טיל שיוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טיל שיוט מדגם טומהוק

טיל שיוט הוא טיל מונחה, שטס למטרה בדומה למטוס, בתוך האטמוספירה. בניגוד לטיל בליסטי, מסלולו אינו פרבולי. טילי השיוט מצוידים בכנפיים, מונעים בדרך-כלל על ידי מנוע סילון ונושאים ראש קרב (מטען נפץ רגיל או גרעיני) גדול לטווח ארוך (מאות ק"מ ויותר), ברמת דיוק גבוהה ביותר.

טילי שיוט מודרניים טסים במהירות על-קולית או תת-קולית גבוהה ובגובה נמוך (כדי לחמוק מגילוי על ידי מכ"ם), ומצוידים במערכת ניווט עצמאית.

טילי ה-V-1 שפיתח חיל האוויר הגרמני במלחמת העולם השנייה נחשבים לטילי השיוט הראשונים. הטילים נכנסו לשירות בשנת 1944, ורמת הדיוק שלהם הייתה נמוכה מאוד.

במהלך המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות פיתחו שני הצדדים טילי שיוט לשיגור ממטוסים ומצוללות. הטילים הרוסיים הותאמו בעיקר לתקיפת נושאות מטוסים.

טיל השיוט העיקרי בשירות חיל הים האמריקני הוא הטומהוק (BGM-109), שמותאם לחימוש ספינות וצוללות. טיל השיוט העיקרי בשירות חיל האוויר האמריקני הוא AGM-86. טיל זה נישא על ידי מפציצים דוגמת ה-B-52. הצי הבריטי מפעיל טילי שיוט, לרבות טומהוק, מצוללות גרעיניות.

ארצות הברית מחזיקה מאות טילי שיוט עם ראש קרבי גרעיני, לחימוש מפציצי B-52H או כלי שיט.

גם ישראל פיתחה טיל שיוט, בשם דלילה. את הטיל ניתן לשגר ממטוס קרב, מצוללות ומהקרקע.‏[1]

יירוט טילי שיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הSPYDER הישראלית היא אחת המערכות שמסוגלת ליירט טילי שיוט

מערכת הspyder ליירוט טילי שיוט

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]