כביש קארקוראם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת דרך קארקוראם
קטע מכביש קארקוראם בתחומי סין

כביש קארקוראםאנגלית: The Karakoram Highway; ר"ת KKH) הוא הכביש הבינלאומי הסלול הגבוה ביותר בעולם[1]. הכביש מחבר בין סין ופקיסטן בחצותו את רכס הקארקוראם במעבר חונג'ראב, בגובה של 4,693 מטר. הכביש יוצא מחבל שינג'יאנג בסין ומגיע לאזורים הצפוניים של פקיסטן, בדרכו הוא חוצה שלושה רכסי הרים גבוהים: הרי הימלאיה, הרי קארקוראם והרי פמיר ומהווה אתר תיירות מרכזי באזור. הכביש נקרא גם "הכביש הלאומי 35" וסימנו N35.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1963 נחתם הסכם גבול בין פקיסטן לסין אשר העביר לשליטת סין חלקים מאזור קשמיר, היוזמה לכביש המחבר בין שתי המדינות באזור זה הייתה פועל יוצא מן ההסכם. פרוץ מלחמת הודו-פקיסטן בשנת 1965, והידוק קשריה של פקיסטן עם סין בתקופה זו, תרמו לחתימת הסכם לסלילת הכביש בשנת 1966. הסכם נוסף נחתם בשנת 1967, לאחר שעבודות הסלילה היו כבר בעיצומן. כביש קארקוראם, המכונה בסין אף בשם "כביש הידידות", נסלל על ידי ממשלות פקיסטן וסין והושלם בשנת 1986, בסיום 20 שנות עבודה. במהלך העבודות לסלילת הכביש איבדו את חייהם 810 פועלים פקיסטנים ו-82 פועלים סיניים[2]. רוב האבידות במהלך העבודות אירעו כתוצאה ממפולות. נתיב כביש קארקוראם עוקב אחר אחד מנתיביה של דרך המשי העתיקה. כ-10,000 פועלים ומהנדסים סינים נטלו חלק בעבודות פריצת הדרך, לצד מספר לא ידוע של פועלים ומהנדסים פקיסטנים.

בצידו הפקיסטני של הגבול, הדרך נבנתה על ידי ארגון עבודות החזית (Frontier Works Organization), אשר העסיק אף כוחות מחיל ההנדסה של צבא פקיסטן. בשנת 1975 נפתח הכביש לראשונה, אך ורק למעבר משאיות, פתיחתו המלאה לתנועת כל כלי הרכב הגיעה כ-10 שנים מאוחר יותר.

בתחילת המאה ה-21 מתנהל בלשכת המהנדס הראשי בצבא פקיסטן מאמץ לאסוף ולפרסם תיעוד היסטורי על בניית הכביש, בראש הפרויקט עומד הממונה על סלילת הכביש.

השפעת הכביש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז פתיחתו הייתה לכביש תרומה מכרעת להגברת המסחר בין סין לפקיסטן. הכביש אף מהווה אלטרנטיבה זולה ונגישה למבקשים לנסוע בין שתי המדינות. פתיחת כביש קארקוראם הביאה לשינויים מרחיקי-לכת בחייהם של תושבי האזורים שבהם עובר הכביש, מבחינה חברתית וכלכלית גם יחד[3]. אזורים אשר היו לאורך ההיסטוריה מבודדים ומרוחקים ממרכזי אוכלוסייה, יצאו מבידודם. חלק מן האזורים בהם עובר הכביש לא היו נגישים כלל לכלי רכב, אף לרכבי שטח, עד לסלילת הכביש. הכביש הביא לצמיחה כלכלית מהירה באזור ולשינויים משמעותיים בפוליטיקה ובגאוגרפיה של האזור. תושבי רכסי הקארקוראם והינדו-כוש נהנו עד לסלילת הכביש מאוטונומיה שלטונית אותה הובילו ראשי השבטים באזור, כולל סמכויות לגביית מיסים וגיוס תושבים לעבודות ציבוריות. בשנת 1972, עם פתיחת האפשרות של השלטון המרכזי בפקיסטן להגיע לאזורים אלה בקלות, ביטל ראש הממשלה, זולפיקר עלי בהוטו, את סמכויות ראשי השבטים. בד בבד, החלו תושבי האזור לקבל סיוע ממשלתי באספקת מוצרי יסוד מסובסדים ובתחבורה. אף שמעטים מבין תושבי האזור השתתפו בעבודות סלילת הכביש, רבים נהנו מן הצורך של הפועלים בשירותים שונים.

מאז פתיחתו המלאה של הכביש לתנועה, שיירות ארוכות של משאיות עושות דרכן מדי יום בין סין לפקיסטן. המסחר עם סין מהווה 5% מכלל סחר החוץ הפקיסטני. פקיסטן מוכרת לסין מוצרי עור, נעליים, בדי כותנה, תרופות, וטבק וכן מוצרים המיוצרים בפרובינציות הצפוניות של המדינה: בדי צמר, משמש מיובש, שקדים ואגוזים. רוב הסחר עם סין הוא סחר חליפין. תמורת המוצרים הפקיסטנים מוכרים הסינים, נעליים קלות, בגדים, מוצרי קרמיקה, שטיחי לבד, דבש, כלים, בדי משי, אופניים, כלים חקלאיים ותה. נתיבו של כביש קארקוראם הפך אף לנתיב מרכזי לעולי חג' מוסלמים ממחוז שינג'יאנג בדרכם למכה. נסיעה דרומה בכביש זה, עד לשדה התעופה של איסלמבאד, מקצרת את דרכם למכה באופן ניכר, ובדרכם הם נושאים עימם מוצרים שונים בהם הם סוחרים עם המקומיים ובכך מממנים את הוצאות הנסיעה. באופן דומה, מספר גדל והולך של פקיסטנים עושים דרכם צפונה בכביש, לצורך ביקור קרובי משפחה המתגוררים באזורים הנשלטים על ידי סין, ואף הם נושאים עימם סחורות לצורך מימון הוצאותיהם.

סלילת הכביש אף איפשרה לארגוני סיוע בינלאומיים להגיע לאזור. כך, בשנת 1981 החל ארגון המזון והחקלאות לסייע לתושבי אזור גילגיט בבניית תעלות השקיה, פריצת דרכי עפר, הבאת מכונות חקלאיות, ועוד. הארגון אף מסייע במכירת דשנים במחירים מסובסדים לחקלאי האזור וכן בשיווק מוצריהם. באזור אף החל גידול זרעי תפוחי אדמה נקיים מגורמי מחלות, לצורך שיווקם לאזורים דרומיים של פקיסטן. תפוחי אדמה אינם נאכלים באזורים אלה בגלל מיעוט עצי הבעירה באזור וצריכת האנרגיה הגבוהה הדרושה לבישולם.

אזור קארקוראם היה ידוע לאורך ההיסטוריה כאזור עשיר באוצרות טבע, בעיקר אודם וזהב. עם סלילת הכביש החלה ממשלת פקיסטן לפקח על חציבת אבנים יקרות באזור ולהנפיק רישיונות כריה. אוצר טבע אחר הנכרה באזור, בעיקר בקיץ, הוא גושי קרח מן הקרחונים באזור. קרח זה נמכר לצורכי קירור בשוקי גילגיט.

החל משנות ה-90 של המאה ה-20 מנסה סין להתמודד עם השפעת פתיחת כביש קארקוראם על אוכלוסיית שינג'יאנג, בין היתר, בהגברת סחר הסמים באזור, הגורם אף לעליה במספר נשאי HIV. פתיחת הכביש הביאה אף להתפשטות אידאולוגיה מוסלמית קיצונית בעקבות חזרתם ארצה של תושבים אשר התחנכו במדרסות פקיסטניות ולשאיפות גוברות של בני האויגור לעצמאות[4]

הכביש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכביש יוצא מן העיר קאשגאר בחבל שינג'יאנג בסין ומתפתל דרומה לאורך כ-1,300 ק"מ עד לעיר האבליאן במחוז אבוטאבאד בפקיסטן. המשך הכביש מתחבר עם הדרך הראשית הגדולה, בחסן עבדאל, מערבה מאיסלמבאד.

הכביש חוצה את קו התפר שבין תת היבשת ההודית לבין יבשת אסיה[5], מקום בו גבולותיהן של סין, טג'יקיסטן, אפגניסטן, פקיסטן והודו, קרובים כדי 250 ק"מ האחת מרעותה. עקב העימות הצבאי המתמשך בין הודו לפקיסטן באזור קשמיר, מיוחסת לכביש קארקוראם חשיבות איסטרטגית מיוחדת. נתיבו של הכביש, המטפס בעמק חונג'ראב, עד למעבר בעל אותו השם, איננו הנתיב הנוח ביותר לחציית הרכס בין פקיסטן לסין, אולם נבחר, בין השאר מסיבות אסטרטגיות, במטרה להתרחק מזרחה ככל האפשר מגבולות ברית המועצות ואפגניסטן[6].

ב-30 ביוני 2006 נחתם מזכר הבנות בין רשות הכבישים הפקיסטנית לבין מנהלת הרכוש הממשלתי הסיני להרחבה ולשיפור כביש קארקוראם. במהלך העבודות המתוכננות יורחב הכביש מרוחבו הנוכחי של 10 מטרים, לרוחב של 30 מטרים ובכך תשולש קיבולת הכביש. בנוסף, העבודות ישימו דגש על התאמת הכביש לתנועת משאיות כבדות וכן התאמתו לתנאי מזג אוויר קשים. בחודש מאי 2007 הגישה רשות הכבישים הלאומית של פקיסטן בקשת תקציב ל-14 מיליארד רופי לצורך הרחבת הכביש וישור חלק מעיקוליו[7].

סין ופקיסטן אף מתכננות לקשר את כביש קארקוראם לנמל הדרומי של גוואדר בבלוצ'יסטאן, באמצעות מסילת הרכבת שבין גוואדר לדאלבנדרין שנבנתה בסיוע סיני והמגיעה עד לרוואלפינדי.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפולת בכביש קארקוראם בשנת 2001

בשנים האחרונות הפך כביש קארקוראם לאתר תיירות אתגרית מועדף. הכביש עובר בנופים עוצרי נשימה, בין הרים גבוהים ובמישור מדברי צחיח. לאורך 200 ק"מ מקביל הכביש לנתיבו של נהר אינדוס. הכביש מאפשר אף למטפסי הרים ולרוכבי אופניים גישה קלה יותר לרכסי ההרים, קרחונים ואגמים בסביבה. הכביש מאפשר אף גישה לערים ההרריות גילגיט, וסקארדו מן הבירה איסלמבאד. שתי ערים אלה משמשות מרכז יציאה למשלחות טיפוס באזורים הצפוניים של קשמיר הנשלטת על ידי פקיסטן[8].

הרים וקרחונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כביש קארקוראם משמש נתיב נוח למשלחות טיפוס כמעט לכל הפסגות הבולטות באזורים הצפוניים של פקיסטן ומספר פסגות בחבל שינג'יאנג בסין. באזורים אלה כמה מן הקרחונים הגדולים בעולם, ביניהם קרחון בלטורו. חמש מתוך פסגות 8,000 המטרים של העולם הנמצאות בתחום פקיסטן, נגישות באמצעות כביש קארקוראם. הפסגות הבולטות באזור הן:

  • K2 בגבול פקיסטן-סין, הפיסגה השנייה בגובהה בעולם, בגובה 8,611 מטרים.
  • נאנגה פארבאט בפקיסטן, הפיסגה התשיעית בגובהה בעולם, בגובה 8,125 מטרים.
  • גשרברום I, על גבול פקיסטן-סין, הפיסגה ה-11 בגובהה בעולם, בגובה 8,080 מטרים.
  • פסגת ברוד (בעבר נקראה K3), על גבול פקיסטן-סין, הפיסגה ה-12 בגובהה בעולם, בגובה 8,047 מטרים.
  • גשרברום II-IV, בפקיסטן, הפסגות ה-13-17 בגובהן בעולם, בגובה הנע בין 7,932-8,035 מטרים.
  • משרברום (K1) בפקיסטן, הפיסגה ה-22 בגובהה בעולם, בגובה 7,821 מטרים.
  • מוזטה אטה, בסין, בגובה 7,546 מטרים.
  • קוגור טאגה, בסין, בגובה 7,719 מטרים.

מישורי דאוסאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מישורי דאוסאי הם המישורים השניים בגובהם בעולם, בגובה 4,115 מטרים. הם נמצאים דרומית לעיר סקארדו ומזרחית לעמק אסטור. שטחם של המישורים הוא כ-3,000 קמ"ר. בשנת 1993 הוכרז האזור כפארק לאומי.

אמנות בסלע ופטרוגליפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמוך לתוואי הכביש מצויים יותר מ-20,000 יצירות אמנות בסלע ופטרוגליפים. רובם מרוכזים בעשרה אתרים בין הונזה לשאטיאל. התחריטים בסלע הם עדויות שהותירו אחריהם פולשים שונים לאזור לאורך ההיסטוריה, סוחרים ועולים לרגל, שעברו בדרך המשי וכן תושבים מקומיים. התחריט הקדום ביותר מבין יצירות אלה תוארך לתקופה שבין 5,000 ל-1,000 לפנה"ס ובו נראים בני אדם צדים חיות.

שירותי תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 ביוני 2006 נחנך קו אוטובוס יומי בין העיר גילגיט בפקיסטן ובין העיר קאשגאר בסין[9].

הכביש בעונות השנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העונות הנוחות ביותר לנסיעה בכביש קארקוראם הן באביב ובתחילת הסתיו. שלגים כבדים בתקופת החורף גורמים לעתים לסגירת הכביש לתקופות ארוכות. גשמי מונסון כבדים, בחודשים יולי ואוגוסט, גורמים לעתים למפולות החוסמות את התנועה בכביש לשעות ואף לימים. מעבר חונג'ראב, בגבול בין סין לפקיסטן, פתוח רק בין התאריכים 1 במאי ל-15 באוקטובר, בכל שנה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • J King, Karakoram Highway. Lonely Planet Victoria, Australia; Berkeley, Calif. 1998 ISBN 0-86442-065-X

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קרדונג-לה גבוה ממנו אך אינו בינלאומי.
  2. ^ 25th Anniversary of the Karakoram Highway (1978-2003). Pakistan Post Office, 16/05/2006.
  3. ^ Hermann Kreutzmann, The Karakoram Highway: The Impact of Road Construction on Mountain Societies. Modern Asian Studies 1991;25:711-736
  4. ^ Ziad Haider, Sino-Pakistan Relations and Xinjiang's Uighurs: Politics, Trade, and Islam along the Karakoram Highway. Asian Survey 2005;45:522-545.
  5. ^ M. P. Searle et al., The tectonic evolution of the Kohistan-Karakoram collision belt along the Karakoram Highway transect, north Pakistan. Tectonics 1999;18:929–949.
  6. ^ Hermann Kreutzmann, The Karakoram Highway. pp. 723
  7. ^ NHA wants Rs 14 billion for realignment of Karakoram Highway
  8. ^ Pakistan and the Karakoram Highway, Owen Bennett-Jones, Lindsay Brown, and John Mock, Lonely Planet Publications; 6 Rev Ed edition (30 Sep 2004), ISBN 0864427093.
  9. ^ Kashghar-Gilgit bus service planned