טלפון ציבורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "תא טלפון" מפנה לכאן. לערך העוסק בסרט קולנוע, ראו תא טלפון (סרט).
טלפון ציבורי במוצב צבאי בישראל
טלפון ציבורי בארצות הברית
טלפונים ציבוריים מכוסים גרפיטי בטורונטו שבקנדה
טלפון ציבורי ביפן
אסימון ששימש להפעלת טלפונים ציבוריים בישראל
טלפונים ציבוריים בסגנון מנדטורי בפתח תקווה

טלפון ציבורי הוא מכשיר טלפון המוצב במקום ציבורי כשירות הניתן לציבור על ידי חברות הטלפונים. בדרך כלל השיחה מתאפשרת לאחר תשלום באמצעות מטבעות, אסימונים, כרטיסי חיוג או כרטיס אשראי.

מכשירי טלפון אלה ממוקמים במקומות ציבוריים עיקריים כגון שדות תעופה, תחנות רכבת או בכיכרות, אולם חשיבותם פוחתת והולכת בשל השימוש הגדל והולך בטלפונים סלולריים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטלפון הציבורי המופעל במטבעות הומצא על ידי ויליאם גריי ונרשם כפטנט בשנת 1891.

המעבר מטלפונים בהם משלמים במטבעות לטלפוני אשראי, או כרטיסי חיוג, החל בעיקר בשל הגניבות הרבות של המטבעות והאסימונים, והפגיעה במכשיר הנלוית להן. בעידן הדיגיטלי ניתן ליחס, לנוחות, הן למשתמש והן למפעיל, ולהסרת מנגנון מכני ממכשיר הטלפון, משקל ניכר.

לאחר המצאת האינטרנט החלו להופיע במקומות ציבוריים טלפונים המאפשרים גלישה באינטרנט לאחר תשלום בגין הגלישה באמצעות כרטיס אשראי.

טלפונים ציבוריים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טלפונים ציבוריים נמצאים בישראל בכל יישוב, ובהתאם לכמות התושבים. ניתן להשתמש בהם לשיחות פנים ארציות ובינלאומיות.

מכשירי הטלפון הציבורי בארץ מופעלים באמצעות כרטיס מגנטי שנקרא טלכרט, שניתנים לרכישה בסניפי רשות הדואר, ברשתות שיווק ובקיוסקים. ניתן להפעילם גם באמצעות כרטיסי חיוג קבועים של מנויים כגון בזקכרט, שניתנים לרכישה בחנויות בזקסטור. בעסקים שונים ובמסעדות קיימים לעתים טלפונים ציבוריים שמופעלים באמצעות מטבעות, אך עלותם גבוהה מזו שבכרטיסי החיוג.

למתקן הטלפון הציבורי מוצמד לעתים ספר טלפונים, אך בשל השחתת הספרים וכן הגידול הרב בכמות מנויי הטלפון בארץ, שיצר ספרי טלפונים עבי כרס שאין להם מספיק מקום בתא הטלפון, קיימים כיום פחות טלפונים ציבוריים המחזיקים ספר טלפונים.

התפתחות הטלפונים הציבוריים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1921 הותקנו במוסדות שונים בישראל מכשירי הטלפון הראשונים, אך רק לאחר הקמת המדינה הותקנו טלפונים ציבוריים מוסדרים ביישובים הגדולים בארץ, עם הקמת משרד התחבורה, הדואר, הטלגרף והרדיו.‏‏[1] טלפונים אלו היו מכשירי CCB מתוצרת בריטניה, והם הופעלו באמצעות מטבעות. ב-1953 הוחלט על מעבר לשימוש באסימונים, בעקבות שחיקת ערך המטבעות בשל האינפלציה והשינויים בסוגי המטבעות.‏‏[2] בתקופה זו גם החל השימוש בטלפונים ציבוריים מתוצרת הארץ, שיועדו לשיחות מקומיות בלבד, במקביל למכשירי ה-CCB שהמשיכו לשמש לשיחות מקומיות ובינלאומיות כאחד.

בשנות ה-60 הותקנו טלפונים ציבוריים שנקראו גם טצ"ג (ר"ת של טלפון ציבורי גוֹבֶה‏‏[3]), שאפשרו חיוג בין-עירוני ישיר, ללא סיוע טלפונאי מרכזיית הטלפונים, כפי שהיה עד אז. לשם כך שונו גם האסימונים ששימשו לטלפון זה, והתאפשרה הכנסתם של מספר אסימונים בו זמנית למכשיר. בתקופת מלחמת יום הכיפורים גבר השימוש בטלפונים הציבוריים ועלה מחירם של האסימונים, ורק ב-1981 החל ייצור אסימונים זולים מקומי בישראל, בפיקוח משרד התקשורת.

ב-1984 הוקמה חברת בזק, ובחנה מספר הצעות להפעלת טלפונים ציבוריים מופעלי כרטיס בטכנולוגיות שונות. ב-1990 החלה החלפת רוב מכשירי הטלפון הציבורי בארץ במתקנים מבוססי כרטיס הולוגרמי (אופטי) של החברה השווייצרית LANDIS & GYR, באמצעות חברת תעש הישראלית.‏‏[4] כרטיסים אלו כונו טלכרט, והקלו על השימוש בטלפון הציבורי, בשל משקלם הקל יחסית לאסימונים, נוחות השימוש, ומניעת זיופי אסימונים ופריצות לקופות המכשירים.

בעקבות השינוי והעלייה בביקוש לשימוש בטלפונים הציבוריים, עלה מספר המכשירים ברחבי הארץ מ-14,000 בשנת 1990 לשיא של כ-27,000 בשנת 1996.‏‏[5] מאז חלה ירידה בשימוש במכשירים, עם כניסת הטלפונים הסלולריים לשוק התקשורת בישראל, ולפיכך ירדה גם כמות מתקני הטלפונים הציבוריים. כיום נותרו ברחבי הארץ כ-12,500 מכשירים (נכון לשנת 2008).‏‏[6]

ב-2004 ביקשה חברת בזק להקטין את כמות הטלפונים הציבוריים הפזורים בארץ, בשל ההפחתה בשימוש בהם ועלות אחזקתם, אך ועדת הכלכלה של הכנסת דחתה את הבקשה, על מנת למנוע פגיעה ביישובי הפריפריה ובמוסדות החינוך.‏‏[7] מאז נערכו דיונים נוספים ומשרד התקשורת אישר לבזק להפחית את מספר הטלפונים הציבוריים, ועם זאת דרש ממנה להותיר טלפונים ציבוריים במקומות בעלי חשיבות ציבורית כמו בתי ספר ובתי חולים.

נראה כי כיום משמשים הטלפונים ציבוריים בישראל בעיקר קבוצות אוכלוסייה שלרוב לא משתמשות בטלפונים סלולריים, כמו חלק מהעובדים הזרים ומהקהילה החרדית‏‏[8] (עבורה אף הושקו לאחרונה "כרטיסי חיוג כשרים", שמאפשרים חיוג מטלפון ציבורי תוך חסימת תכנים לא הולמים, כפי שאושר על ידי "ועדת הרבנים לענייני תקשורת"‏[9]); כן משתמשים בטלפון הציבורי אנשים ששוהים במוסדות סגורים שונים שלא מאפשרים אחזקת מכשירים סלולריים, כגון בתי חולים, בתי סוהר ופנימיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏מתוך השיחה הבינלאומית הראשונה (1881), 1 ביולי 2008, אתר חדשות NFC
  2. ^ ‏משה לפינר, אסימוני הטלפון של ישראל, באתר קולקט
  3. ^ ‏כך ההגדרה בתקנות התקשורת (בזק ושידורים)
  4. ^ ‏מתוך אתר חברת בזק
  5. ^ ‏מתוך נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באתר מכון ירושלים לחקר ישראל
  6. ^ 2009 במספרים - עמוד 9 (7 בחוברת), באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  7. ^ ועדת הכלכלה לא אישרה לבזק לבטל טלפונים ציבוריים, 28 בדצמבר 2004, אתר ynet
  8. ^ ‏מתוך כתבה בעיתון TheMarker
  9. ^ מתגעגע הביתה? תתכשר, 24 במאי 2009, אתר "בחדרי חרדים"