אמונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בעברית ישראלית, האמונה, במובנה הרחב, היא שם למצב פסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה כלשהי היא נכונה, או תיאור של טענה שלגביה קיימת תחושת נכונות. במובנה המצומצם, אמונה מתייחסת רק לעניינים שאינם טריוויאליים ועשויה להיות מחלוקת לגבי הוכחתן, אך תחושת נכונות של עניינים שאינם כאלו מכונה דווקא ידיעה. ישנן דעות שונות בשאלה אלו תחושות הן אמונות בלבד ואלו מהוות ידיעה.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך אין המילה אמונה באה במשמעות של קביעת עמדה לגבי המציאות, אלא במשמעות של:

  • יושר, אמת ונאמנות (דברים פרק לב פסוק ד: "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט; אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא". ובישעיהו פרק יא פסוק ה: "והיה צדק, אזור מותניו;והאמונה, אזור חלציו". ובחבקוק פרק ב פסוק ד: "הנה עפלה לא ישרה נפשו בו, וצדיק באמונתו יחיה". ובתהילים פרק לג פסוק ד: "כי ישר דבר ה', וכל מעשהו באמונה". שם פרק צו פסוק יג: "לפני ה' כי בא, כי בא לשפט הארץ; ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו".[הש' לתהילים צח,ט])
  • ביטחון או מתן אמון (תהילים פרק עח פסוק כב: "כי לא האמינו, באלוהים; ולא בטחו, בישועתו". ובשמות פרק יד פסוק לא:"...ויאמינו בה' ובמשה עבדו".)
  • סדירות ויציבות (ישעיהו פרק לג פסוק ו : "והיה אמונת עיתיך, חוסן ישועות חכמת ודעת." ודברים פרק לב פסוק כ: "כי דור תהפוכות המה, בנים לא-אמון בם.")

ונראה שגם חז"ל המשיכו את המסורת הזאת:

  • תלמוד בבלי, מסכת יומא דף פו, עמוד א: "'ואִהבת את ה' אלהיך' - שיהא שם שמיים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו באמונה, ודיבורו בנחת עם הבריות..".
  • תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לא, עמוד א: "בשעה שמכניסין אדם לדין (של מעלה), אומרים לו: נשאת ונתת באמונה?...".

ההוגים היהודים הרציונליסטים מימי הביניים ואילך הגדירו אמונה לאור המסורת הפילוסופית ממקורותיה היווניים, כקבלת דבר מה כנכון, גם - ואולי בעיקר, כשמדובר בידיעה. לעומתם, הוגים יהודים אחרים, ובעיקר כאלו היותר מושפעים מהקבלה, זיהו אותה יותר עם תחושה פנימית שדבר מה נכון.

לאור הפער שבין מושג האמונה בתנ"ך ומושג האמונה בימי הביניים הבחין מרטין בובר בין "אמונה ב-" ל"אמונה ש-". ה"אמונה ב-", מתייחסת למושג האמונה התנ"כי, שהינו אינטר-סובייקטיבי וקיומי במהותו. ה"אמונה ש-" יונקת מן המסורת הפילוסופית והיא צורה של ידיעה, כהכרה בתקפותה של טענה‏[1].

מערכת האמונות האנושית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמונות סינתטיות ואנליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמונה קושרת את האדם למושגי ה"אמת" וה"נכון". אמונת האדם עשויה להגדיר את המתודה לקביעת האמת, או את האמת עצמה, במובן זה קיים הבדל בין אמונות ישירות לאמונות עקיפות.

כל מערכת אמונות מתבססת על אקסיומות, שהן אבני יסוד שנכונותן ברורה לאדם בצורה אינטואטיבית. אמונה אקסיומטית בטענה כלשהי יכולה להתבסס בחלקה על אמונות קודמות, אך יהיה בה מימד שיישען על התחושה הטבעית בלבד, והיא נוצרת על ידי האדם בצורה סינתטית. אמונה אקסיומטית יכולה להיות אפריורית, ולטעון לאמיתתה של אקסיומה מתימטית כלשהי, ללא הצורך להתבסס על שום אמונה קודמת. אמונה אקסיומטית יכולה להיות גם אפוסטריורית, כגון אמונה בדואליזם או במטריאליזם, שיכולה להתבסס על התחושה הכללית שהאדם קולט מהמציאות.

אמונה אנליטית שואבת את קיומה מכוחה של האמונה האקסיומטית שמחייבת אותה, והיא נובעת ממנה בצורה לוגית על ידי דרכי הגזירה האנליטיות. ניתן להוכיח שאמונה אנליטית כלשהי היא שגויה על ידי ההוכחה שהאקסיומות העומדות בבסיסה מובילות לאמונה הפוכה. ניתן גם להוכיח שאמונה אקסיומטית כלשהי היא שגויה על ידי ההוכחה שהמסקנות האנליטיות הנובעות ממנה מובילות לאבסורד, או לאמונה שסותרת אמונה אחרת, שמוסכם שהיא חזקה ממנה.

אמונה בטוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאמונה גם קשר הדוק למושגים "מוסר" ו"טוב", וזאת מכיוון שהם מחייבים השלכה של העולם הסובייקטיבי על החוץ. קיומו של טוב או מוסרי מותנה באמונה שיש אכן דברים "טובים" ו"מוסריים" שהם יעד אנושי. סוג אמונה שכזה מכונה גם "אמונה בערכים".

היחס בין שתי האמונות, באמת ובטוב, נתון להשקפה פילוסופית. לדוגמה, הפילוסוף היווני סוקרטס לא קיים הבדלה בין "טוב" ל"אמת", ועל כן האמונה באחד מהם חייבה את האחר. לעומתו, הפילוסוף היווני אריסטו קיים הבדלה זו, והפריד בין שתי אמונות אלו.

עבור מרבית הפילוסופים, שתי אמונות אלו אינן נפרדות באופן מוחלט, ולרוב מייצגות שני פנים שונים של מערכת אמונות אחת ושלמה.[דרוש מקור]

הוכחות אמפיריות לאמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבות מהאמונות הבסיסיות המשותפות לבני האדם הן מוכחות בצורה אמפירית, מכוחו של הניסיון. בפילוסופיה האפיסטמולוגית, העוסקת באפשרות הכרת האדם את המציאות, ככלל לא ברור שראיות אמפיריות נחשבות כהוכחות של ממש ( בעקבות דויד יום, דקארט, ברקלי, קאנט וכו'). עם זאת, קבלת הוכחות אמפיריות כהוכחות מוחצות וככאלו המעידות על המצב במציאות האובייקטיבית מקובלת בקרב רוב אנשים, זאת בעקבות קבלתן כנכונות וחשיבותן הרבה בשיטה המדעית של המדע המודרני. לדוגמה, הקביעה "המקרר במטבח הוא לבן" היא אמונה שמוכחת בצורה אמפירית, מפני שהמידע על צבע המקרר נקלט על ידי חוש הראייה, הועבר למוח, והושווה למידע החושי והלשוני הקודם לגבי צבעים עד קבלת הקביעה כי צבעו לבן.

קיומו של המדע המודרני הופך את יחס האמונה והאדם למורכב, שכן הוא מרחיב את תחום ההתנסות החושית־לשונית, וכן חותר למציאת החוקים הנמצאים בבסיס התופעות הטבעיות. התפתחות המדע מאפשרת יצירת עולם הולך וגדל הנתפס כמוכח אובייקטיבית ושאלות כגון "כיצד פועל הגוף" ו"ממה מורכב העולם" ניתנות למדידה חושית אמפירית באמצעות כלים מדעיים שונים, כמו השאלה "איזה צבע יש למקרר". עם זאת, אמונה שהוכחה בצורה אמפירית תהיה בהכרח אמונה בפרט מציאותי, כגון צבע המקרר, אך אמונה בכלל כלשהו או בחוק טבע שחורג מעבר לגבולות הניסיון הקודם כוללת מעצם טבעה ספקולציה כלשהי על העולם. כאשר במדע המודרני מצוין כלל כלשהו אמירתו מתבססת על וודאות סטטיסטית, ועל הכללה תאורטית של כל הפרטים שנמצאו עד עכשיו תחת חוק אחד. התפתחות המדע והמקום שהוא תופס בחברה המערבית גרמה לכך שגם אמונות מדעיות נחשבות בדרך כלל למוכחות אמפירית, בעוד שבמדע המודרני הגדרה זו אינה מדויקת ע"פ התפיסה המדעית (עיין ערך השיטה המדעית, וכן פילוסופיה של המדע).


חלק מהאמונות אינן ניתנות להוכחה אמפירית כלל. מאחר שהוכחות אמפיריות מתבססות על המצוי (Is) בלבד, בעיית הראוי-מצוי מראה שלא ניתן להפיק מהן מידע לגבי הרצוי (Ought). אמונות וטענות שבאות לקבוע נורמה מסוימת, כגון אמונה בחשיבותם של ערכים כגון שוויון, חופש וכדומה, ניתן להוכיח רק על ידי גזירה שלהן מהנחות יסוד משותפות, כגון כבוד האדם וכו'. אף על פי שלא ניתן להוכיח בצורה אמפירית שנורמה מסוימת היא נכונה, ניתן להוכיח בצורה אמפירית שיישומה בפועל אכן מביא לתוצאות שמוסכם שהן רצויות. לדוגמה, לא ניתן להוכיח בצורה אמפירית שחשוב לאכול מזון בריא, אך מחקר מדעי עשוי להוכיח שאכילת מזון בריא מובילה לאריכות חיים.

למרות שכל אמונה קלאסית היא ביסודה השלכה של העולם הרגשי על המציאות, היא לרוב מכילה גם ממד של התנסות חושית, לשונית או תחושתית, בדומה לקביעות אמפיריות. למשל, האמונה כי סובלנות היא דרך הפתרון הטובה ביותר, מתבססת, בנוסף להיגיון, רגש וכדומה, על מכלול קודם של חוויות המתייחסות לפתרונות סובלניים או לא־סובלניים, והשתלשלות האירועים והתחושות הנלוות בכל מקרה.

עם קבלת המדע בתודעתו של האדם כאמת אובייקטיבית, עוסקות שאלות האמונה בסוגיות כלליות יותר, כגון "האם לקבל את דרך החקירה המדעית ולהאמין למדענים?" "האם שיטת הרפואה המערבית נכונה?" וכדומה, ומשקלן של השאלות הערכיות, כגון "מה חשוב בחיים?", "מהי הצורה הנכונה ביותר לקיים חברה?" בתוך תחום האמונה עולה.

חינוך לאמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמונה קשורה, כפי שנרמז לפני כן, בחינוך מסוים אותו קיבל האדם. הוכחה לקביעה זו ניתן למצוא בכך שבני אדם שונים זה מזה באמונותיהם, באופן שנקבע סטטיסטית (לכל הפחות) על ידי החינוך אותו קיבלו, אך גם על ידי בחינה פילוסופית או סוציולוגית־פסיכולוגית של הנושא.

הכוונה, בתחום זה, היא להגדרה הרחבה של חינוך, כמציין את מכלול ההתרחשות החברתית והטבעית הסובבת את האדם. עם זאת, חקר שינוי האמונות של האדם מצביע, באופן גס, על כך ששינויי האמונה הולכים ומצטמצמים עם העלייה בגיל. בכל גיל נעשים שינויי אמונה, אך חריפותם ומשכם הולך וקטן ככל שהאדם מתבגר והולך.

גישה פילוסופית הרואה באמונה תוצר בלעדי של החינוך, שאינו נתון כלל לשינוי של האדם, היא גישה דטרמיניסטית. גישה המעמידה את האמונה כביטוי ישיר לבחירה ערכית של האדם היא אקזיסטנציאליסטית (קיומית).

חינוך מכוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב החברות האנושיות עושות שימוש בחינוך באופן מכוון, כדי לשמר את מערכות האמונה שלהן. כאמור, החינוך משפיע באופן תמידי, גם בלא שיהיה מכוון, אך תופעה זו מהווה לקיחת אחריות על תהליך זה.

חינוך זה מתבטא עוד מגיל צעיר ביותר, על ידי המשפחה, אך נעשה גם בבתי הספר. מרבית החינוך מן הסוג הזה נעשה בקבוצות השתייכות קטנות (משפחה, כיתה וכו'), אך חלקו נעשה בשימוש באמצעי תקשורת המונים.

גם כאן, תקשורת ההמונים משמשת לחינוך לאמונה מסוימת גם כאשר אינה מכוונת לכך (לדוגמה: פרסום למכירת דירות נופש מעמיק את האמונה כי חופש נובע מנוחות ולא מתהליכים אחרים). שימוש מכוון באמצעי תקשורת המונים מכונה תעמולה.

חינוך מכוון זה עשוי להיות תולדה של תהליכים חברתיים ארעיים, ביוזמת הגורם המחנך ישירות (לדוגמה: חינוך לאמונה כי אלימות אינה צורת פתרון טובה על ידי מורה או גנן־ילדים), אך במקרים מסוימים הוא תוצאה של החלטה של הממשל. צורה זו נפוצה ביותר, ומהווה את יכולתה של החברה לעצב את אמונותיה.

לעתים, נעשה שימוש בהנחלה מכוונת של אמונות בדרכי שכנוע תוקפניות ומניפולטיביות. במקרים אלו משמש החינוך כאמצעי ישיר ליצירת אמונה מסוימת באדם. מקרים אלו מכונים שטיפת מוח. אמצעי זה משויך לדעת רבים לדוקטרינות דתיות מסוימות (כדוגמת המערכת הכנסייתית הקתולית בימי הביניים, שהתבססה על יצירת רגשות עזים כפחד ואשמה) וכן לתנועות פוליטיות מסוימות (כדוגמת הקומוניזם בברית המועצות ובסין, שהוחדר למוחות מיליוני בני אדם בכוח השליטה על המשאבים השלטוניים).

אמונה והחברה האנושית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שבכל מערכת חברתית אנושית קיים מידע רב לגבי הטבע והתנהגות האדם והחברה (מידע הנגזר ממורכבותם של היחסים האנושיים ומהיכולת הלשונית להבחין במורכבות זו), בכל תרבות נזקק האדם לכמות זו או אחרת של אמונות על מנת לתפקד במציאות מורכבת.

אמונות אלו משתנות בהתאם למורכבותה ולדרך צבירת המידע של כל חברה אנושית. מסיבה זו קיים קשר הדוק בין תרבות לבין אמונה, שני גורמים התלויים זה בזה באופן בלתי נפרד: מכלול האמונות מעצב את התרבות ומהווה חלק מרכזי בה, ואילו יש הטוענים כי צרכים חברתיים גרמו להופעת אמונות מסוימות.

לדוגמה: אפשר לטעון כי בימי הביניים היה צורך חברתי בשימור היציבות החברתית וההיררכיה בה. לפיכך[דרוש מקור] התקיימה אמונה לפיה אלוהים, דרך הכנסייה, משמר את הסדר החברתי הקיים ואת המוסר והטוב, הכרוכים זה בזה ובהם מעוניין האל, ועל האדם לציית באופן מוחלט לסדר זה על ידי שימור ההיררכיה וערכיה. ההתנסות הפשוטה (דרך החושים, השפה והתחושות היומיומיות) לא הספיקה כדי לענות על השאלות הקיומיות והחברתיות שהאדם נצרך לענות עליהם, ולכן הוא האמין באמונה זו. האמונה הקתולית בימי הביניים היוותה מרכיב תרבותי בלתי ניתן לביטול של אותה תקופה. עם שינוי גורמי הכח השולטים על החברה לקראת סוף ימי הביניים יחד עם עלייתם של ערכים שונים המכתיבים את התנהלות החברה אמונה זו נפגעה והשתנתה.

אמונה ודת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים גורסים שאמונות דתיות באשר הן אינן נגזרות ישירות מההתנסויות החושיות האנושיות, אלא הן מטפיזיות. מאידך, רבים טוענים‏[2] שאמונתם הדתית ניתנת להוכחה או לביסוס אמפירי או לוגי. שאלה זו (האם האמונה הדתית ניתנת לביסוס אמפירי/לוגי) נידונה בפילוסופיה של הדת וניתנו לה תשובות שונות. על-פי התפיסה הקלאסית של היהדות והנצרות והאסלאם שהושפעו ממנה, הידיעה כיצד נברא העולם, ומהי ההיסטוריה האנושית הבסיסית, נובעת מקבלת ההסבר הניתן בכתבי הקודש השונים, הכולל, בין השאר, את הצגת האל כמי שפועל במציאות.

תפיסה חילונית רדיקלית מסתפקת באמונה שהיא מגדיר ראשוני בחיי האדם, אך את שאר הידיעה האנושית משאירה להתנסות חושית, המוגדרת בקרב רוב האנשים כהוכחה. התנסות חושנית זו מושגת באמצעים ישירים (צפייה במאורעות, לדוגמה), באמצעות תקשורת בין בני אדם (לדוגמה: קריאת עיתון על מנת להבין את העולם), או באמצעים שיטתיים, המכונים ברובם "מדע". אמצעים חושיים אלו הם המרכיבים, על פי התפיסה החילונית הטהורה, של הידיעה האנושית, ומתווכים את האמונה והידיעה.

בין הגישות הרדיקליות הדתית והחילונית קיימות גישות ביניים רבות. לדוגמה, חילונים רבים מעצבים לעצמם תפיסת עולם מוסרית על בסיס אמונה.

אמונה ומגמות חברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהאמונה מגדירה את ערכיו של האדם, קשורות אמונה זו והמגמות החברתיות השונות המתרחשות במהלך ההיסטוריה.

יחס זה הוא דיאלקטי, כלומר - ההיסטוריה והאמונה משפיעות זו על זו. המדע החוקר יחס זה הוא מטריאליזם דיאלקטי.

לדוגמה: התפתחות הקפיטליזם הייתה כרוכה בהתפתחות האמונה של האדם כי כמות הרכוש שברשותו, היא מגדיר של הטוב שבמעמדו (בניגוד, לדוגמה, לאמונה הימי־ביניימית בקיום הסדר כקובע את הטוב, כפי שצוין לעיל). אמונה זו, המלווה באמונה כי האדם שואף להגדיל את כמות רכושו באופן אנוכי, קשורה באופן כלשהו להתפתחות הקפיטליזם, שהיא תורה המבוססת על רכוש אישי.

קשר זה הוא דו־כיווני בטבעו (לדוגמה: השיטה הקפיטליסטית חיזקה את האמונה ברכוש אישי, ואילו אמונה זו אפשרה את היווצרות הקפיטליזם). קיים דיון פילוסופי בנוגע לשאלת הקדימות, בו מכריעות נטיות פילוסופיות שונות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שתי דרכי אמונה, תרגם חיים מחלב, אחרית דבר מאת דוד פלוסר, רסלינג 2011
  2. ^ ראו לדוגמה הרב מרדכי נויגרשל, מסע אל פסגת הר סיני, בתחילת הספר