טיל נגד טנקים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טיל נ"ט סאגר
חיילים אמריקאים יורים טיל נ"ט מתקדם מדגם ג'אוולין FGM-148 .

טיל נגד טנקיםראשי תיבות: טיל נ"ט) הוא טיל שמטרתו היא להשמיד בעיקר טנקים אך גם כלים משוריינים אחרים. בניגוד לרקטה נגד טנקים, טיל נ"ט כולל מנגנוני הנחיה וניהוג עצמי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד במלחמת העולם השנייה החלו להופיע רקטות נ"ט כגון הבזוקה, הפאנצרפאוסט והפיאט. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלו הסובייטים לייצר את ה-RPG-7 - מטול רקטות נגד טנקים, אולי הנפוץ והמפורסם בעולם.

טילי נ"ט אמיתיים החלו להופיע בשנות ה-50 של המאה ה-20, אך למעשה רק בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלו גרסאות יעילות להופיע. הראשונה שבהם הייתה הסאגר הסובייטי - טיל נ"ט מונחה תיל (המפעיל שולט בטיל באמצעות תיבת שליטה שמחוברת לטיל באמצעות תיל ארוך). בעקבות הצלחתו של הסאגר, פיתחו האמריקאים את הטאו (TOW) - אף הוא טיל נ"ט מונחה תיל.

טילי הנ"ט שופרו באופן ניכר בשנות ה-70 של המאה ה-20 ואף נוצרו טילי נ"ט שהותאמו לירי ממסוקי קרב.

מבנה ופעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיל הנ"ט משוגר על ידי חי"ר, רק"ם, או מסוק ומורכב ממנוע, ראש נפץ, ומערכת הנחיה.

ראש הנפץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראש הקרבי של טיל הנ"ט הוא בדרך כלל מטען חלול, שמתוכנן לרכז את אנרגיית הפיצוץ בנקודה אחת, לחדור את שריון הטנק, וליצור סילון של מתכת נוזלית לוהטת ורסיסים שמשמידים את צוות הטנק מבפנים. בטילים חדשים ישנם ראשי נפץ דו-שלביים (טאנדם), המתוכננים לגרום לפיצוץ לוחות השריון הריאקטיבי בעזרת ראש נפץ קטן, ואז לתקוף את השריון הפסיבי (הרגיל) עם מטען חלול.

משגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיל נ"ט TOW הנורה ממשגר שמותקן על ג'יפ.

המשגר כולל חצובה הכוללת רגליים כבדות לייצוב המערכת, זביל (הצינור בו מאוכסן הטיל), מערכת הנחייה ושליטה, סוללה להפעלת המערכת, כוונת ולעתים גם אמר"ל. עקב משקלן הרב של חלק מן המערכות, קיימת נטייה להתקין אותן על גבי רכב קרבי משוריין כגון נגמ"ש או ג'יפ. עם זאת, קיימות מערכות קלות-משקל המנוידות על ידי חי"ר בלבד, בדרך כלל בחוליות של 2-4 חיילים.

הנחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם כמה סוגי הנחיה, ביניהן:

  • הנחיית חוט (תיל): בטילי הנ"ט הראשונים, כמו הסאגר נגרר חוט דק מאחורי הטיל, שהתחבר למשגר ושימש לקשר עם הטיל בזמן מעופו. על המשגר היה מוט שליטה, שבעזרתו כיוון המפעיל את הטיל.
  • סימון לייזר: המפעיל מקרין אלומת לייזר על המטרה, ועינית בראש הטיל מזהה את האלומה ומכווינה את הטיל אליה.
  • הנחיית הדמאה (הנחיית טלוויזיה): הטיל מנהג את עצמו אל המטרה, אחריה הוא עוקב באמצעות חיישנים הנמצאים בראשו. החיישנים כוללים גלאים פסיביים כגון מצלמת וידאו וגלאי אינפרה אדום, אך גם גלאים קורנים כמו מכ"ם גל-מילימטרי ומכ"ם לייזר, הסורקים את השטח ומחזירים תמונה של הסביבה והמטרה.

דורות הנחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם שלושה דורות של טילי נ"ט מונחים. ככל שהדור מתקדם יותר - שליטת המפעיל בטיל פשוטה יותר:

  • דור ראשון - טילים כמו השמל והסאגר שבו המפעיל, או הכוון כפי שהוא נקרא בצה"ל, צריך לשלוט על 3 אלמנטים מזמן שיגור הטיל ועד הפגיעה. האלמנטים הם הצלב שנמצא אצלו במשקפת, מיקום הטיל ומיקום המטרה. הקושי בשליטה על שלושת האלמנטים בו זמנית גורם לכך שאחוזי הפגיעה של טילים מדור זה הם לרוב נמוכים.
  • דור שני - טילים כדוגמת הטאו (מכונה בצה"ל בשם "עורב") והדרגון, שבהם הכוון צריך לשלוט על 2 אלמנטים לאורך כל משך הזמן משיגור הטיל ועד הפגיעה. האלמנטים הם הצלב שבמשקפת והמטרה (מיקום הטיל בזמן המעוף אינו חשוב לכיוונו).
  • דור שלישי - הטילים המתקדמים בהם הכוון מתמקד ב-2 האלמנטים של הדור השני, אבל רק בזמן הכיוון אל המטרה. מרגע השיגור הוא למעשה סיים את עבודתו. נקראים גם טילי "שגר ושכח" (Fire & Forget). דוגמה לטילי נ"ט כאלה הם הספייק הישראלי והג'אוולין FGM-148 האמריקני.

בחלק מהטילים החדשים ישנה אופציה של "תקיפה עילית", שבה הטיל מגיע קרוב אל המטרה ואז עולה לגובה וצולל עליה, על מנת לפגוע בחלק העליון החשוף יחסית של הטנקים.

רשימת דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיל נ"ט טאו משוגר מג'יפ האמר אמריקני

אירופה:

ארצות הברית:

ישראל:

רוסיה:

הודו:

איראן:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]