טורנדו (מטוס קרב)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פאנביה טורנדו
Panavia Tornado
מטוס טורנדו
תיאור
תפקיד עליונות אווירית/תקיפה/יירוט/הפצצה
צוות 2 - טייס ונווט/מפעיל מערכות
ממדים
אורך 16.7 מ'
מוטת כנפיים בין 8.6 מ' ל-13.9 מ' (גאומטריה משתנה)
גובה 5.95 מ'
שטח כנפיים 26.6 מ"ר
משקל
ריק 14,091 ק"ג
משקל המראה מקסימלי 27,220 ק"ג
מנוע
מנוע (טורנדו) טורבו-יוניון Turbo-Union RB-199 עם מבער אחורי
דחף 36,500 ק"ג יבש, 83,000 ק"ג עם מבער אחורי
ביצועים
מהירות מקסימלית 2,400 קמ"ש (מאך 2.2) בגובה פני הים
טווח קרבי 2,780 ק"מ
סייג רום 15,240 מ'
קצב טיפוס 3,000 מ'/דקה
חימוש
תותחים 2 תותחים 27 מ"מ
טילים תלוי בגרסת המטוס

הפאנביה טורנדו הינו מטוס קרב המיועד לתקיפה/יירוט שתוכנן במשותף על ידי בריטניה, גרמניה ואיטליה, ומשרת בחיילות האוויר שלהן, וכן בערב הסעודית. תכנון המטוס החל בשנת 1967 על פי החלטת שלוש הממשלות הנ"ל, על מנת להחליף את מטוסי ה"אינגליש אלקטריק לייטנינג" ואת מטוסי ה"פנטום II". המטוס נכנס לשירות לראשונה בשנת 1982, בטייסת התשיעית של חיל האוויר המלכותי הבריטי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטוס תוכנן על ידי קבוצת החברות "פאנביה" (Panavia) המאגדת את החברות: "בריטיש אירוספייס" הבריטית (British Aerospace), "מסרשמיט-בולקואו-בלוהם" (MBB) הגרמנית ו"אלניה אוירונאוטיקה" (Alenia Aeronautica) האיטלקית. בתחילה, גם הולנד הייתה שותפה בקבוצת החברות שהוקמה ב-29 במרץ 1969, אך פרשה ממנה ב-1970. בריטניה וגרמניה מחזיקות ב-42.5% מהבעלות כל אחת ואילו איטליה מחזיקה ב-15%. ב-1970 הוקמה במקביל חברת "טורבו יוניון" (Turbo-Union) המייצרת את מנועי המטוס. 40% מהחברה בבעלות "רולס-רויס" הבריטית, 40% בבעלות "מ.טי.יו."‏ (MTU) הגרמנית, ו- 20% בבעלות "אוויו" (Avio) האיטלקית (לשעבר "פיאט תעופה").

שלוש המדינות ערכו אימונים משותפים רבים ביניהן. כ-992 מטוסים יוצרו בסך הכול עבור שלוש המדינות וכן עבור ערב הסעודית, המדינה היחידה מחוץ למדינות היוזמות שרכשה את המטוס.

תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטורנדו הוא מטוס דו־מושבי. הטייס יושב בתא הקידמי והנווט/מפעיל מערכות יושב בתא האחורי. זהו מטוס רב משימתי ובעל גאומטריית כנף משתנה. המדינות השונות השותפות בפרויקט מחלקות ביניהן את תהליך הייצור. כך למשל, איטליה מייצרת את הכנפיים, בריטניה וגרמניה את שלד המטוס ובריטניה את חרטום המטוס. הגאיי המטוס הם מהדור החדש (המקובל כיום ברוב מטוסי הקרב) ונמצאים תחת שליטת מחשב בשיטת טוס-על-חוט, ולא בחיבור מכני ישיר לפעולות הטייס. עם זאת, קיימת מערכת מכנית לגיבוי במקרה של תקלה במחשב המטוס. מערכת זו מאפשרת למטוס לטוס בגובה נמוך ובמהירות גבוהה, דבר שהיה חדש למדי בתקופה בה התחיל ייצור המטוס.

המטוס מצויד במערכות אלקטרוניות רבות המאפשרות מעקב והשמדה של מטרות ובמקביל הגנה על המטוס. המערכות כוללות טייס אוטומטי, מערכת ניווט GPS ומגוון רחב של אמצעי נשק אפשריים לנשיאה.

טיסת הבכורה של המטוס נערכה ב-14 באוגוסט 1974. ביולי 1976, נחתם הסכם הייצור הסדרתי הראשון, והחל הייצור בגרסאותיו השונות, לפי צרכיו ודרישותיו של כל אחד מחילות האוויר של המדינות היצרניות. המטוס המתוכנן להיות יורשו של הטורנדו במדינות אלו (ואף במספר מדינות אירופאיות נוספות) הוא ה"יורופייטר טייפון".

גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות שתי גרסאות עיקריות למטוס הטורנדו: דגם התקיפה GR1 (המכונה גם IDS) ודגם היירוט F3 ‏(המכונה גם ADV). בתחילה יוצרה גרסת יירוט שנקראה F2 (יוצרו רק 18 מטוסים מדגם זה), אך עד מהרה הסתבר כי היא לוקה בבעיות גדולות, בעיקר בתחום המכ"ם. המטוסים קורקעו והוסבו מאוחר יותר לגרסת ה- F3. גרסת ה- F3 נועדה למשימות עליונות אווירית. היא מצוידת בשני תותחי "מאוזר BK-27"‏ (Mauser) בקוטר 27 מ"מ, ובמכל דלק גדול יותר מהגרסה השנייה. היא גם בעלת מכ"ם חזק יותר, מדגם "AI.24 פוקס־האנטר" (Foxhunter) ויכולה לשאת טילי "סיידווינדר" או "AIM-120 אמראם".

גרסת ה- GR1 היא גרסת התקיפה של המטוס. גרסה זו מצוידת בתותח אחד בלבד (מאותו הסוג) ובאותו סוג מכ"ם (פוקס־האנטר) שתפקידו העיקרי הוא "מעקב־קרקע" על מנת לאפשר למטוס טיסה בגובה נמוך. גרסאות ה- GR מסוגלות לשאת בתור חימוש פצצות־מונחות־לייזר מסוג "פּייב־וואיי" (Paveway) מסוג 2 או 3 וכן טילי אוויר-אוויר להגנה עצמית מסוג "AIM-9 סיידווינדר". בנוסף, קיימת גם גרסת ביון ואיסוף מודיעין, גרסת ה- ECR. ב-1994 החליט משרד ההגנה הבריטי על שדרוג דגם זה בצורה מקיפה, והגרסה המשודרגת נושאת את השם GR4.

מטוסי טורנדו בצבעי חיל האוויר המלכותי הבריטי

נתונים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנף המטוס היא "כנף־גאומטריה־משתנה" (בדומה למטוס "F-14 טומקט"). הכנף יכולה לשנות את הזווית שלה ביחס לגוף המטוס. ישנן שלוש זוויות אפשריות בהתאם למהירות המטוס: 67 מעלות במהירות גבוהה, 45 מעלות למהירות ביניים ו-25 מעלות עבור מהירות נמוכה. שינוי זווית הכנפיים מאפשרת למטוס להמריא ולנחות ממסלולי המראה קצרים יחסית, אך גם להגיע למהירויות גבוהות בעת טיסה. המטוס מצויד בשני מנועי סילון מסוג "Turbo-Union RB-199" בעלי כח דחף של 36.5kN במהירות שיוט ו- 83kN בהפעלת מבער אחורי.

מאפיינים (לגרסת GR4)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צוות: 2
  • אורך: 16.72 מטר (54 רגל ו- 10 אינץ')
  • מוטת כנפיים: 13.91 מ' בכנף משוכת־זווית בת 25°, 8.60 מ' בכנף משוכת־זווית בת 67° (28.2/45.6 רגל)
  • גובה: 5.95 מטר (19.5 רגל)
  • שטח הכנף: 26.6 מ"ר (286 רגל ²)
  • משקל ריק: 13,890 ק"ג (31,620 ליברות)
  • משקל המראה מרבי: 28,000 ק"ג (61,700 ליברות)
  • הנעה: 2 × מנוע טורבו־מניפה מסוג טורבו־יוניון "Turbo-Union RB199-34R" סימן־103 עם מבער אחורי
    • דחף יבש: 43.8 קילו-ניוטון (9,850 ליבראות) כל אחד
    • דחף עם מבער אחורי: 76.8 קילו-ניוטון (17,270 ליב') כל אחד

ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מהירות מקסימלית: 2.2 מאך, 2,400 קמ”ש, 921 מייל/שעה
  • טווח טיפוסי למשימות קרב: 1,390 ק"מ, 864 מייל
  • טווח מקסימלי: 3,890 ק"מ (2,417 מייל) עם ארבעה מכלי דלק נתיקים
  • תקרת שירות: 15,240 מטר (50,000 רגל)
  • קצב טיפוס: 76.7 מטר/שנייה, 15,098 רגל/דקה
  • יחס דחף למשקל: 0.55

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנשאי חימוש: 4 מנשאים למטען כבד מתחת לגוף המטוס ו- 4 מנשאים בשתי הכנפיים, בעלי יכולת נשיאה של 9 טון סה”כ

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


מקורות וסימוכין[עריכת קוד מקור | עריכה]