כיכר השבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

קואורדינטות: 31°47′18.06″N 35°13′06.83″E / 31.7883500°N 35.2185639°E / 31.7883500; 35.2185639

כיכר השבת
כיכר השבת (מבט מרחוב שטראוס)

כיכר השבת היא צומת מפורסם בירושלים, הגובל בשכונות מאה שערים וגאולה. הכיכר מחברת בין הרחובות מלכי ישראל (מערב) לרחוב מאה שערים (מזרח), ובין הרחובות שטראוס וישעיהו (מדרום) לרחוב יחזקאל (מצפון).

הכיכר הייתה מוקד לחיכוך בין חרדים לחילונים. בשנים שלאחר קום המדינה היו נערכות בה בקביעות הפגנות נגד חילול שבת שלא פעם הסתיימו באלימות. במהלך השנים הפכה הכיכר לסמל של מאבקים, גם בנושאים נוספים. נערכו בה גם כינוסים מסוגים אחרים, כמו חגיגות קבלת הפנים לרבי מסאטמר, או הקפות שניות, כגון ההקפות המרכזיות של אגודת ישראל בעבר.

כיום האזור כולו הוא אזור חרדי הסגור לתנועת כלי רכב בימי שבת וחגי ישראל.

הפגנות השבת בירושלים בשנים הראשונות שלאחר הקמת מדינת ישראל השפיעו על התפתחות היחסים בין הסקטור החרדי לסקטור החילוני והיוו עמוד יסוד למאבק החברה החרדית. המאבק על "כיכר השבת" הוא אפוא ציון-דרך חשוב ביחסי החרדים והחילונים בירושלים. אנשי "נטורי קרתא" הם שהחלו מאבק זה מתוך עמדה נחותה ביחס לציונות החילונית שהתגבשה בארץ, אולם בסופו של דבר ההתנגשויות בין החרדים לחילונים במאבק על כיכר השבת הסתיימו בניצחון החרדים במאבק, תוך יצירת דמותם של "נטורי קרתא" כגיבורי הרחוב החרדי, ואף הביאו בסופו של דבר לדילול התנועה בשבתות ברחובות הסמוכים לכיכר השבת, ואף לסגירה רשמית של הצומת שבו התרחשו ההתנגשויות בין המחנה החרדי למחנה החילוני.

חילול השבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שלטון המנדט הבריטי בארץ בשנת 1917, נוצרו עימותים בין האוכלוסייה החרדית לאוכלוסייה החילונית ציונית. חילול שבת בפרהסיה היה נקודת העימות הדומיננטית ביניהם, שבה היו מעורבים גורמים ממפלגות השמאל וארגוניו אשר תחילה עסקו בארגון טיולי שבת וחג ובמשחקי כדורגל בשבתות, ולאחר מכן החלה "מלחמת השבת", אשר בה חברות יהודיות סיפקו שירותי תחבורה ציבורית בשבתות ושיווקו תוצרת חקלאית בשבת. כתוצאה מכך החרים הבד"ץ של העדה החרדית את "תנובה", אולם תופעת חילולי השבת הפומביים עדיין התגברה.

בהפגנות קיץ שנת תשט"ז (1956), מת פנחס סגלוב, לאחר שהוכה בידי שוטרים. סגלוב נחשב בעיני החרדים כסמל המאבק על שמירת השבת‏[1]

נטורי קרתא והתנגדותם לציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החרדים עמדו בפני מציאות קשה כאשר החליטה עצרת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר, אולם מנהיגות 'אגודת ישראל' החליטה להצטרף למעמד היישובי ציוני להקמת מדינה יהודית. אוהדי וחברי "אגודת ישראל", היו חלק מיהודי אירופה אשר מצאו מקלט בארץ ישראל לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933 בגרמניה, וכדי להשיג להם רישיונות עלייה לארץ היה עליהם להגיע להסכם עם הסוכנות היהודית ולפסול אופציה של מדיניות התבדלות אנטי ציונית רדיקלית.

אנשי "נטורי קרתא", קבוצת קיצונים צעירים אשר פרשה מאגודת ישראל במחצית שנות השלושים, ראתה בשיתוף הפעולה של אגודת ישראל עם המאמץ הציוני בנוסף לבגידה בעקרונות הבסיסיים של היהדות, גם סכנה קיומית, פיזית ורוחנית ליישוב היהודי כולו. הם היו סמוכים ובטוחים כי מדינה כזו לא רק שתהיה חילונית מובהקת כי אם תילחם בדת, תמנע חינוך יהודי דתי ותקשה על שמירת השבת. הם טענו כנגד הגיוס לצבא הציוני, וקראו להיפרדות מהשלטון היהודי-ציוני שנרקם בארץ במקומו של השלטון הבריטי.

חילולי השבת הפומביים העמידו את ההנהגה היהודית של "אגודת ישראל" במצב קשה כלפי דעת הקהל החרדית, בייחוד כלפי הקבוצה הקיצונית, אולם לא הייתה להנהגה אלטרנטיבה שונה למדיניות שיתוף הפעולה עם הסוכנות היהודית והוועד הלאומי.

כיכר השבת במבט מפינת רחוב מאה שערים

"הפגנת הדגל הלבן" של נטורי קרתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרה של כישלונות צבאיים, מחסור בנפט ובמצרכים ונסיגת ארצות הברית מתמיכתה בתוכנית החלוקה בסוף מרץ 1948 עוררו חששות בקרב האוכלוסייה, ונשמעו קולות תמיכה בהסדר עם הערבים או קריאה לבריטים להישאר ולמשול בארץ. עקב כך התקשתה האווירה בקרב חוגי היישוב הישן, שלא תמכו ברעיון הקמת המדינה כבר בתחילה, קולות אלה הצדיקו את השקפתו לכך שהרעיון הציוני יביא בסופו לחורבן מוחלט ביישוב כולו. מציאות קשה זו קידמה תהליך פולטי שיזמו "נטורי קרתא" ובו הם קראו להתמרדות שאינה בכוח נשק. הם קיוו כי חוסר המנוחה והחשש מפני העתיד יתרמו להצטרפות של המוני חרדים להפגנה המונית שתביא להסתייגות ממטרות ציוניות ותגרור הסדר עם הבריטים ועם הערבים.

במסגרת ההפגנה התאספו כמה עשרות אנשים ברחוב גאולה והחלו בצעדה לכיוון מרכז השלטון האנגלי במגרש הרוסים. בפינת הרחובות צ'נסלור – גאולה – כיכר השבת חיכה למפגינים כוח חיילים שפתח עליהם באש כאשר הגיעו לפינת הרחובות והם נפוצו בבהלה מהאזור.
הפגנה זו נודעה בשם הפגנת הדגל הלבן

הרקע להפגנות הענק[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור רבים, ובעיקר בקרב החיילים, היו רוב החרדים מזוהים עם "נטורי קרתא", אולם גם בקרב החרדים שלא היו מזוהים עימם הייתה תחושה קשה בעניין חילול השבת בעקבות הנסיעה בשבת בפרהסיה, שכן ראו בנסיעות אלה חילול שבת שלא לצורך פיקוח נפש. כמו כן מכוניות מוגנו בשבתות, מטענים פורקו בשבת ומנות מזון ודלק חולקו. ביוני 1948 נערכה הפגנת המונים נגד חילול השבת שבמסגרתה הודבקו בשלטי חוצות מודעות המוחות על חילול השבת. הפגנה זו פוזרה על ידי המשטרה הצבאית בכוח ואף בנשק. התנהלות הקרבות הצביעה על כך שחזונם של "נטורי קרתא" לגבי הציונות הוא שנוי במחלוקת. התגשמות הרעיון הציוני נעדרה בתחילת המלחמה עקב הכישלונות בתחילתה, אולם הניצחון המכריע על צבאות ערב שינה לבסוף את המצב ושימש הוכחה מוחלטת לצדקת הציונות.

המצב באזור הפך לרגיש יותר לאחר המלחמה, כאשר שכונת מאה שערים הייתה שכונת ספר, שכונה זו הייתה הדרך הישירה והקצרה ביותר שבין מחנה שנלר, ששימש מרכז האספקה לעמדות הקו הירושלמי ובין מעבר מנדלבאום, שעמדות הצבא היו ממוקמות בבתים סביבו. על רקע מציאות זו החלו הפגנות השבת באזור מאה שערים, שהרי מכוניות צבא שחלפו ברחוב בשבת היו עניין שיגרתי באותה תקופה. ברור היה כי המצב יגרור מחאות של אנשי "נטורי קרתא", כמו כן פתיחתן של קופות בתי הקולנוע "אדיסון" ו"עדן" בימי שבת אחר הצהריים, הוציאה את החרדים לרחובות במטרה להפגין כנגד זה. אירועי שבת זו היוו מפנה, הם העלו את שאלת חילולי השבת בירושלים לתודעה הציבורית הדתית. הפגנות אלו יצרו אוירה של מלחמת תרבות בירושלים. החרדים חשו שכוחות הצבא וכוחות המשטרה רואים בהם אזרחים נחותים יותר, וכי המשטרה והצבא פעלו מתוך שנאה לדתיים ובייחוד לחרדים. תחושה זו יצרה ברחוב החרדי אווירה אוהדת ל"נטורי קרתא" אולם לא הייתה הזדהות עם עמדותיהם הפוליטיות.

המאבק בין החרדים לבין החילונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודשי החורף הייתה רגיעה מסוימת אך שוב נראתה החמרה במצב בחודשי הקיץ של שנת תש"י, כאשר זירת ההתנגשויות עברה לקרן הרחובות "שטראוס" ו"גאולה", שכונה מאז "כיכר השבת". צומת גאולה - שטראוס היה חלק מציר תנועה מרכזי למעבר נוסעים וסחורות, ולמעבר כלי-רכב צבאיים ממחנה שנלר לעמדות הקו העירוני. מחלבת "תנובה", אשר שכנה סמוך לצומת זה, קלטה את תוצרת החלב של היישובים הסמוכים. בחודשי הקיץ הובא החלב שנחלב בשבת בשעות אחר הצהריים, טרם יציאת השבת. בשעות אלה היה רחוב "גאולה" הומה חרדים אשר מילאו את הרחוב בצעדת הלוך ושוב, מנהג המכונה בשם "פראד" (מהמילה הלועזית "Parade" - תהלוכה). כלי הרכב הצבאיים ומשאיות המשקים היו צריכים לנתב את דרכם בתוך ה"פראד", בין המוני חרדים. נסיעת כלי רכב בשבתות הביאה להחרפה בהתנגשויות בין החרדים לחילונים, שהתבטאה בצעקות של נערים צעירים לעבר כלי רכב שנסעו בשבת ואף לעתים יידו אבנים על מכוניות חולפות. עם הזמן נוצרה במקום אווירה שונה, שמשכה אליה את התעניינות ההמונים, משתתפי ה"פראד". חלק מנוסעי המכוניות לא הבליגו וביקשו להגיב על הצעקות ועל זריקת האבנים.

התחוללה הסלמה מהירה כאשר הנוסעים הוקפו בהמון, התפתחו ויכוחים המעורבים באלימות לעתים, מצד אחד אנשי "נטורי קרתא" גרמו לתסיסה במקום, ומצד שני הצד החילוני התגרה בציבור החרדי באמצעות כניסת מכוניות לרחוב. המשטרה נקטה צד בעניין וניסתה לפזר את החרדים בכוח, כאשר "נטורי קרתא" הם בראש המתעמתים והנאסרים, דבר שתרם להפיכתם לגיבורי השבת של הציבור החרדי בהגנתם עליה. עד מהרה הפך העניין לעימות חזיתי בין השמאל ובין הדתיים.

כמו כן נכנסו לתמונה ארגוני הנוער שהתעמתו ביניהם. בשבת כ"ט באב תש"י (12 באוגוסט 1950) הגיעו לשטח מחניכי "השומר הצעיר" שביקשו לקחת חלק בעימות עם החרדים. שלוש משאיות שהביאו איתן חברי קיבוצים של "השומר הצעיר" ולוחמי פלמ"ח, הגיעו לזירת ההתנגשויות בשבת שלאחר מכן במטרה להתלהם עם החרדים, שבעיניהם היו כולם "נטורי קרתא" המשנים את סדרי התנועה ובכך גורמים לבעיות במעבר תוצרת החלב שלהם. באירוע נוסף חדרו חברי הקיבוצים לישיבת חברון והיכו בתלמידיה. החרדים לא ישבו באפס מעשה והגיבו לכך, עד שלבסוף התערבה המשטרה כדי לעצור את הידרדרות העניינים. היה זה שיאו של העימות והתערבותם של חברי הקיבוצים גרמה להפיכת שאלת התחבורה באזור זה בשבת לשאלה מרכזית בחיים הציבוריים החרדיים והפכה את עמדתם לקיצונית הרבה יותר. החרדים לא נטשו את המקום בעקבות ההתנגשויות אלא להפך, המקום הפך למוקד התעניינות גוברת. נוסף על כך נכחו החרדים במקום מדי שבת, דבר אשר החילונים לא יכלו לעמוד בו. ניצחון החרדים היה מובטח בסוף העימות. מדי קיץ, ביום השבת אחר הצהריים, הייתה כיכר השבת למרכז מחאתי כנגד התנועה בשבת ואכן תנועת המכוניות נעשתה דלילה מקודם לכן. לאחר שנבחר טדי קולק לראשות העירייה בשנת 1965 נסגר הצומת רשמית, אולם למעשה ניצחון החרדים הושג הרבה קודם. יציאת החילונים משכונות גאולה וכרם אברהם נעשתה במקביל לתהליך זה.

מאבקם של החרדים התחיל מעמדה של חולשה ורגשי נחיתות אל מול הציונות החילונית המובילה. תגובות הצבא והמשטרה אל מול ההתגרויות של "נטורי קרתא" היו בין השאר ביטוי לכוחה של הציונות החילונית מול החרדים, אשר נמצאים בשולי החברה הישראלית. אולם דווקא תגובותיהם הן אלה שהפכו את "נטורי קרתא" לגיבורי הרחוב החרדי, והן שלימדו את החרדים כי הם יכולים למשטרה ולחילוניות וכי יש בכוחם להשיג יתרון במאבק אל מול הציונות החילונית. הפגנות השבת בירושלים היוו פתח לעימותים רבים אחרים שהתפתחו בין שני המחנות, החרדי והחילוני.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צבי משי זהב ויהודה משי זהב, רצח רבי פנחס סגלוב- מערכות השבת קיץ תשט"ז, 1983.