדאר ואדריאן טורנשון |
 ההיסטוריון ז'יל מישלה. 1859-59 |
[עריכה] הסטודיו בשדרות דה קפוצ'ין
 פורטרט של שרה ברנאר, סביבות 1864 |
 פורטרט של רקדנית |
 אליזבט דה גרמונט |
 פורטרט של הברון איזדור טיילור, 1872-75 |
 הצייר אדואר מאנה |
 הסופרת ז'ורז' סנד, 1864 |
 אחד ממנגנוני התעופה (הליקופטר) שהמציא גוסטב פונטון ד'אמקור, וצילם נדאר ב-1863 |
 נדאר מראיין את הכימאי מישל אז'ן שברל לרגל יום הולדתו המאה ,1886. הראיון המצולם הראשון (צלם, פול נדאר) |
.jpg) ארנסטין קונסטנס לפברה טורנשון נדאר (1836-1909), רעייתו של נדאר, סביבות 1890 (מזוהה לעתים בטעות כ"אימו של נדאר") |
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
