חינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כלה תימניה לבושה בבגדים מסורתיים ומעוטרת בזרי חינה
עיטור חינה

חִינָה (או חֶנָה) היא טקס הנהוג בקרב עמים שונים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, בקרן אפריקה ובהודו לפני החתונה, כטקס מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. הטקס אומץ גם על ידי חלק מיהודי עדות המזרח. בטקס מורחים חומר אדום-כתום, המופק מעלי צמח החינה (Lawsonia inermis) ‏‏‏[1] בצורה עגולה על כפות ידי החתן והכלה כרמז לצורתו של מטבע, כברכת שפע, וכסימן למזל טוב.

טקס החינה היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום הטבילה במקווה וטקסי הרחצה אפשר לעבור לאירוע הבא שהוא טקס החינה. בקהילות רבות בלילה שלפני החתונה נהוג לערוך את טקס החִינה המהווה טקס מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. בטקס מורחים בחומר אדום-כתום המופק מצמח ששמו העממי הוא "חִנָה" בצורה עגולה על כפות ידי החתן והכלה כרמז לצורתו של מטבע, כברכת שפע. יש הסוברים, שמקור המילה חינה הוא צירוף המילים למצוא חן, כך, שבערב החינה צריכה הכלה למצוא חן בעיני חתנה המיועד.

את טקס החינה היהודי המסורתי נהגו לערוך לנשים בנפרד. בחלק מעדות המזרח נוהגת משפחת החתן להביא לבית הכלה כמה ימים לפני החתונה עלים מיוחדים שאחרי שטוחנים אותם אפשר לצבוע בהם את הידיים והרגלים של הכלה. בטקס הכלה נהגה ללבוש בגדים מפוארים, משובצים בזהב, שעברו בירושה במשפחתה. בטקס שנערך לכבוד הכלה השתתפו קרובותיה וחברותיה. במהלך הטקס נמרחה החינה על כפות ידי המשתתפים ולעתים גם על כפות רגליהם. ישנן אינספור וריאציות של טקסי חינה. הטקס משתנה מעדה לעדה בהתאם למיקומה הגאוגרפי, ולכל עדה טקס חינה הייחודי רק לה.

במסורת היהודית ניתן פירוש נוסף לשמה של החִנָה, כרמז לשלוש המצוות בהן מצווה האשה:

בלילה שלפני החתונה, נהוג על פי מסורת יהדות בבל לחגוג במסיבה אשר מטרתה המוצהרת היא להביא לשלום בין הכלה למלאכי החבלה (שדים רעים) שמטרתם לפגוע בה ובבעלה לעתיד.

החינה בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבן איש חי כתב בספרו "בן איש חי הלכות" שנה שנייה פרשת לך לך סימן ו': "בערב שבת נברא האדם הראשון שהוא חלתו של עולם, ובו ביום נעשה מה שנעשה, ולכן יש נשים נוהגות לתת פרוטות לצדקה קודם הפרשת חלה, וקודם הדלקת נרות שבת, וקודם טבילת מצווה, וסימנם: "חִנָה" שהוא: חלה, נידה, הדלקה."

הרב מרדכי אליהו כתב בחודש חשוון תשס"ז בעלון "קול צופייך" גיליון מספר 380 על חינה: "יש עדות שנוהגים לפני החתונה לשים "חינה" (צבע) על כפות הידיים של קרובי החתן או הכלה. ולדעת הרמב"ם צבע ה"חינה" אינו חוצץ לטבילה כי אין בו ממשות. והוא מוכיח זאת מהפרוכת של בית המקדש שהיו מטבילין אותה למרות שהייתה עשויה מחוטים הצבועים בארגמן ובתולעת שני וכו' - משמע שצבע שנספג ואין בו ממשות, אינו חוצץ."

הרב שמואל אליהו כתב תשובה על שאלה באתר כיפה באדר תשס"ב על החינה: "אומרים שמקור המנהג קשור באחד משני הדברים – או בתבעוה לינשא, שחכמינו אומרים שהיו נוהגים בזה שהאמא של החתן באה בשמו להזכירה על דבר החופה שתהיה בעוד שבעה ימים. המעשה הזה הוא המעשה הראשון שהכלה עושה לצורך החופה והיא גורמת התרגשות גדולה ויש לזה כמה ביטוים הלכתיים. עוד יש אומרים שכתוב בזוהר כי בשעת הטבילה גם כל השושבניות של הכלה נטהרות יחד עמה, אע"פ שהן לא כלות כמותה. כך מופיע בזוהר על הטבילה של מתן תורה וכך גם היום. ולכן בעת הטבילה הראשונה באות איתה עוד נשים ושמחות איתה והן נחשבות כשושבניות וטובלות איתה ומקבלות הארה בזכותה."

החינה התימנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר, מנהגי החינה בקרב העדה התימנית, התפרשו על פני שבוע שלם שלפני החתונה. כיום, נהוג גם אצל התימנים לערוך את טקס החינה בערב אחד, באירוע חגיגי.

מנהגי טקס חינה תימנית

הכלה

בטקס חינה תימנית עוטפת השמשית את ראש הכלה בחיתול, המסמל ברכה לפוריות, וברכה לבן זכר. לאחר מכן, היא עונדת על הכלה תכשיטים כבדים המסמלים את עול הנישואין, אך יופי התכשיטים מסמל את היופי של דרך משותפת לבעל ואשה. צמח "שדאב" נתלה על צווארה יחד עם שיני שום כסגולה נגד עין הרע.

בעבר נהגו לאפר את ידיה,רגליה,פניה וצווארה של הכלה בסמלי פוריות: משולש,שיבולת ושלוש נקודות בצבעים שונים. כיום, הכלה מאופרת כמו כלה רגילה.

במהלך הערב מחליפה הכלה לתלבושת שנייה, וחובשת כובע "קרקוש" עדין מעוטר ברקמה וצמוד לראש. גם התכשיטים סיימו את תפקידם לערב החינה. לאחר הריקודים הכלה מחליפה לתלבושת שלישית.

החתן

גם החתן בחינה תימנית אינו מקופח. הוא לובש תלבושת מסורתית: שמלה, כובע תליון וכמובן עלי צמח ה"שדאב".

לאחר הריקודים מחליף החתן את בגדיו לתלבושת שנייה.

מהלך הטקס

הכלה והחתן נכנסים מלווים בשירה תימנית וריקודים. השמשית מורחת על ידיהם את עיסת החינה ומברכת אותם. בעבר, בתימן, היה נהוג לעטר את ידי החתן והכלה, אך כיום עיסת החינה, נמרחת בדומה לעדות אחרות, על כפות ידי הזוג וידי האורחים באופן סמלי. לאחר טקס החינה ממשיכים האורחים לרקוד ולשמוח עם בני הזוג.

טקס חינה תימנית לחתן

בתימן היה נהוג לערוך את טקס החינה לחתן בלילה שלפני החתונה. ערב זה נקרא "ליל החינא", על שם המנהג למרוח את ידי החתן בעיסה אדומה המופקת מצמח החינה (צמח הכופר). באותו הערב, או בערב הקודם ערכו הנשים לכלה בנפרד את טקס החינה בבית הוריה. זהו טקס ססגוני בו צבעו את ידי הכלה וקישטו אותה בקישוטי חינה.

המנהג היה שאף גבר ,גם לא בני משפחתה של הכלה ואפילו לא אביה, ובייחוד החתן, לא ימצא בבית בעת עריכת טקס החינה ויראה את הכלה. ההשתתפות הייתה לנשים בלבד. טקס החינה לחתן מתחיל בסעודה. לפני ברכת המזון, רב הקהילה דורש בדברי תורה. לאחר מכן, מברכים את ברכת המזון, ובתום הסעודה אומרים המוזמנים דברי הלל ותשבחות, וכן שרים ורוקדים לפני החתן.

לקראת חצות הלילה מביא אבי החתן גיגית עץ הנקראת "עריבה" ובה אבקת החינה. את האבקה מערבבים במים ולשים עד לקבלת עיסה בצקית. הרב ניגש לחתן ויושב לפניו. החתן מרים את שרוול יד ימין והרב מורח חצי מעיסת החינה על היד וכורך סביבה בד, וחוזר למקומו. אחריו קם רב אחר ומורח את המחצית השנייה של עיסת החינה על כף ידו השמאלית של החתן.

החינה המרוקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המנהג המרוקאי, נהוג לחגוג את טקס החינה יום לפני החתונה, בנות המשפחה והחברות מלוות את הכלה למקווה בריקוד ובשירים מסורתיים (פיוטים) בעברית וערבית. במקווה מגישים עוגיות ושתייה לנשים. בשובה של הכלה מהטבילה במקווה, לרוב, לבית הוריה, כאשר הוריה אחראים לטקס. הערב כולו מלווה במוזיקה מרוקאית מקורית ובתלבושות אותנטיות גם לגברים וגם לנשים. בטקס עצמו הנשים לובשות תלבושות ושמלות (כפתן מרוקאי) מבדים מבריקים ויקרים, הרקומים באלמנטים וברקמות מוזהבות ותכשיטים ואביזרים עשירים למיניהם, על ראשיהן כתרים או סרטי שיער תואמים. הגברים, אף הם לובשים כפתן וחובשים לראשיהם כובע בצבע ארגמן הנקרא תרבוש. הערב כולו מוקדש לחתן ולכלה. הזוג יושב יחד, בלבוש מרוקאי מסורתי ואורחיהם משמחים אותם, מברכים, רוקדים ושרים לפניהם.

לקראת אמצע הערב בא הטקס. מכינים את תערובת החינה, שמקורה בעלי הכופר המסמל שמירה מעין הרע, סגולה לפריון, אושר ושלמות בחיי הנישואין, בריאות וחיים ארוכים.

טקס החינה המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור טקסי החינה עוד מימי קדם, אך הם עבר שינויים במרוצת הזמן. טקס החינה המוסלמי המסורתי נערך אף הוא לנשים ולגברים לחוד, אולם הטקס נערך לעתים בחברה מעורבת, אם מוזמנים אליו בני משפחה בלבד. הנשים שמכינות את החינה ועורכות את הטקס לכלה ולחתן חייבות להיות נשים פוריות – מתוך תקווה שפוריותן תוקרן אל הזוג הצעיר. מריחת החינה על ידיה של הכלה מסמלת פוריות - תקווה להיריון וללידה. מריחת החינה על ידיהן של חברותיה של הכלה מסמלת את תקוותן להינשא בקרוב. ומריחה על ידיהן של נשים נשואות מסמלת הזדהות עם הכלה ותמיכה בה.

צבען החינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צמח חינה צעיר

החינה מופקת מעלים מיובשים של צמח החינה, הקרוי בשיר השירים "אשכול הכופר"

אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי, בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי.

– שיר השירים א', פסוק י"ד

. זהו שיח נשיר שגבהו 1-6 מטרים הנפוץ באזורים טרופים וסוב-טרופים צחיחים למחצה באפריקה, אסיה וצפון אוסטרליה.

חומר הצבע lawsone או hennotannic acid הוא מולקולה הנקשרת בתמיסה חומצית בקשר קוולנטי (קישור קבוע) לחלבון קרטין ולכן החינה צובעת ביעילות שיער, עור, ציפורניים ומשי הבנויים מקרטין והצבע יציב עד אשר תתחדש שכבת האפידרמיס או יצמח שיער חדש. lawsone בולע ביעילות קרינת UV הריכוז הגבוה של החומר הפעיל הוא בעלים ובפרט בעוקץ העלה.

מבנה מולקולת הצבען. המערכת המצומדת אחראית לבליעת האור ולכן לצבע האופייני
שיא הבליעה באורך גל 452nm
נוסחה מולקולרית C10H6O3
מסה מולרית 174.15 גרם למול
CAS: 83-72-7
מצב צבירה: מוצק, טמפ' התכה: אין, החומר מתפרק ב-192-195°C

החינה נראית כאבקה חומה ירקרקה אותה מערבבים עם מים ליצירת משחה המזכירה בוץ. החינה עצמה משמשת גם כתכשיר לצביעת שיער בגוון אדמדם ולצביעת ציפורניים בעדות המזרח. יש כאלו הנוהגים אף לעשות קעקוע מדומה הנצבע על העור.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ :Helena PROSEN, Jan ANTONIÆ, and Andrej KLOBÈAR; DETERMINATION OF SOME ORGANOCHLORINE COMPOUNDS IN HERBAL COLOURING AGENT HENNA (LAWSONIA INERMIS) AND IN TEA (THEA SINENSIS) ; Arh Hig Rada Toksikol 2005;56:1-7