משרד התקשורת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משרד התקשורת
שר גלעד ארדן
מועד כניסת השר לתפקידו 18 במרץ 2013
מנכ"ל אבי ברגר
שנת הקמה 1952
שמות קודמים משרד הדואר
http://www.moc.gov.il
טלפון חוגה ישראלי שנופק על ידי המשרד בין שנות השישים לשנות השמונים. על חוגת הטלפון מוטבע סמל המשרד - הצבי הדוהר

משרד התקשורת הוא משרד ממשלתי בישראל, אשר אחראי על כלל תחומי התקשורת במדינה, בכללם עיתונות, טלוויזיה, רדיו, אינטרנט, טלפון, דואר ועוד.

במהלך שנות קיומו עבר המשרד שינוי מהותי: מספק בלעדי של שירותי תקשורת (בעיקר דואר וטלפון), לכעין רשות פיקוח המפקחת על ספקי שירותים אלה, הפועלים במגזר העסקי.

בתחומי אחריותו של המשרד: קביעת מדיניות התקשורת, פיתוח תשתית התקשורת, רישוי ופיקוח על ספקים של שירותי תקשורת, פיקוח על רשות הדואר, מדיניות בקרה וקביעת תעריפים לשירותי התקשורת השונים, ניהול משק התדרים, בקרה ופיקוח על שירותי הטלוויזיה בכבלים, אישור השימוש במכשירי קצה של מערכת בזק[1].

מדיניות המשרד בתחום הטלקומוניקציה והמדיה (שידורים לציבור) היא מדיניות של שוק פתוח לתחרות והפרטה - הנובעת מהשקפה לפיה הפתיחה לתחרות מביאה לצמיחה, הגדלת השקעות זרות בארץ, הגדלת מקומות תעסוקה, ירידת מחירים, והגדלת היצע ורמת השירותים לציבור[2].

שרי התקשורת לדורותיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תפקיד תחילת כהונה סיום כהונה מפלגה
מרדכי נורוק שר הדואר 03.11.1952 24.12.1952 המזרחי
יוסף בורג שר הדואר 24.12.1952 01.07.1958 חזית דתית לאומית, הפועל המזרחי, מפד"ל
ישראל ברזילי שר הדואר 24.11.1958 17.12.1959 מפ"ם
בנימין מינץ שר הדואר 17.07.1960 30.05.1961 חזית דתית תורתית, פועלי אגודת ישראל
אליהו ששון שר הדואר 02.11.1961 02.01.1967 לא היה חבר כנסת בעת כהונתו
ישראל ישעיהו-שרעבי שר הדואר 02.01.1967 15.12.1969 המערך
אלימלך-שמעון רימלט שר הדואר 15.12.1969 06.08.1970 גח"ל
שמעון פרס שר התקשורת 01.09.1970 10.03.1974 המערך
אהרון אוזן שר התקשורת 10.03.1974 03.06.1974 לא היה חבר כנסת בעת כהונתו
יצחק רבין שר התקשורת 03.06.1974 20.03.1975 המערך
אהרון אוזן שר התקשורת 20.02.1975 20.06.1977 לא היה חבר כנסת בעת כהונתו
מנחם בגין שר התקשורת 20.06.1977 24.10.1977 הליכוד
מאיר עמית שר התקשורת 24.10.1977 15.09.1978 ד"ש
יצחק מודעי שר התקשורת 15.01.1979 22.12.1980 הליכוד
יורם ארידור שר התקשורת 05.01.1981 05.08.1981 הליכוד
מרדכי ציפורי שר התקשורת 05.08.1981 13.09.1984 הליכוד
אמנון רובינשטיין שר התקשורת 13.09.1984 26.05.1987 שינוי
גד יעקבי שר התקשורת 09.06.1987 15.03.1990 המערך
רפאל פנחסי שר התקשורת 11.06.1990 13.07.1992 ש"ס
משה שחל שר התקשורת 13.07.1992 07.06.1993 מפלגת העבודה
שולמית אלוני שרת התקשורת 07.06.1993 18.06.1996 מרצ
לימור לבנת שרת התקשורת 18.06.1996 06.07.1999 הליכוד
בנימין בן אליעזר שר התקשורת 06.07.1999 07.03.2001 ישראל אחת
ראובן ריבלין שר התקשורת 07.03.2001 28.02.2003 הליכוד
אריאל שרון שר התקשורת 28.02.2003 17.08.2003 הליכוד
אהוד אולמרט שר התקשורת 29.09.2003 10.01.2005 הליכוד
דליה איציק שרת התקשורת 10.01.2005 23.11.2005 העבודה-מימד
אברהם הירשזון שר התקשורת 18.01.2006 04.05.2006 קדימה
אריאל אטיאס שר התקשורת 04.05.2006 31.03.2009 ש"ס
משה כחלון שר התקשורת 31.03.2009 18.03.2013 הליכוד
גלעד ארדן שר התקשורת 18.03.2013 מכהן הליכוד ישראל ביתנו

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד הדואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי המנדט הבריטי היו סמכויות השלטון בידי פקידים אשר היו כפופים לנציב העליון. על פי פקודת בתי הדואר היו הסמכויות בנוגע לדואר בידי המנהל הכללי של הדואר. בעת הקמת מדינת ישראל, נשארו סמכויות הדואר בידי מנהל הדואר אשר היה כפוף למשרד התחבורה[3]. לאחר פטירתו של דוד צבי פנקס, שהיה שר התחבורה, הוחלט מסיבות פוליטיות לפצל את משרד הדואר ממשרד התחבורה‏[4]. בעיתונות פורסם שדוד בן-גוריון ביקש לשמור את תיק התחבורה עבור המפלגה הפרוגרסיבית, אם תסכים להצטרף לקואליציה‏[5]. הראשון שעמד בראש המשרד וכיהן כשר הדואר היה מרדכי נורוק, מסיעת "המזרחי", שנתמנה לתפקיד בתחילת נובמבר 1952. עד אחרי הבחירות לכנסת הרביעית, נמסר המשרד לשותפים זוטרים של מפא"י מהמפלגות הדתיות ומפ"ם, ושר הדואר היה כמעט נטול סמכויות, שכן הסמכויות על פי פקודת הדואר היו בידי מנהל הדואר שהיה איש מפא"י‏[4]. בממשלות ה-10 עד ה-13 היה אליהו ששון ממפא"י שר הדואר והוא דאג להעביר בכנסת חוק שהעביר לידיו את סמכויות הדואר מידי מנהל הדואר‏[6]. עם זאת, המשרד נותר משרד זוטר שלא קרץ לשרים, עקב היותו משרד מקצועי שמדיניותו הותוותה בידי הפקידים ולשרים לא הייתה בו השפעה רבה‏[7]. ב-1 בספטמבר 1970 קיבל שמעון פרס את תיק הדואר לצד תיק התחבורה ובתחילת 1971 הוא היסב את שם המשרד ל"משרד התקשורת", ביחד עם הכרזה על ארגון מחדש של המשרד‏[8].

בשנים 1970-1977 כיהנו במשרד התקשורת שרים שהיה להם תפקיד נוסף בממשלה ותחתם כיהן סגן שר במשרד התקשורת. בתחילה היה זה ח"כ ג'בר מועדי מהמערך והחל משנת 1975 כיהן בתפקיד הסגן אליהו מויאל מהמערך.

הקמת בזק ורשות הדואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירותי הטלפוניה היו חלק משמעותי מהפעילות של משרד התקשורת, אשר סיפק את השירות ישירות. במסגרת זאת הייתה הפרדה בין ההכנסות להוצאות. הכסף שנגבה עבור שירותי טלפון הועבר ישירות למשרד האוצר, אך כל הוצאה דרשה אישור ממשלתי. מצב זה הגביל מאוד את כוח האדם והלוגיסטיקה, וגרם, בין השאר, להמתנה ארוכה מאוד להתקנת קווי טלפון (במקרים רבים, אף מספר שנים) ולשירות גרוע באופן כללי. בנוסף, עובדי המשרד היו ידועים בחוסר יעילותם‏[9].

בינואר 1964 הועבר לשר הדואר, אליהו ששון, דו"ח של ועדה בראשות צבי דינשטיין שהמליצה להעביר את שירותי הטלפוניה בישראל לידי חברה, שבשלב ראשון יהיו מניותיה בידי הממשלה. להמלצות התנגדו עובדי משרד הדואר, מנכ"ל המשרד, ח. בן מנחם והשר אליהו ששון והן לא יושמו‏[10]. יצחק מודעי כשר תקשורת ביקש ב-1979 להקים את חברת הטלפוניה, אולם נתקל בהתנגדות, בין השאר של נציב שירות המדינה אברהם פרידמן‏[11]. המשרד המשיך במאמציו להקמת חברת טלפוניה, וקבע את ה-1 באפריל 1980 כתאריך יעד להקמת החברה, אך החברה לא קמה‏[12].

חברת בזק נרשמה כחברה כבר ב-1980‏[13], והחלה לפעול כחברה ממשלתית האחראית על שירותי התקשורת בישראל ב-1984. תוך זמן קצר מכשירי הטלפון הגיעו לכל דורש.

בהפעלת שירותי הדואר כיחידת סמך ממשלתית במשרד התקשורת, הייתה הפרדה בין ההכנסות להוצאות. הכסף שנגבה על ידי הדואר עבור שירותיו הועבר אוטומטית למשרד האוצר, אך כל הוצאה דרשה אישור ממשלתי. מצב זה הגביל מאוד את כוח האדם והלוגיסטיקה, וגרם בין השאר להעברת מכתבים איטית במיוחד ולתורים ארוכים בסניפים. כל שינוי בשירותי הדואר הצריך בירוקרטיה במתן אישורים, ולכן שירותי הדואר לא יכלו להתאים עצמם בצורה דינמית לשינויי הסביבה. לפתרון בעיות אלה הוצע כבר בשנת 1970 לארגן את הדואר כחברה עסקית, אולם הדבר לא יצא אל הפועל‏[14]. בשנים 1979-1980 ניסה השר יצחק מודעי לקדם את הקמת רשות הדואר אך גם הוא לא הצליח בכך, לטענתו בגלל התנגדות לא עניינית של משרד האוצר[15]. רשות הדואר הוקמה לבסוף בשנת 1986.

טלוויזיה רב ערוצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד התקשורת היה אחראי על הצד הטכני של שידורי הטלוויזיה של רשות השידור. במקביל, הדרישה לשירותי טלוויזיה ורדיו בישראל הייתה גבוהה, החל משנות ה-70, ומשרד התקשורת נלחם נגד תחנות שידור פיראטיות‏[16][17][18][19][20].

בשנת 1990 החלו לפעול חמש חברות כבלים אזוריות שנבחרו במכרזים, במסגרת המהפך להכנסת טלוויזיה רב ערוצית בישראל. לצורך פיקוח על הזכיינים הוקמה המועצה לשידורי כבלים ושידורי לוויין. ב-1993, הערוץ השני החל לשדר, והוקמה במקביל הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו.

בהמשך, חברות הטלוויזיה בכבלים בישראל התאחדו להקמת חברת HOT, וכן הוקמה חברת YES המשדרת באמצעות לווין.

טלפון סלולרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד אמצע שנות התשעים הייתה חברת פלאפון היחידה שסיפקה שירות טלפון סלולרי בפרישה ארצית אם כי בעלות גבוהה למדי ולכן מספר המשתמשים ברשת שלה היה מועט. בתחילת העשור העניק המשרד רישיון רט"ן (רדיו-טלפון) ארצי נוסף לחברה מתחרה, סלקום, מהלך שחולל מהפכה של ממש בתחום התקשורת האלחוטית בארץ לאחר שסלקום השיקה את הרשת שלה בשנת 1994. לקראת סוף העשור ניתן רישיון לחברה נוספת, פרטנר תקשורת.

העשור הראשון של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 התחלפו שרי תקשורת רבים בלי שנשארו זמן רב במשרדם, או השאירו חותם רב: בנימין בן אליעזר, ראובן ריבלין, אריאל שרון, אהוד אולמרט, דליה איציק ואברהם הירשזון. בתקופתם התאחדו שלוש חברות הכבלים תחת המותג "הוט", והחל לשדר ערוץ מסחרי נוסף - ערוץ 10, האינטרנט המהיר חדר לבתים רבים, וחברת "בזק" הפסיקה להיות מונופול בתחום התקשורת הקווית.

אריאל אטיאס מש"ס, השר במרבית המחצית השנייה של העשור, ניסה לשים דגש צרכני במדיניות המשרד, כמו בהתעקשותו על הורדת תעריפי הקישוריות ויישום תוכנית ניידות מספרים. בתוכנית העבודה של המשרד לשנת 2009 יש דגש על מעבר לשידורים דיגיטליים בטלוויזיה וברדיו, כניסה לתחום ה-IPTV, השלמת תוכנית מתאר ארצית לתשתיות תקשורת (תמ"א 36), עידוד תחרות ואכיפה. למרות הדגש על תחרות לא ניתן רישיון למפעיל רביעי בתחום הסלולר‏‏[21].

הניסיון הכושל להקים רשות תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רשות לאומית לתקשורת

מאז ימי כהונת שולמית אלוני כשרת התקשורת, הצהירו השרים במשרד על רצונם להקים רשות תקשורת עצמאית בדומה לרשות התקשורת הפדרלית האמריקאית, ה-FCC. הרעיון היה לאגד את כל הרשויות הקיימות במשרד לשתי רשויות - אחת לתקשורת והשנייה לתכנים, ולבטל את הצורך בשר בתחום זה.

בשנת 2003, אחרי הבחירות, הסכים ראש הממשלה אריאל שרון לבקשתה של מפלגת שינוי לפרק את משרד התקשורת עד להקמתה של רשות תקשורת לאומית (שתהיה חלק ממשרד הפנים, שהועבר לשינוי במסגרת ההסכמים הקואליציוניים). בדומה למשרד לענייני דתות, כן הוסכם ששרון ייטול את התיק עד לסוף השנה האזרחית, אמנם בניגוד לאחרון, משרד התקשורת לא פורק ובספטמבר מונה אהוד אולמרט לשר התקשורת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מדיניות משרד התקשורת. אתר משרד התקשורת.
  2. ^ אודות משרד התקשורת. אתר משרד התקשורת.
  3. ^ נציגי המזרחי אצל בן גוריון, מעריב, 24 באוקטובר 1952
  4. ^ 4.0 4.1 יחיאל גוטמן, היועץ המשפטי נגד הממשלה, הוצאת ידיעות חארונות, ירושלים, 1981, עמוד 41
  5. ^ בן גוריון ממשיך בשיחות עם המזרחי, מעריב, 15 באוקטובר 1952; וראו גם: הפרוגרסיבים:קודם עקרונות ואחר כך תיקים, מעריב, 27 באוקטובר 1952
  6. ^ שר הדואר רוצה להיות "בוס" במשרדו, מעריב, 2 בדצמבר 1964
  7. ^ צבי לביאמשרד הדואר איננו נחות, מעריב, 10 בדצמבר 1969
  8. ^ מדואר לתקשורת - ע"י ראורגניזציה, דבר, 4 בינואר 1971
  9. ^ יאיר קוטלר, הקילקולים ברשת הטלפונים הולכים ורבים, מעריב, 2 בינואר 1979
  10. ^ הומלץ למסור משק הטלפונים לחברה ציבורית, מעריב, 28 בינואר 1964
  11. ^ שרגא מקל, אם תצליח להכשיל הצלת שירותי התקשורת - תיפול האחריות עליך, מעריב, 28 באוגוסט 1979
  12. ^ או חברת טלפונים או הדרדרות השירותים, מעריב, 6 באפריל 1980
  13. ^ דנקה הרניש, התקדמות להקמת חברת הטלפונים, דבר, 31 באוגוסט 1980
  14. ^ יהושע ביצור, משרד הדואר מתלבט בשאלת מיבנה, מעריב, 22 ביולי 1970
  15. ^ גבי קסלר, שרותי הדואר לפני מפולת, מעריב, 8 בדצמבר 1980
  16. ^ יאיר שטרןתקנה משנות ה-20 סייעה למיניסטר הפוסטה לשמור על המונופול, מעריב, 26 בנובמבר 1970
  17. ^ אלי דנון ועמירם פליישר, הוחרם ציוד לשידור בטלוויזיה - כבל, מעריב, 31 באוגוסט 1980
  18. ^ יהודה גורן, משרד התקשורת יפשוט שוב על תחנות טלוויזיה, מעריב, 6 במאי 1983
  19. ^ שמעון וייס, יחס של איפה ואיפה, דבר, 20 באפריל 1981
  20. ^ ברוך נאהחוסל ערוץ בבלי, מעריב, 30 בינואר 1987
  21. ^ ‏אמיר טייג, תשכחו מתחרות בשוק הסלולר, אתר דה מרקר, 05/11/2009‏‏


משרדי ממשלות ישראל

משרד ראש הממשלה · משרד האוצר · המשרד לאזרחים ותיקים · משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים · משרד הביטחון · המשרד לביטחון הפנים · משרד הבינוי והשיכון · משרד הבריאות · המשרד להגנת הסביבה · משרד החוץ · משרד החינוך · משרד החקלאות ופיתוח הכפר · משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל · המשרד להגנת העורף · המשרד לענייני מודיעין · משרד המשפטים · המשרד לנושאים אסטרטגיים · משרד הפנים · המשרד לפיתוח הנגב והגליל · משרד העלייה והקליטה · משרד הרווחה והשירותים החברתיים · משרד התחבורה והבטיחות בדרכים · משרד התיירות · משרד הכלכלה · משרד התקשורת · משרד התרבות והספורט · המשרד לשירותי דת · המשרד לשיתוף פעולה אזורי · המשרד לירושלים והתפוצות


משרדים לשעבר: משרד הפיתוח · משרד ההסברה · משרד האספקה והקיצוב · המשרד לענייני ירושלים · משרד הכלכלה והתכנון · משרד העבודה · משרד המיעוטים · משרד העבודה והרווחה
סמל מדינת ישראל