מאה שערים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כיכר השבת במאה שערים

מאה שערים היא שכונה חרדית ותיקה במרכז ירושלים, הממוקמת בקרבת מרכז העיר והעיר העתיקה.

ייסוד השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידיעה בעיתון הלבנון משנת 1874 אודות השכונה ההולכת ונבנית
השוק במאה שערים בשנות ה-50

מייסדי השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאה שערים הייתה השכונה החמישית, הגדולה ביותר והמרוחקת ביותר שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה. הוקמה בידי אנשי היישוב הישן היוצאים מהעיר העתיקה. קדמו לה משכנות שאננים, מחנה ישראל, נחלת שבעה ובית דוד.

השכונה נוסדה על ידי "חברת בוני ירושלים". קבוצת המייסדים כללה את בן-ציון ליאון, יוסף ריבלין ויואל משה סלומון שהיה ממקימי שכונות נחלת שבעה ושכונת בית דוד. בראש הקבוצה עמדו הרב שלמה זלמן בהר"ן והרב שמואל הומינר, שבנה בה את הבית הראשון והיה הראשון שהעז לעבור לגור שם גם בלילה. הייתה זו "שכונת אגודה", אחת ממספר שכונות שנבנו אז על ידי התאגדות תושבים שביקשו להקים בתי מגורים בתנאים חברתיים וכלכליים נוחים. מאה חברי האגודה היו רחוקים מלהיות בעלי אמצעים – ברובם התפרנסו מכספי החלוקה, ולכן, ככל הנראה, רכשו לעצמם מגרש מרוחק יחסית מדרך המלך של אותה תקופה – רחוב יפו, שבסביבתו הקרובה היו מחירי הקרקעות גבוהים יותר. הקרקע נרכשה בשלושה שלבים מערביי הכפר ליפתא, סה"כ כ-32 דונם.

מייסדי השכונה בחרו לה שם מפסוק מפרשת תולדות, שהייתה פרשת השבוע בזמן ייסוד החבורה: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" (בראשית, כו, יב), וכן בגלל שמייסדיה מנו מאה חברים.‏[1] השם נבחר גם כיוון ש"מאה שערים" שווה בגימטריה ל-666. מספר זה מסמל, על פי הגר"א, שמקימי השכונה היו צאצאי תלמידיו, את משיח בן יוסף וקיבוץ גלויות.‏[2]

הקמת השכונה והתפתחותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתכנן השכונה היה האדריכל והארכאולוג הגרמני תושב ירושלים קונרד שיק. באייר תרל"ד (מאי 1874) הונחה אבן הפינה לשכונה ובראש חודש כסלו תרל"ה (דצמבר 1874) הושלמה בנייתם של עשרת הבתים הראשונים בשכונה. בתרמ"א חגגו את חנוכת השכונה כולה, ובמהלכה הוגרלו בתי השכונה בין חברי הקבוצה.

בשנת תר"ן (1890) כללה השכונה 200 בתים וכ-800 תושבים, ושלוש שנים לאחר מכן עלה מניין הבתים ל-300 ומספר התושבים לכ-1,500, כתוצאה משיעור הילודה הגבוה וגלי העלייה ממזרח אירופה. הגידול המהיר באוכלוסייה פגע בסטנדרטים התברואתיים והיא הפכה למקום מגורים צפוף ומוזנח. לכך תרמה גם העובדה שלאחר מלחמת העצמאות וחלוקת ירושלים הייתה השכונה לשכונת ספר הסמוכה לגבול הירדני.

ניהול השכונה הופקד בידי ועד אשר מנה 7 חברים ואכף את התקנון הנוקשה של השכונה. בצד הקפדתו היתרה על ניקיון השכונה וקביעת תקנות באשר לניקוז מים באמצעות מרזבים אל בורות המים, דאג הוועד גם לשמר את אופייה האדוק בתקנות מסוג "אסור להשכיר דירה למי שאינו מוחזק לישראל כשר". כדי למנוע חשש שברבות הימים ישתנה אופי האוכלוסייה, נקבע מראש כי התקנות הן לדורות ואין לשנותן.

כרבני השכונה כיהנו, בין השאר, הרב שאול חיים הלוי הורוביץ שייסד את ישיבת מאה שערים יחד עם הרב זרח ברוורמן וכיהן כרב השכונה וראש הישיבה בשנים (תרמ"ה-תרס"ה), וכן בן אחותו הרב יוסף גרשון הורוביץ שכיהן בתפקידים אלו כ-46 שנים (תרס"ה-תשי"א).

מבנה השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה ברחוב מאה שערים

בתי השכונה נבנו במקור כחומה רציפה, מטעמי ביטחון, וקירותיהם החיצוניים מקיפים חצר פנימית גדולה. כמו בעיר העתיקה באותם ימים, השערים נסגרו עם רדת הלילה ונפתחו שוב עם בוקר. בחצר מוקמו בורות המים המרכזיים של השכונה. עם גידול אוכלוסיית השכונה נבנו בתים נוספים בתוך אותה חצר, כך שאיבדה במידה רבה את אופייה המקורי.

כחלק מגידולה של השכונה נבנו סביבה "שכונות לוויין", ובהן בתי ורשה, בתי אונגרין, בתי נייטין, בית ישראל. סביב השכונה נבנו שכונות, קריות ושיכונים חרדיים נוספים. הכיכר המרכזית באזור היא כיכר השבת, המחברת את מאה שערים עם שכונת גאולה הסמוכה. השכונה סובלת מהזנחה, צפיפות ולכלוך, המעיבים על איכות החיים בה. לאחרונה מסתמנת מגמה של שיפוץ והרחבה של בתים בשכונה תחת פיקוח עיריית ירושלים והמועצה לשימור אתרים.

אוכלוסיית השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב מאה שערים

השכונה מורכבת כיום מרוב מוחלט של חרדים המשתייכים לזרמים שונים, בעיקר חסידים וליטאים, וכוללת עשרות ישיבות, בתי כנסת וכוללים.

לצד נוכחות של החסידויות הגדולות, כגון חסידות גור וחסידות קרלין, מהווה השכונה גם מעוז של החסידויות המשתייכות לעדה החרדית: תולדות אהרון, תולדות אברהם יצחק, סאטמר וכן נטורי קרתא. קבוצות אלה מוכרות בהתנגדותם החריפה למדינת ישראל ולציונות. הן בחרו בדרך חיים של הסתגרות והתבדלות, כמעין "גטו" מרצון. אנשי העדה החרדית מארגנים לעתים הפגנות וצעדות כנגד "השלטון הציוני" ואי שמירת השבת בעיר.

מתיחות דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופייה המיוחד של השכונה מושך קבוצות תיירים הבאים להתרשם ממנה. ביקורים אלה גורמים לעתים לחיכוכים בין המבקרים לבין חלק מהתושבים, המתנגדים בעיקר לכניסת נשים בלבוש שנתפס על ידם כבלתי צנוע. בשבתות וחגים סגורה השכונה לכניסת כלי רכב.

באוקטובר 2011 פסק בג"ץ כי בשכונה לא תתאפשר עוד הקמת גדרות, מתיחת בדי יוטה או הצבת סדרנים פרטיים, כדי לאכוף הפרדה בין גברים לנשים, וכי ימונה איש קשר בין המשטרה לתושבים, שירכז תלונות שיופנו בעניין.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף יואל ריבלין, מאה שערים,‫ ירושלים: המחלקה לענייני הנוער - המדור הדתי של ההסתדרות הציונית, תש"ז. ‬
  • גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), מאה שערים וסביבתה, אריאל, 163-164, תשס"ד, עמ' 135-121.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אזיען, עברי אנכי, 24 בנובמבר 1876.
  2. ^ 'ליקוטי הגר"א' וכן 'באר יצחק', ובביאור הגר"א על "תיקוני זוהר חדש" דף ה'. המקורות מובאים בספר 'מוסד היסוד' בהערות שוליים בעמוד 204-205


היציאה מן החומות

היציאה הנוצרית מהחומות: בית הספר התיכון של הבישוף סמואל גובאט בהר ציון (1850) | החווה החקלאית כרם אברהם ובית הקיץ של ג'יימס פין (1850) | מגרש הרוסים (1860)

היציאה היהודית מהחומות: משכנות שאננים (1860) | מחנה ישראל (1865) | נחלת שבעה (1869) | בית דוד (1873) | מאה שערים (1874)
Rivlin Street.jpg