שמעון פרס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שמעון פרס (נולד ב-2 באוגוסט 1923, כ' באב ה'תרפ"ג) הוא נשיאה התשיעי של מדינת ישראל, ראש הממשלה השמיני שלה, חתן פרס נובל לשלום, שר בממשלות ישראל וחבר כנסת במשך 48 שנים.

מגיל צעיר היה פרס מעורב בעשייה ביטחונית ופוליטית. בגיל 31 מונה לתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון, ובתפקיד זה השיג הישגים רבים, לרבות הידוק הברית עם צרפת, הקמת הכור האטומי בדימונה והקמת התעשייה האווירית.

בשנת 1959 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפא"י, ושירת בה כחבר הכנסת, בקואליציה ובאופוזיציה, כמעט ברציפות במשך 48 שנים, יותר מכל חבר כנסת אחר.

פעמיים כיהן שמעון פרס בתפקיד ראש הממשלה:

• בין שנת 1984 לשנת 1986, לאחר שתוצאת הבחירות לכנסת האחת עשרה לא הצליחה להביא להכרעה בין המערך שבראשו עמד, ובין הליכוד שבראשו עמד יצחק שמיר, והוחלט לקיים "רוטציה" לפיה ישמש כל אחד מן המנהיגים שנתיים בתפקיד ראש הממשלה,
• בין נובמבר 1995 למאי 1996, מסמוך לאחר רצח יצחק רבין ועד לבחירות לכנסת הארבע עשרה.

כאשר שימש כשר החוץ בממשלתו של יצחק רבין היה בין המובילים את תהליך אוסלו - סדרת מגעים בין מדינת ישראל ואש"ף שהסתכמו בחתימה על הסכמים בעלי אותו שם - דבר שזיכה אותו בפרס נובל לשלום.

בשנת 2007 נבחר לכהן כנשיא מדינת ישראל.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 ילדות 1.2 תחילת פעילותו הביטחונית 1.3 מנכ"ל משרד הביטחון 1.3.1 הידוק הברית הביטחונית עם צרפת, 1954 1.3.2 העסק הביש והיחסים עם לבון 1.3.3 מלחמת סיני 1.3.4 לאחר מלחמת סיני 1.3.5 הכור בדימונה 1.4 סגן שר הביטחון 1.5 ברפ"י 1.6 שר בממשלות אשכול וגולדה 1.7 ההתמודדות הראשונה מול רבין 1.8 שר הביטחון 1.9 מערכת הבחירות של 1977 והמהפך 1.10 באופוזיציה לליכוד 1.10.1 ממשלת בגין הראשונה 1.10.2 מערכת הבחירות של 1981 1.10.3 ממשלת בגין השנייה 1.11 ראש ממשלה - קדנציה ראשונה 1.11.1 מערכת הבחירות של 1984 1.11.2 ראש ממשלת האחדות 1.12 בממשלות שמיר 1.12.1 "התרגיל המסריח" 1.13 בממשלת רבין השנייה 1.14 ראש ממשלה - קדנציה שנייה 1.15 פעילות פוליטית מאוחרת 1.16 נשיא מדינת ישראל 2 תדמית, חזון ומורשת 3 משפחה 4 ספריו 5 לקריאה נוספת 6 הערות שוליים 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] ילדות

פרס נולד בווישנובה שבפולין (היום בשטח בלארוס) ב-2 באוגוסט 1923 (כ' באב ה'תרפ"ג), בשם שמעון פרסקי (Szymon Perski), לאביו יצחק, סוחר עצים אמיד, ולאמו שרה לבית מלצר, ספרנית ומורה לרוסית. בילדותו הושפע פרס מסבו מצד אמו, ר' צבי מלצר, נכדו של רבי חיים מוולוז'ין. הסב חשף את פרס לגמרא, אך גם למיטב הספרות העולמית והעברית. ^[1] בנאום שנשא בפני הכנסת בעת השבעתו לנשיא מדינת ישראל, הזכיר פרס בחיבה את הסב, אשר "עיצב את עולמי כילד" אך בעת השואה היה בין "אחרוני היהודים שהובלו לבית הכנסת העשוי מעץ ונשרפו חיים, כאשר טליתותיהם על כְתֵפָם" ^[2].

בשנת 1931 עלה האב לארץ ישראל, ושלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1934, הצטרפו אליו פרס, אמו ואחיו הצעיר גרשון (גיגי). בנערותו של פרס חייתה המשפחה בתל אביב. בגיל ארבע עשרה התקבל פרס ללימודים בבית-הספר החקלאי בבן שמן. בית הספר היה פנימייה, אשר לא הכשירה את בוגריה לעבור את בחינות הבגרות, אלא חינכה לחיים של הגשמה ציונית בחקלאות ובהגנה. מקצת מהתלמידים בבית הספר הגיעו מן הגולה. ילידי הארץ היו אלו שמצבם המשפחתי דרש הסדר פנימייתי, או כאלו שנמשכו אל השם הטוב שיצא לבית הספר ברמתו הגבוהה ובערכים אותם הוא מקנה.^[3] כבר בהיותו בבית הספר התבלט בכתיבה ובנאום, ופרסם מאמרים בעיתון הפנימייה תוך שימוש בשם העט "בן אמוץ". ^[4] ב־1941 יצא להכשרה בקיבוץ גבע, וב-1942 הצטרף לגרעין מקימי קיבוץ אלומות, ועבד שם כרפתן, רועה צאן וגזבר. ב-1945 נישא לסוניה גלמן, בתו של המורה לנגרות בפנימיית בן שמן, שהייתה אז חיילת משוחררת מהצבא הבריטי. בשנים 1941 - 1944 היה אחד ממזכירי "הנוער העובד". בשמשו בתפקיד זה לכד את תשומת לבו של לוי אשכול, אשר קרא לו, ב-1947 לשמש בתפקידים ביטחוניים בשירות "ההגנה".^[5]

[עריכה] תחילת פעילותו הביטחונית

ב־1947 החל לעבוד עם דוד בן-גוריון ולוי אשכול במפקדת "ההגנה", ועסק בענייני כוח אדם ורכש. עם הקמת צה"ל הוגדרו סמכויותיו של הצבא אל מול סמכויות משרד הביטחון והוחלט כי האגף שבו פעל פרס יישאר במשרד הביטחון. מסיבה זו לא חויל פרס, ולא שימש מעולם בכל תפקיד בצה"ל. תפקידו של פרס במלחמת העצמאות היה ראש שירותי חיל-הים, תפקיד שעסק במיוחד בענייני תקציב, כספים, רכש ומחקר. ב-1949 מונה פרס לתפקיד ראש משלחת משרד הביטחון לארצות הברית, שם שהה עד שנת 1952. בעת שהותו בארצות הברית למד לימודי ערב באוניברסיטת "ניו סקול" בניו יורק ^[6].

בשנת 1952 שב לישראל, ושימש כממלא מקום מנכ"ל משרד הביטחון. בראשית אוקטובר 1953 הודיע דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, על כוונתו להתפטר מתפקידו. בן-גוריון פיצל את סמכויותיו, והעביר את תפקיד ראש הממשלה למשה שרת ואת תפקיד שר הביטחון נתן בידי פנחס לבון, בתחילה בפועל, ובאופן רשמי התפטר בן-גוריון ב-7 בדצמבר 1953. יום לפני התפטרותו, ב-6 בדצמבר, מינה בן-גוריון את פרס למנכ"ל משרד הביטחון, ואת משה דיין לרמטכ"ל. פרס היה אז בן 31 שנים. אל מול ראש הממשלה היוני והמוחלש, שרת, ובמציאות שבה העיסוק הביטחוני הוא העיסוק הדומיננטי, היה רב כוחה של ה"שלישיה", בעלת החזון האקטיביסטי, לבון, פרס ודיין. פרס ודיין יכלו להניח כי מעתה ואילך סלולה דרכם למשרות הרמות בהנהגת המדינה, שבה הייתה עדיין הנאמנות המפלגתית ברורה ומובנת מאליה גם למחזיקי משרות בשירות המדינה ובצבא.^[7]

[עריכה] מנכ"ל משרד הביטחון

[עריכה] הידוק הברית הביטחונית עם צרפת, 1954

החל משנת 1952 החלה צרפת לאספקת לישראל נשק, במיוחד טנקים מסוג AMX-13. בשנת 1954 החליטה מדינת ישראל להפוך את צרפת למקור עיקרי של אספקת נשק ותחמושת, במקום בריטניה. לאחר מגעים ראשונים בין דיין לבין פייר קניג, ששימש כשר ההגנה הצרפתי, נשלח פרס לפריז, לביקור חשאי אצל דיומד קאטרו, שר האווירייה הצרפתי. קאטרו היה אוהד ישראל, ובסיום הפגישה הסכימו השניים על מכירת מטוסי סילון חדישים מסוג דאסו אוראגן, מטוסי "מיסטר 2", טנקים נוספים מסוג AMX-13 וכן ציוד מכ"ם ותותחים.^[8] על מנת לספק לצה"ל את הציוד הנחוץ לו כדי להפוך לצבא מודרני, היה על פרס ואנשיו להתגבר על מכשולים רבים. על מכירת הנשק פיקחה ועדה משולשת שבה היו חברים צרפתים, בריטים ואמריקנים, והאמריקנים הפעילו את השפעתם למניעת מכירת הנשק לישראל^[9]. כן היה על פרס להתגבר על איבת אנשי משרד החוץ הצרפתי, ועל חילופי הממשלות התכופים שהיו נהוגים בימי הרפובליקה הרביעית. פרס שהה זמן רב בצרפת, רקם יחסי ידידות עמוקים עם פקידים, נבחרי ציבור ואנשי צבא, ועשה כל מאמץ על מנת להגביר את אספקת הנשק. שיחות ישירות שניהל פרס עם קניג בפברואר 1955 הביאו לרכש של ציוד צבאי במיליוני דולרים. הקמתה של ברית בגדד, שנועדה לאחד את מדינות המזרח התיכון כנגד האיום הסובייטי, נראתה לצרפת כהפרה של האיזון במזרח התיכון, והידקה את הידידות עם ישראל. בין היתר סיפקה צרפת לישראל חמישים טנקי שרמן, שאותם רכשה כציוד עודף מבריטניה. הברית האסטרטגית החדשה הייתה במידה רבה פרי עמלו של פרס.

[עריכה] העסק הביש והיחסים עם לבון

יחסיו של פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, עם לבון, שהחלו בצורה הרמונית, הידרדרו, על רקע מאבק הכוחות הסמוי שבין פרס, לבון ודיין, שהתפתח לאחר מינויים של דיין ופרס לתפקידיהם. במאי 1954 הורה לבון לפרס לבטל את רכישת הטנקים מסוג AMX-13 מצרפת, שכבר סוכמה, וחש כי הוא יכול לבטוח בפרס במאבק מול דיין, אך פרס, שהיה מחויב לעסקה והיה מיוזמיה, מיהר ופנה אל דיין. הדבר הביא למאבק בין דיין ללבון, שהסתיים בהגשת התפטרותו של דיין, אותה לבון לא קיבל, ובעריכת "סולחה", אך הייתה זו אבן דרך במערכת עכורה של יחסים בין השר ומנכ"ל משרדו ^[10].

העסק הביש, הפעלתם של יהודים במצרים על מנת להביא לסיכול פינוי תעלת סואץ על ידי המעצמות, ביולי 1954, הביא לחילוקי דעות בשאלה "מי נתן את ההוראה" ולהאשמתו של לבון במתן ההוראה הפזיזה להפעלת החוליה. על מנת לפתור שאלה זו הוקמה בחשאי ועדה בראשות הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי, ונשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן. ועדת אולשן-דורי פעלה בינואר 1955 ושמעה מספר עדויות, בהן עדותו של פרס. בעדותו מסר פרס חוות דעת שלילית על לבון, ותיאר אותו כחסר אחריות וכהרפתקן^[11]. הוועדה קבעה כי אינה יכולה לקבוע ממצא מדויק באשר לאשמתו של לבון. לבון ראה בפעולת הוועדה קנוניה שנועדה לחסלו פוליטית, ושנרקמה בין ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הרמטכ"ל דיין ומנכ"ל משרד הביטחון פרס. ב-12 בפברואר 1955 הודיע לבון לראש הממשלה שרת כי אין ביכולתו לעבוד עוד עם "אויביו בנפש", כאשר הכוונה בעיקר לפרס. ^[10] על אף סלידתו האישית של שרת מפרס (ביומניו כתב שרת באותם הימים - "אני שולל את פרס תכלית השלילה, ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר. אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כיסאו של שר בישראל"^[12]) החליט שרת לפטר את לבון, ולהותיר את פרס במשרתו. ב-20 בפברואר 1955 שב בן-גוריון לשמש בתפקיד שר הביטחון.

[עריכה] מלחמת סיני

שובו של בן-גוריון לתפקיד שר הביטחון, ולאחר מכן לתפקיד ראש הממשלה, היה לרוחו של פרס. פרס היה מאנשיו המובהקים של בן-גוריון, ובן-גוריון ראה בו את אחד מבעלי הפוטנציאל המנהיגותי בין אנשיו. בן-גוריון נקט בקו אקטיביסטי, ויזם עימות עם מצרים של גמאל עבד אל נאצר, במטרה לפגוע במצרים במכת מנע, בטרם זו תספיק להתחמש ולהתעצם באופן שיסכן את קיומה של ישראל. הצמרת הביטחונית, פרס ודיין, ראו עמו עין בעין. בראשית 1956 חלו חילופי שלטון בצרפת. גי מולה הסוציאליסט עלה לראשות הממשלה, והביא עמו את שר ההגנה בורז'ס מונורי ושר החוץ כריסטיאן פינו. המשטר החדש גילה אהדה לישראל מיום כינונו, וראה צורך באקטיביזם צרפתי במישור הבינלאומי. בעיית אלג'יריה שהלכה והחריפה הביאה אף היא להידוק הקשרים עם ישראל, בשל ההנחה שישראל היא אויב המשטרים הרדיקלים בעולם הערבי התומכים בנסיגה צרפתית מאלג'יריה. מאחורי הקלעים נדונה מזה זמן מה האפשרות לפלישה אנגלו-צרפתית לתעלת סואץ שהולאמה על ידי נאצר, אם כי הבריטים התמהמהו בהחלטה, ונמנעו מכל מגע ישיר עם ישראל בעניין.

ב-20 בספטמבר 1956 הגיעו לפגישה עם פרס בתל אביב שני שליחים צרפתים, מקבילו של פרס בתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון הצרפתי, אבל תומא והקולונל לואי מאנז'ן. שניים אלו רמזו לפרס כי צרפת מוכנה לסייע סיוע צבאי פעיל לתקיפה ישראלית בסיני. ^[13] בעקבות פגישתו עם שניים אלו, יצא פרס לפריז לפגישה עם פינו. משליחות זו שב כשהוא מעודד, ודיווח לדיין ולבן-גוריון כי פינו מאוכזב מעמדת המעצמות בנוגע למצרים ולפינוי תעלת סואץ, ורואה אף אפשרות לפעולה צבאית כנגד נאצר. ^[14]

לאחר שנודעה לבן-גוריון עמדת שר ההגנה הצרפתי, הוחלט לשלוח לצרפת משלחת בהשתתפות משה כרמל, גולדה מאיר, דיין ופרס, על מנת לתאם השתתפות ישראלית במבצע מערבי לכיבוש התעלה. ב-28 בספטמבר 1956 יצאה המשלחת לביזרטה שבתוניס ומשם לפריז. בוועידה שהתקיימה בביתו הפרטי של מאנז'ן בפרבר סן ז'רמן בפריז, (ומכונה, על כן, "ועידת סן ז'רמן") הוסכם באופן כללי על תוואי המבצע המתוכנן, פלישה ישראלית לסיני אליה יצטרפו הבריטים והצרפתים, ועסקת נשק גדולה שנועדה להבטיח את ההצלחה הישראלית במבצע. ^[15]

ב-10 באוקטובר 1956 בפרבר סן דומיניק בפריז, חתם פרס על הסכם עם תומא, בו הועלה על הכתב שיתוף הפעולה הישראלי-צרפתי, משלוחי הנשק, ותוואי התקיפה המתוכננת. בימים שלאחר מכן אישרו הממשלות הנוגעות בדבר את ההסכם ^[16] לאחר שממשלתו של אנתוני אידן אישרה את הסכמתה והשתתפותה, הייתה הדרך פתוחה אל מלחמת סיני.

ב-22 באוקטובר 1956 ליווה פרס את בן-גוריון ודיין בנסיעה חשאית נוספת לפריז, שהתקיימה בפרבר הסמוך לפריז שנקרא "סוור". בן-גוריון, פרס ודיין, נועדו עם ראשי הממשל הצרפתי - מולה, בורז'ס מונורי ופינו. הוועידה, הנקראת "ועידת סוור" גיבשה באופן סופי את כל תוכנית הפעולה המשולשת, ששילבה את תוכנית "מבצע מוסקטיר", שישולב במבצע ישראלי שיכונה "מבצע קדש".

[עריכה] לאחר מלחמת סיני

הניצחון במערכת סיני הביא להקלת מה בתחושת האיום הביטחוני, ונראה היה כי סיבוב נוסף במערכה שבין ישראל למדינות ערב עודנו רחוק. בתקופת רגיעה זו שקד פרס ללא לאות לחיזוק הצבא, ולהכנתו ברכש ובמחקר. בשנת 1957 היה פרס חלוץ בתחום היחסים הביטחוניים עם גרמניה המערבית, כאשר נפגש עם שר ההגנה הגרמני פרנץ יוזף שטראוס, והסכים על מתן סיוע צבאי. פגישה זו, והפגישות שלאחריה, אירעו בתקופה שבה היה עוד זכר השואה טרי, והביאו למשבר ממשלתי, אך היא שסללה את הדרך לסיוע הביטחוני הגרמני למדינת ישראל הנמשך עד היום.

ביחד עם מאמצי הרכש, נוצרה בתקופה זו תשתית של ממש לייצור נשק ותחמושת מכל הסוגים במדינת ישראל. התעשייה האווירית, שהחלה את דרכה בשנת 1953 ברכש של ציוד לתיקון מטוסים מארצות הברית, עשתה את צעדיה הראשונים והתפתחה מאוד. בשנת 1960 החלו המפעלים מייצרים, ברישיון צרפתי, את מטוס האימון פוגה מגיסטר, ששימש בזמן מלחמת ששת הימים אף כמטוס תקיפה. נשק וחימוש לחילות השדה יוצרו אף הם, והחל ייצורו ההמוני של התת מקלע "עוזי". הונחה התשתית לייצור טילים והוקמה הרשות לפיתוח אמצעי לחימה. בכל אלו היה מנכ"ל משרד הביטחון כוח דוחף ומניע.^[17]

[עריכה] הכור בדימונה

באוקטובר 1957 נחתם בין ישראל ובין צרפת הסכם סודי לבניית כור גרעיני על אדמת ישראל, וכן על הקמת מכון הפרדה לפלוטוניום, דבר המעיד על שימוש הכור לצרכים צבאיים ^[18] על פי חזונו של בן-גוריון, שפרס היה שותף לו, היה על ישראל להצטייד בנשק גרעיני. בנושא טעון זה היו הדעות חלוקות. לא ידוע עד כמה שיתף בן-גוריון את שריו בהחלטות, ובהסכמים המפורטים שנחתמו עם צרפת, והחוקר אבנר כהן סבור כי החליט זאת על דעת עצמו, מבלי ליידע את ממשלתו, ^[19] עם זאת ברור כי שמעון פרס היה בסוד ההחלטה ופעל לקידומה. הקריה למחקר גרעיני החלה להבנות בתקופת כהונתו של פרס כמנכ"ל משרד הביטחון, וגם אחר כך, כששימש כסגן שר הביטחון וכחבר כנסת, היה פרס פעיל ביותר לקידום החימוש הגרעיני של ישראל, מאחורי הקלעים וגם בנאומים פומביים, בהם התייחס לעניין בעקיפין כ"יתרון איכותי" או "בסיס טכנולוגי". ^[20]

[עריכה] סגן שר הביטחון

בבחירות לכנסת הרביעית התמודד פרס לראשונה ברשימת מפא"י, וב-3 בנובמבר 1959 נבחר לראשונה לחבר כנסת. כניסתו לכנסת איפשרה את מינויו כסגן שר הביטחון, והוא החל משמש בתפקידו ב-21 בדצמבר 1959.

מבחינה פוליטית היו שנים אלו מאופיינות במריבה בין-דורית בצמרת מפא"י. בן-גוריון ניסה לטפח דור של צעירים, ובהם דיין, פרס, אבא אבן וטדי קולק. אנשי העלייה השלישית, כפנחס לבון, ובמיוחד "השלישייה" - גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר - חשו כי בן-גוריון עומד להעביר מעל לראשם את לפיד ההנהגה לדור הצעיר, מבלי שתינתן להם ההזדמנות להנהיג. שבתי טבת מצטט את פרס שהתבטא באותם הימים כי "הוא ובני דורו אינם זקוקים למאבק בזקני מפא"י כדי לפנותם מן הדרך לשלטון, הזמן יעשה זאת עד מהרה".^[21] לאחר ניצחונה האדיר של מפא"י בבחירות, ובעמדת זינוק להנהגה, של האיש מס' 2 בביטחון, כאשר אחרים, כמשה דיין הוסטו הצידה (דיין מונה לשר החקלאות ושימש בתפקיד משני זה במשך חמש שנים), חש פרס כי דרכו אל ההנהגה סלולה.

פרס המשיך, כיד ימינו של בן-גוריון, לשקוד על הפיתוח הביטחוני. גולת הכותרת של מפעלו בשנים אלו הייתה שיגור הרקטה שביט 2 ביולי 1961. מאחורי שיגור הרקטה עמד מרוץ חימוש אזורי, שבו נעזרה מצרים במדענים גרמנים לייצור טילים, וכנטען אף נשק בלתי קונבנציונלי. בשנים אלו המשיך פרס לתמוך בקשר עם צרפת כספקית הנשק העיקרית של מדינת ישראל, אל מול קולות במערכת הביטחונית, שמייצגם הנאמן היה הרמטכ"ל, חיים לסקוב, שקראו להתקרבות אל ארצות הברית וקבלת נשק אמריקני שאותו ראו כעדיף על פני המערכות הצרפתיות. בוויכוח זה עמד לראשונה משני צדדיו של המתרס הפוליטי עם ראש אג"ם, אלוף יצחק רבין שהיה בין התומכים העיקריים בגישתו של לסקוב.^[22]

מאחורי הקלעים המשיכה לרחוש העשייה בעניין הכור הגרעיני. לאחר החשיפה של ה"ניו יורק טיימס" בשנת 1960 הפך הנושא לסלע מחלוקת בין ישראל לארצות הברית, שהחריף מאוד עם בחירתו של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. בן-גוריון ניסה להפיס את דעתם של קנדי ושל דה גול, שהיה, כפי הנראה, בסוד הפיתוח הגרעיני של ישראל, אך עד לשנת 1963 עמד בלחץ כבד של קנדי להפסיק את תוכנית הגרעין. חשיפתה של התוכנית הביאה לדיון ציבורי בשאלת הגרעין. הדיון, שאותו קידם "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון" שבראשו עמד חבר הכנסת לשעבר אליעזר ליבנה, הביא ליצירת "מחנה גרעיני" ו"מחנה אנטי גרעיני" בתוך הממשלה. עם המחנה הגרעיני נמנו פרס, ויושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ארנסט דוד ברגמן.^[23]. התפטרותו של בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה, הביאה את המחנה הגרעיני לעמדת מיעוט, ועם פרישתם של פרס וברגמן מתפקידיהם, לא היה עוד למחנה הגרעיני כוח בתוך הממשלה. נראה כי לוי אשכול נכנע ללחץ האמריקני והקפיא את תוכנית הגרעין, ופרס אף העלה את העניין במרומז, בכינוי "המחדל הביטחוני החמור", כנושא לניגוחו של אשכול במערכת הבחירות לכנסת השישית ב-1965, כשהיה כבר ברפ"י . לאחר מלחמת ששת הימים נראה כי המאזן הפוליטי השתנה, והתוכנית חודשה ^[24].

[עריכה] ברפ"י

ב-16 ביוני 1963 התפטר בן-גוריון בפתאומיות מתפקיד ראש הממשלה, מבלי למסור מה הסיבה לכך. מחליפו לוי אשכול קיבל על עצמו את התפקיד הכפול, ראש הממשלה ושר הביטחון, על אף שנשמעו קולות בדבר מינויו של דיין, או מינויו של פרס לתפקיד זה ^[25]. תדמיתו של אשכול הייתה של עסקן אפרורי. השארת תיק הביטחון בידי אשכול סימנה לדיין ולפרס, כמו גם לבני דורם, כי דרכם אל ההנהגה חסומה, כל עוד דורו של אשכול, דור העלייה השלישית, בין החיים. בתחילה התפטר דיין, אך לאחר משא ומתן חשאי שב לממשלת אשכול, "על מנת למנוע זעזועים", בתפקיד שר החקלאות. פרס המשיך בתפקיד סגן שר הביטחון. פרט לאבא אבן שמונה לסגן ראש הממשלה, נותרו "הצעירים" בעלי השפעה מועטה, רגליהם נדחקו, ומנהיגם, בן-גוריון, היה מחוץ למעגלי ההשפעה הפוליטיים. האקטיביזם המדיני, שאותו סמלו בן-גוריון, פרס ודיין, נראה כמנוגד לרוחה של הממשלה החדשה ולרוחו של העומד בראשה.

באוקטובר 1964 החליט בן-גוריון לחדש את המאבק בלבון בנושא "העסק הביש", בדרישה לחידוש החקירה בשאלה "מי נתן את ההוראה?". בוועידת מפא"י שנערכה בפברואר 1965 נשא בן-גוריון נאום חריף, והמחנות הניצים הסתמנו. מחנה המיעוט, שתמך בבן-גוריון ובחידוש החקירה כנגד לבון, כלל את פרס, דיין, יוסף אלמוגי, אבא חושי ואחרים. על אף אירועי הוועידה העמיד בן-גוריון את עצמו לבחירה לראשות מפא"י ביוני 1965. ב-25 במאי 1965 פרס פרש מתפקידו במשרד הביטחון, לאחר שאשכול העמידו על הברירה האם להסתייג מדעת התומכים במועמד אחר (פרט לאשכול) לראשות הממשלה או לפרוש. ימים מעטים לאחר מכן ניצח אשכול בבחירות הפנימיות במפא"י ברוב גדול. נראה כי במהלכים אלו עמד פרס כשחקן פסיבי, כשהוא מתלבט בין תמיכתו בבן-גוריון, לבין האפשרות כי צעדיו של בן-גוריון יביאו לפיצול במפא"י. בסוף יוני הודיע בן-גוריון לחבריו לדעה על ייסוד מפלגה חדשה, "רשימת פועלי ישראל" - רפ"י. פרס, שחדל מלהתלבט, הכריז מיד על הצטרפותו לתנועה. ב"משפט חברים" שנערך במפא"י לפורשים, הודחו בן-גוריון, פרס ואחרים מן המפלגה. פרס מונה למזכיר הכללי של המפלגה החדשה.

המפלגה החדשה ניסתה לשדר תדמית צעירה, טכנוקרטית ואקטיביסטית, אל מול הרפיון שטענה כי אנשי "דור הביניים" במפא"י לקו בו. בן-גוריון קיווה לזכות בכ-25 מנדטים, ולהרכיב ממשלה בראשותו עם ה"צעירים" וחלק מאנשי מפא"י שתטוהר ממתנגדיו. אולם הקמתה של רפ"י נקשרה בזיכרון הציבורי עם "הפרשה", ונראה כי זו הפסיקה לעניין את הציבור, והעיסוק בה נראה מיותר. בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר 1965 קיבלה רפ"י עשרה מנדטים. מפא"י, שרצה לראשונה כ"מערך" עם אחדות העבודה, זכתה ל-45 מנדטים, והצליחה להרכיב בקלות ממשלה, ולהותיר את רפ"י מחוץ לקואליציה.

לאחר שנים רבות של עשייה ביטחונית, ועלייה הדרגתית בעמדות ההשפעה, מצא עצמו עתה פרס לראשונה, יחד עם בן-גוריון, דיין, אלמוגי ואחרים, באופוזיציה, נטול השפעה ממשית. הוא המשיך בתפקידו כמזכ"ל רפ"י, ושימש באופוזיציה בכנסת. על אף המיתון הכלכלי שאפיין תקופה זו, והדעה הרווחת כי אשכול אינו איש ביטחון, ויש להחליפו בתפקיד שר הביטחון, הייתה ממשלת אשכול יציבה, וניסיונות אנשי רפ"י לנגחה מבחוץ לא צלחו.

עם המשבר, במאי 1967, שהביא לפרוץ מלחמת ששת הימים נכונה "ממשלת הליכוד הלאומית", שהתבססה על צירופן של רפ"י וגח"ל לממשלה, ומינויו של איש רפ"י, דיין, כשר ביטחון. במהלך המשבר, בישיבת ראשי רפ"י ב-21 במאי 1967, ניסה בן-גוריון להניע את רפ"י להתנגד לממשלת האחדות, ולדרוש את התפטרות אשכול. פרס מנע מהלך זה ותמך מאחורי הקלעים במהלך המורכב שהביא את דיין למשרד הביטחון.^[26] בפומבי הכריז כי רפ"י מוכנה להתפרק, אם הדבר יידרש. ^[27]

הן לפני המלחמה, לה התנגד בן-גוריון, והן לאחריה, נראה היה כי בן-גוריון מצוי בשקיעה, וכי המפלגה, שהוקמה כגחמה אישית שלו, אינה בעלת זכות קיום עוד. עם תום המלחמה, החליט פרס לפעול לאיחוד בין רפ"י ומפלגת האם ממנה פרשה. הוא הוביל מגעים אלו, על אף דעתו המנוגדת של בן-גוריון. בדצמבר 1967 קיבלו מוסדות רפ"י החלטה ברוב קטן להתאחד עם מפא"י ואחדות העבודה למפלגה אחת שתקרא "מפלגת העבודה". עם זאת, לממשלה צורף בשלב זה יוסף אלמוגי, ולא פרס.

[עריכה] שר בממשלות אשכול וגולדה

בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, דרך כוכבו של משה דיין, והוא נחשב ליורשם הוודאי של אנשי מפא"י הוותיקים מקרב דור "הצעירים" אליו היה שייך פרס. מתנגדו הגדול של דיין היה יגאל אלון, ובשנים שלאחר מכן ניתנה תשומת הלב למאבקים בין השניים, בממשלות אשכול, ולאחר מותו בממשלותיה של גולדה מאיר ואילו פרס הסתפק בתפקידים מיניסטריאליים מן הדרג הזוטר והבינוני. בבחירות הפנימיות שנערכו ברפ"י כחטיבה במפלגת העבודה, בשנת 1969, אף נחל מפלה, כאשר גד יעקבי הצעיר הקדים אותו וזכה במקום הראשון המבטיח משרת שר. בצעד יוצא דופן ויתר יעקבי על משרת השר לטובת פרס.^[28][29] בתחילה צורף פרס לממשלה כ"שר בלי תיק האחראי לפיתוח הכלכלי של השטחים", אך ב-22 בדצמבר 1969, כשבוע לאחר כניסתו לממשלה, קיבל את תפקיד השר לקליטת העלייה, וב-1 בספטמבר 1970 מונה להיות לשר התחבורה ושר התקשורת. פרס היה הראשון שנשא בתואר "שר התקשורת" שהחליף את "שר הדואר".

[עריכה] ההתמודדות הראשונה מול רבין

אל ממשלת ישראל ה-16, שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים והבחירות לכנסת השמינית, צורף פרס כשר ההסברה. ההצטרפות לממשלה, שנראה היה כי ימיה ספורים, ואשר בראשה ישבו גולדה ודיין, שסומנו מבחינה ציבורית כאחראים למחדל החמור של המלחמה, לא הייתה קלה, אך פרס רצה לשמור על עמדת זינוק להנהגה. כאשר התפטרה גולדה, כחודש לאחר הקמת הממשלה, ובעקבותיה דיין, הוצעה בתחילה ראשות הממשלה לפנחס ספיר, "ממליך המלכים" הוותיק, אך הוא סירב. במפלגת העבודה נותרו שני שרים בעלי עבר ביטחוני, שלא הוכתמו בכתם "המחדל": יצחק רבין ושמעון פרס. הבחירה נערכה בין 611 חברי מרכז מפלגת העבודה. בתחילה הסכימו השניים באופן חשאי כי המפסיד יקבל את מרותו של המנצח, ואילו המנצח יאפשר למפסיד לבחור את התפקיד שיינתן לו בממשלה^[30], אך לאחר מכן הידרדרה מערכת הבחירות למערכת מתוחה, ובשיאה, ביום ההתמודדות, פרסם עיתון "הארץ" את סיפורו של עזר ויצמן בדבר התמוטטותו של רבין ערב מלחמת ששת הימים. רבין סבר שידו של פרס בפרסום. הייתה זו פתיחה קשה למערכת היחסים בין האישים. בהתמודדות עצמה, ב-22 באפריל 1974 זכה רבין ב-56% מן הקולות, ובתפקיד ראש הממשלה. אך הישגו של פרס, 44%, היה כזה שהבטיח לו משרה רמה בממשלה הבאה, והראה כי כוחו חזק במנגנון המפלגתי^[31]. כאשר הקים רבין את ממשלתו, הוא מינה את פרס לשר הביטחון, "בלב כבד" כפי שהגדיר זאת בזיכרונותיו.^[32]

[עריכה] שר הביטחון

הנושאים הביטחוניים העיקריים שעמדו בפני ממשלת רבין הראשונה היו המשא ומתן על הסכם הביניים עם מצרים, שיקומו של צה"ל מנזקי המלחמה, וניסיונות להגיע לפריצת דרך מדינית עם ירדן. הצוות המוביל, רבין, פרס ויגאל אלון, פעל בניסיון לשיתוף פעולה וניהל בצוותא את המשא ומתן המסובך על הסכם הביניים, ואת הפגישות הסודיות עם חוסיין מלך ירדן, אך עד מהרה התברר כי בין רבין ובין פרס חילוקי דעות בלתי ניתנים ליישוב, שהפכו ליריבות אישית מרה. רבין נטה לעמדה "יונית" של פשרה טריטוריאלית עם ירדן, על פי עקרונות תוכנית אלון. פרס לעומתו נחשב ל"נץ" ותמך ב"פשרה פונקציונלית" במתווה שהתווה קודמו בתפקיד, משה דיין, שמשמעותה השארת השטחים בשליטת ישראל, וחלוקה לא של השטח אלא של הסמכויות השלטוניות.

חילוקי דעות אלו הביאו למספר משברים. בדצמבר 1975 עלו מתנחלי גוש אמונים והתיישבו בסבסטיה שליד שכם, בהתנחלות שאותה כינו "אלון מורה". אלון ורבין ביקשו לפנות את המתנחלים, אך פרס העניק להם סיוע ותמיכה בממשלה. הפשרה שהושגה בסוף, ביזמתו של ישראל גלילי, הייתה כי המתנחלים יעברו ל"מחנה זמני" בקדום, שהפך לאחר מכן ליישוב קבע. פשרה זו הייתה למעשה כניעה לדרישותיהם של המתנחלים ^[33]. במרץ 1976 התיר פרס עריכת בחירות מוניציפאליות בשטחים, והרחיב את זכות הבחירה מעבר לנדרש על פי החוק הירדני, גם על מי שאינו בעל רכוש. בבחירות אלו ניצחו הקיצונים, והודחו ראשי ערים ותיקים. רבין טען כי "הממשלה טעתה ונקטה במהלכים שלא הוסיפו לה יוקרה". לכל היה ברור כי המדובר בפרס. המשבר בין השניים החריף עד שהתקשורת ביניהם נעשתה באמצעות פורום פנימי של אנשי המפלגה ^[33] פרס הרהר בפומבי על החלפתו של רבין, ואף שיתף במחשבותיו אלו את ראשי הליכוד והמפד"ל^[34]. על תקופה זו כתב רבין בזיכרונותיו את המשפט המפורסם - "היה ברור לי, כי מנוי וגמור עם שמעון פרס, כי הוא וראשות הממשלה בישראל ראויים זה לזה ואין להפריד. הנחת היסוד ה'מוצקה' שעליה ביסס חתרן בלתי נלאה זה את אשליותיו הייתה, שבינו לבין ראשות הממשלה אין מחסום אלא יצחק רבין"^[35]. כינוי זה, המשיך לרדוף את פרס במשך שאר הקריירה הפוליטית שלו.

נקודת מפנה זמנית הייתה לאחר מבצע אנטבה. גם במהלך הדיונים שקדמו למבצע, שחרור חטופי מטוס אייר פראנס באוגנדה על ידי כוח של סיירת מטכ"ל, דרש פרס פעילות צבאית מיידית, ואילו רבין העדיף לנסות ולמצות אפיקי משא ומתן, אך משהוחלט על הפעולה, פעלו השניים בשיתוף פעולה, והורו על ביצועה. אך גם הצלחה זו, שהביאה לגל של פופולריות לממשלת רבין, לא הפיגה את המתיחות בין שני האישים, ונראה שכל אחד מהם ביקש לנכס לעצמו את האשראי הציבורי שנוצר בעקבות הצלחת הפעולה ^[36].

[עריכה] מערכת הבחירות של 1977 והמהפך

ממשלת רבין הגיעה לסוף דרכה בסוף שנת 1976. שורה של פרשיות שחיתות שבהן היו מעורבים בכירים במפלגת השלטון, אשר ידלין ואברהם עופר, הביאה לתחושה כללית של ריקבון ומיאוס. האווירה הציבורית הקשה הקשתה על תפקוד הממשלה, ורבין החליט להקדים את הבחירות. משבר ממשלתי שנוצר עקב טקס הבאת מטוסי F-15 לישראל, אשר התארך והביא לחילול שבת, הביא לפיטורי שרי המפד"ל שנמנעו בהצבעת אי אמון בנושא, וכתוצאה מכך למהלך שכונה "התרגיל המבריק" בו רבין התפטר ב-21 בדצמבר 1976 והבחירות הוקדמו ל-17 במאי 1977, כך שרבין המשיך לכהן כראשה של ממשלת מעבר, אותה אי אפשר להפיל.

ב-23 בפברואר 1977 התקיימה התמודדות נוספת במפלגת העבודה. הפעם היה הגוף הבוחר גדול יותר, וכלל 2,300 צירים שנבחרו בידי 252,000 חברי המפלגה, אליהם נוספו 600 חברי מרכז. ^[37] התמודדות זו הייתה קשה וטעונה, ובסיומה ניצח רבין את פרס ברוב דחוק - 1,445 קולות לרבין לעומת 1,404 לפרס.

במרץ 1977 התפוצצה "פרשת חשבון הדולרים" של לאה רבין, שבה התברר כי לאחר שהותם של הזוג רבין בארצות הברית, המשיכה גב' רבין לנהל חשבון דולרים בניגוד לחוק. ב-7 באפריל 1977 פרש רבין מראשות המפלגה וממועמדות המערך לראשות הממשלה. ב-10 באפריל נבחר פרס, כמעט פה אחד, ליו"ר המפלגה. רבין, שלא היה יכול להתפטר מממשלת המעבר, יצא לחופשה ופרס מילא בפועל את מקומו כראש ממשלה (אם כי האחריות הייתה על רבין, ופרס עדכן אותו באופן יומיומי).

פרס מצא עצמו בראשות המפלגה, ולו מעט למעלה מחודש לנהל תעמולת בחירות. המערך הפך שם נרדף לריקבון שלטוני ולשחיתות. מולו הציב הליכוד את מנחם בגין הוותיק, ובשורותיו פעל כמנהל מסע הבחירות עזר ויצמן שניהל מסע תעמולה תוסס ונמרץ. הליכוד לא היסס לתקוף אישית את פרס בסיסמה - "פרס - שטר בלי כיסוי" ^[38]. בעימות טלוויזיוני שנערך יומיים לפני הבחירות נראה פרס מתוח ועצבני, לעומת בגין שהופיע רגוע ונינוח. סקר טלפוני שנערך לאחר העימות גילה כי המצביעים סבורים כי תוצאת העימות היא תיקו, אך גם אם היה זה תיקו הוא פעל לטובת בגין, שהפגין ממלכתיות והציג בפומבי את אישיותו ודעותיו באופן שטרם נחשף לציבור. ^[39][40] הבחירות הסתיימו ב"מהפך": המערך ספג מכה קשה, וירד מ-51 ל-32 חברי כנסת, והליכוד שעלה ל-43 מנדטים ניצח בבחירות. הייתה זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שבה הפסידה מפלגת השלטון הוותיקה, בשמותיה מפא"י-עבודה-מערך, את השלטון. פרס היה לראש האופוזיציה.

[עריכה] באופוזיציה לליכוד

[עריכה] ממשלת בגין הראשונה

לאחר הבחירות מצא עצמו פרס כראש האופוזיציה, ולמרות שלא היסס לתקוף את ממשלת הליכוד הוא הוביל את המערך לתמיכה בהסכמי קמפ דייוויד ובהסכם השלום עם מצרים.

בתוך המפלגה החריף הקרע בין פרס לרבין. ב-1979 התפרסם ספר הזכרונות של רבין, "פנקס שרות", שכלל האשמות רבות נגד פרס ובראשן את המימרה בדבר היותו "חתרן בלתי נלאה". אולם לקראת ההתמודדות המיועדת מול פרס על ראשות המפלגה החליט רבין לא להתמודד ולתמוך בחברו עוד מימיהם בפלמ"ח, יגאל אלון. אולם בפברואר 1980 נפטר אלון במפתיע, וכך ההתמודדות על ראשות המפלגה שוב נותרה בין פרס לרבין. בבחירות הפנימיות שנערכו בנובמבר 1980 זכה פרס ב-71% מן הקולות. בחירות אלו היוו נקודת מפנה ביחסים בין שני האישים. רבין הבין כי אין לו תקווה בעימות חזיתי אל מול פרס, וכי יהיה עליהם לשתף פעולה^[41].

בדצמבר 1980 הכניס מנחם בגין את פרס בסוד תקיפת הכור האטומי בעיראק, המכונה מבצע אופרה. פרס לא הביע התנגדות באותה העת^[42], אך במאי 1981 הדליף עוזי אבן לפרס כי התקיפה צפויה בעתיד הקרוב. פרס כתב מכתב סודי לראש הממשלה בגין. במכתב זה דחק בו לבטל את המבצע ולטפל במצב באמצעות לחץ פוליטי על צרפת (שסיפקה את הכור) ועל משטרו של סדאם חוסיין. מידע מודיעיני קבע כי אם תידחה הפצצת הכור, יהיה מימושה במועד מאוחר יותר כרוך בנשורת גרעינית שתביא למותם של אזרחים רבים. ממשלת ישראל החליטה על ביצוע ההפצצה ב-7 ביוני 1981, כשלושה שבועות לפני הבחירות.

לאחר הצלחת התקיפה הואשם בגין על ידי מפלגת העבודה בראשות פרס, שהפעולה נבעה משיקולי תעמולה של הליכוד לקראת בחירות לכנסת העשירית הקרבות. אחרי מלחמת המפרץ טענו רבים שקיום התוכנית הגרעינית של סדאם חוסיין מוכיח את נחיצות הפעולה של בגין ב-1981. אולם פרס המשיך לטעון שההפצצה גרמה ליותר נזק מאשר תועלת, וגרמה רק לפיזור והסתרה של המאמץ הגרעיני העיראקי.

[עריכה] מערכת הבחירות של 1981

מערכת הבחירות של 1981, עמדה בצלם של האינפלציה הדוהרת שבימי ממשלת בגין קפצה ללמעלה מ-100% לשנה, הקיפאון המדיני שהחליף את תנופת השלום שבה התחילה הקדנציה של בגין בראשות הממשלה ומחלותיו של ראש הממשלה שסבל מחולשות אישיות ומתפקוד לקוי של ממשלתו. עם זאת, כל אלו נדחקו הצידה אל מול הנושא העדתי. המערך ייצג את האשכנזים, והליכוד הצליח להפוך למייצגם של המזרחים, בני העליות מארצות ערב שנטרו טינה למפא"י על היחס כלפיהם. מנחם בגין דיבר על "בריכות השחיה של הקיבוצניקים המיליונרים". מוטה גור אמר "נדפוק אותכם כמו שדפקנו את הערבים". אספות בחירות רבות של פרס הופרעו באלימות על ידי תומכי בגין, נזרקו עליו עגבניות, ובבית שמש הניף מולו תומך ליכוד "אצבע משולשת". פרס הגיב בהתעמתות והתפלמסות עם הקהל, שיצרה רושם של התנשאות מצדו ומצד אנשי המערך כלפי תומכי הליכוד המזרחיים. לשיא הגיע הקרע העדתי תחושה עם תקרית ה"צ'חצ'חים" של דודו טופז באספת הבחירות המסכמת של המערך, שנוצלה למחרת על ידי בגין באופן מזהיר. באותה מערכת בחירות הופצו כלפי פרס שמועות מופרכות כאילו אמו ערבייה, והוא בעל מניות בתדיראן.

בליל הבחירות הראה מדגם הטלוויזיה על ניצחון דחוק של המערך, ופרס מיהר לחגוג את ניצחונו. אולם עם ספירת הקולות התברר שפרס אומנם הצליח להעלות את המערך ל-47 מנדטים, אולם הליכוד עלה ל-48 מנדטים. הליכוד שוב ניצח, ובגין הציע לפרס להחזיר את הנשיקות שהוא קיבל בחגיגות הניצחון המוקדמות מידי.

[עריכה] ממשלת בגין השנייה

האירוע המרכזי בתקופת ממשלתו השנייה של מנחם בגין היה היציאה למלחמת לבנון. עם היציאה למלחמה שמר פרס על מראית עין של "אחריות לאומית". עם שהיה ברור כי הוא מסתייג מהמלחמה ומהמהלכים שהובילו אליה, כראש האופוזיציה לא רצה לגלות אי נאמנות כלפי הממשלה בשעת משבר ומלחמה. אך כאשר הסתבר כי הנחות הבסיס עליהן נשענה היציאה למלחמה קרסו, וכי המדובר בהסתבכות קשה, יצא פומבי כנגד המלחמה ותוצאותיה.

[עריכה] ראש ממשלה - קדנציה ראשונה

[עריכה] מערכת הבחירות של 1984

התפטרותו של בגין, והחלפתו ביצחק שמיר, שנתפס כמועמד לא פופולרי ולא כריזמטי, ההסתבכות הקשה בלבנון, שגבתה הרוגים רבים, המשברים הכלכליים, בהם משבר מניות הבנקים והאינפלציה שיצאה משליטה, הביאו לתקווה בקרב אנשי המערך כי הפעם יצליחו לנצח בבחירות. הפעם התייצב אל מול פרס בהתמודדות הפנימית יצחק נבון שסיים זמן קצר לפני כן את תפקידו כנשיא בו צבר פופולריות רבה, כולל בקרב ציבורים שלא תמכו במערך. אל מול נבון כרת פרס ברית עם רבין, והצליח לזכות שוב במועמדות המפלגה לראשות הממשלה.

מערכת הבחירות עצמה לא הייתה סוערת כקודמתה, והרגשות השליליים שבוטאו כנגד פרס במערכת הבחירות הקודמת התמתנו. עם זאת, יצחק שמיר הצליח לזכות באהדה, ואף לשפר את מעמדו, כאשר הכריז כי בכוונתו לפעול לכינון ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, הכרזה לה לא היה לפרס מענה ראוי.

במוצאי יום הבחירות, ב-23 ביולי 1984, התברר שבכנסת החדשה ישנו תיקו. המערך אומנם קיבל 44 מנדטים לעומת 41 של הליכוד, אולם אף אחד מהגושים לא יכול להקים ממשלה בעצמו, ואף לא גוש חוסם. לליכוד עם מפלגות הימין והמפלגות הדתיות היו 60 מנדטים, לעומת 59 מנדטים לגוש של המערך, ומפלגות המרכז-שמאל והשמאל (בנוסף הייתה כך שקיבלה מנדט אחד והייתה מוקצה על ידי שני הגושים). המפלגות הדתיות שמרו על נאמנותן לליכוד, וסירבו להיעתר לפניות להקים ממשלה צרה עם המערך. לאחר התערבותו האישית החסרת תקדים של נשיא המדינה חיים הרצוג ולאחר שעזר ויצמן תמך בכך, נמצא הפתרון - "רוטציה" שבה במשך שנתיים ישמש פרס כראש ממשלה, ושמיר יהיה ממלא מקומו ושר החוץ, ולאחריהם שמיר ופרס יתחלפו בתפקידיהם. תיק הביטחון הוענק ליצחק רבין מהמערך, ואילו תיק האוצר ליצחק מודעי מהליכוד.

[עריכה] ראש ממשלת האחדות

בפני פרס עמדו מספר אתגרים, וזמן מועט מאוד לעמוד בהם. בתקופת השנתיים שבהן אמור היה לכהן כראש ממשלה היה עליו לפתור את המשבר הלבנוני, לחלץ את הכלכלה מן המשבר, ולקדם תהליך מדיני לפתרון בעיית השטחים.

בינואר 1985 הביאו פרס, ושר הביטחון רבין, בפני הממשלה החלטה על יציאת צה"ל מלבנון, ונסיגה לקו חדש שכונה "רצועת הביטחון". ההחלטה עברה ברוב, ובין התומכים היו גם שרים מן הליכוד. באמצע 1985 נערך צה"ל בקו החדש. על אף שההיערכות החדשה הותירה את צה"ל בלב השטח הלבנוני, ולא הביאה לפתרון מלא של הבעיה, ההרגשה הכללית ששררה בעת הנסיגה הייתה כי המדובר בצעד חיוני, וכי הקזת הדם המיותרת בלבנון תמה.

ביולי 1985 הוביל פרס יחד עם שר האוצר יצחק מודעי ונגיד בנק ישראל מיכאל ברונו את התוכנית לייצוב המשק - מהלך דרמטי לבלימת האינפלציה שהגיעה למאות אחוזים בשנה, והורדתה לקצב שנתי של כ-20 אחוז. כשנה מאוחר יותר הסתכסך פרס עם מודעי, שחש שפרס לוקח לעצמו את כל הקרדיט על הצלחת התוכנית. אחרי שמודעי כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף", העביר אותו פרס מתפקידו, והחליפו במשה ניסים.

הישגים נוספים בתקופת כהונה זו היו העלאת יהודי אתיופיה במסגרת מבצע משה, וכן ביקור מפתיע של פרס במרוקו ביולי 1986.

משבר שהעיב על תקופת הכהונה הראשונה של פרס היה פרשת קו 300 אשר על אף שלפרס לא היה חלק בראשיתה, נאלץ, כראש ממשלה, לטפל במצב שנוצר. ב-18 במאי 1986 דיווח היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר כי הגיע אליו מידע המקים יסוד לחשד בדבר עבירות פליליות, שנעברו בפרשה זו על ידי אנשי שב"כ, בראשות ראש השב"כ, אברהם שלום וביקש להעמידם לדין. פרס התנגד לכך בחריפות, והתבטא כי "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים". התפתח עימות בין זמיר לבין פרס ויצחק שמיר שתמכו באברהם שלום. על פי דרישתו של שמיר, הוחלף זמיר ביועץ משפטי חדש - יוסף חריש. אך הפרשה לא השתתקה, והסערה הציבורית שהתחוללה אילצה את שלום להתפטר מתפקידו כראש השב"כ. בעקבות התפטרותו של ראש השב"כ ניאות נשיא המדינה, חיים הרצוג, להעניק חנינה בטרם העמדה לדין לאנשי השב"כ המעורבים, והביא לסיום פורמלי של הפרשה. על אף שפרס יכול היה לנצל את הפרשה לניגוחו של שמיר, שכן טענתו הבסיסית של שלום הייתה כי עשה את מעשיו "בסמכות וברשות", בחר שלא לעשות כן.

בתחום המדיני לא הצליח פרס ליצור פריצת דרך בתקופת כהונתו כראש הממשלה. המשך המהלך המדיני, בו היו שותפים מאחורי הקלעים גם הירדנים והאמריקנים, היה תלוי בהצהרה של אש"ף על הימנעות מטרור והכרה במדינת ישראל. ערפאת נמנע מהצהרה כזו, ובפברואר 1986 הכריז חוסיין על סיום המשא ומתן ועל כשלון התהליך.

פעולות חשובות נוספות של ממשלת ישראל בתקופה זו היו עסקת חילופי השבויים עם אחמד ג'יבריל במאי 1985, שבה שוחררו 1,100 שבויים מארגוני הטרור הקיצוניים כנגד שלושה שבויים ישראלים. באוקטובר 1985 ביצעה ישראל, בתגובה לרצח ישראלים בקפריסין, הפצצה על מפקדות אש"ף בתוניס, שכונתה "מבצע רגל עץ". הייתה זו ההפצצה ארוכת הטווח ביותר שביצע חיל האוויר הישראלי מאז ומעולם, והיא נועדה ליצור הרתעה כנגד פעולות טרור, ולסמן למדינות התומכות בארגוני הטרור כי לא תזכינה לחסינות.

על אף שרבים בציבור ובעיתונות פקפקו בכך שפרס יקיים את הסכם הרוטציה, הוא מילא את חלקו בהסכם, והתפטר מראשות הממשלה לטובתו של מנהיג הליכוד יצחק שמיר שהחליף אותו ב־20 באוקטובר 1986.

[עריכה] בממשלות שמיר

אחרי הרוטציה הפך פרס לשר החוץ בממשלתו של שמיר. בתפקיד זה ניסה לקדם את "האופציה הירדנית" - פתרון הסכסוף עם הפלסטינים ופתרון בעית יהודה שומרון ועזה על ידי הדברות עם ירדן. באפריל 1987 נפגש בחשאי עם חוסיין בלונדון, והגיע איתו להסכם (שכונה "הסכם לונדון"), על מסגרת לשיחות שלום על ידי כינוס ועידה בינלאומית שתוביל למשא ומתן ישיר בין הצדדים, בו העיניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית. ההסכם החשאי אמור היה להיות מוצג כיוזמה אמריקנית שתוצג לשני הצדדים. אולם שמיר הכשיל את המהלך אצל האמריקנים, ומכיוון שבממשלה בה היו לגוש הליכוד מחצית מהחברים לא היה להסכם רוב, הוא נגנז והיוזמה נכשלה.

בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, והביאה קץ לניסיונות המדיניים של פרס. חברו למפלגה, שר הביטחון רבין, הפעיל יד קשה כנגד המתקוממים, והאווירה הייתה קשה.

ב-1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתים עשרה. אישים כמוטה גור פנו אל פרס כי יפנה את מקומו לרבין, בעל התדמית הביטחוניסטית, ויאפשר לו להתמודד אל מול שמיר בבחירות, אך פרס סירב. רבין, מטעמיו הוא, נמנע אף הוא מהתמודדות, ופרס נבחר שוב כמועמד המפלגה לבחירות^[43].

מערכת הבחירות הייתה שקטה, ויש, וביניהם פרס עצמו, האומרים שהוכרעה על ידי אירוע קשה שאירע ימים ספורים לפני הבחירות, בו נשרפו למוות רחל וייס מירושלים ושלושת ילדיה, כאשר נסעו באוטובוס מטבריה לירושלים דרך יריחו, ונקלעו למארב בו הושלך על האוטובוס בקבוק תבערה. החייל דוד דלרוזה שניסה להצילם, נפצע קשה ונפטר מפצעיו מאוחר יותר. האירוע עורר רגשות שליליים כנגד הפלסטינים, וכנגד פרס שנתפס כמתון וחסר יכולת עמידה אל מול הטרור הפלסטיני.

עם תום הבחירות לכנסת ה-12 היה לגוש הליכוד, מפלגות הימין והדתיים, רוב של 65 מנדטים, אולם שמיר העדיף להקים ממשלת אחדות נוספת. בגלל יחסי הכוחות החדשים המערך נאלץ להסתפק בחברות כשותף משני בקואליציה, ללא רוטציה בראשות הממשלה. פרס התמנה לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה בממשלתו של יצחק שמיר, ורבין שמר על תפקידו כשר ביטחון.

[עריכה] "התרגיל המסריח"

ערך מורחב – התרגיל המסריח

בתחילת 1990 הביא מזכיר המדינה האמריקני ג'יימס בייקר לישראל הצעה למשא ומתן עם הפלסטינים ב