שבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק ביום המנוחה היהודי. אם התכוונתם למסכת בשם זה, ראו מסכת שבת.

הבדלה - הברכה על היין, תחריט על עץ מהמאה ה-14.

יום שבת הוא יום המנוחה השבועית היהודי, החל ביום השביעי בשבוע. יום השבת מתחיל בערב, סמוך לשקיעת החמה בסופו של יום שישי (זמן הקרוי "ליל שבת") ומסתיים עם צאת הכוכבים ביום המחרת (זמן הקרוי מוצאי שבת).

[עריכה] השבת ביהדות - רקע כללי

השבת נזכרת לראשונה כיום מיוחד כבר בתחילת התנ"ך. לפי הכתוב, ביום זה נפסקה בריאת העולם, והאל שבת מכל מלאכתו.

	יום השישי. ויכֻלוּ השמים והארץ, וכל צבאם. ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו, אשר ברא אלוהים לעשות.
-- בראשית, פרק ב' פסוקים א'-ג'

לאורך ההיסטוריה היהודית כולה מהווה השבת מרכיב חשוב ביהדות. הכרזת השבת כיום מנוחה מחייב מופיעה בתורה במצווה הרביעית בעשרת הדיברות:

	זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
-- שמות כ, ח

בציווים השונים על השבת מוצעים שני נימוקים עיקריים לציונו של היום:

אמונה בבריאה: הטמעת האמונה שהאל ברא את העולם. כיוון שעל פי התורה העולם נוצר בששה ימים והאל נח ביום השביעי, נצטווה גם עם ישראל לעשות כן.
טעם סוציאלי: מיסוד יום מנוחה לשומרי התורה ולכל מי שתחת חסותם.

נראה שהשבת נועדה לשפר את מעמדם של הפועל העבד הקדומים, ולאפשר להם יום מנוחה שבועי. אברהם יהושע השל כותב בספרו "השבת", כי המילה "שבת" היא היחידה מבין עשרת הדיברות שלא יכלה להתרגם ליוונית בתרגום השבעים. השל מסיק מכאן כי השבת המבטאת את קדושת הזמן (ולא את קדושת המקום) הינה תוספת ייחודית של היהדות לתרבות האנושית. קדושתה של השבת נתפסה על ידי חז"ל כקבועה מאז בריאת העולם, בשונה מקדושת החגים החלה עליהם לפי קביעת בית דין אנושי (המכריז על ראש החודש, ממנו נגזרים שאר התאריכים).

יום השבת הוא אמנם בראש ובראשונה יום של שביתה ממלאכה (ומכאן שמו), אולם השבת היהודית אינה משמשת רק למנוחה ולהימנעות מעשיית מלאכה. עוד מתקופת חז"ל השבת היא יום של קדושה, לימוד תורה והתרוממות הנפש.
בשבת אין נוהגים מנהגי אבלות, ונהוג להימנע בה ככל שניתן מצער ועוגמת נפש. על מנת לאפשר את ההתעלות מעל היום יום, נאסר לעשות בשבת כל מלאכה. האיסורים המודגשים בתורה הם הבערת אש ויציאה מחוץ לתחום היישוב, אולם חז"ל, בתלמוד המייצג את מסורת התורה שבעל פה, מנסחים איסורים ברורים ומפורטים. המשנה פורטת את המלאכות האסורות בשבת ל־39 טיפוסים שונים (ל"ט אבות מלאכה), שלהם היא קוראת "אבות מלאכה". אבות המלאכה האסורים בשבת הם המלאכות שבוצעו בזמן הקמת המשכן.

שבתות מסוימות במהלך השנה זכו לכינויים מיוחדים. לדוגמה: "שבת הגדול" היא השבת שלפני חג הפסח, "שבת שובה" (או "שבת תשובה") היא השבת שבתוך עשרת ימי תשובה, ועוד.

[עריכה] השבת - רקע תרבותי

היום השביעי נחשב ליום מיוחד בתרבויות הקדומות, במיוחד בתרבויות הכנענית והמסופוטמית. בתרבות האוגריתית, (באגדת אקהת ובאגדת כרת) הימים מתחלקים לזוגות והיום השביעי נפרד. בדרך כלל הפעילות האנושית נעשית בששה ימים וביום השביעי ישנה הפסקה בפעילות ותוצאה של הפעילות. למשל באגדת אקהת, דנאל שופט הצדק עובד את האלים במקדש ששה ימים וביום השביעי מתגלה אליו הבעל, ומבטיח לו להגשים את תפילתו. גם באגדת כרת, חוזר מוטיב זה. המלך כרת תוקף את פרזות העיר אודום שישה ימים וביום השביעי פבל מלך העיר נכנע לפניו.

משה דוד קאסוטו מציין^[1] כי בתרבות המסופוטמית (הבבלית והאשורית) היום ה-14 בחודש הירחי כוּ‏נה בשם שַ‏בַ‏תֻ (או שַ‏פַ‏תֻ), והיה מיוחד לעבודתו של אל הירח סין-ננר. יום זה גם כונה "אוּ‏ם נוּ‏ח לבּ‏" - יום מנוחת הלב, לפי הפירוש הרווח יום פיוס לבם של האלים על ידי פולחנם. מעבר לכך גם הימים השביעי, הארבע עשר, ה21, וה28, היו גם הם בעלי אופי מיוחד בלוח המספוטומי, קשורים בארבעת מראות הלבנה ורחוקים זה מזה שבעת ימים. בימים אלו שנחשבו לבעלי מזל רע, היה אסור לעשות פעולות חשובות, האדם היה צריך לענות את נפשו ולהנזר מתענוגים, כמו איסור אכילת בשר ולחם אפוי ולבישת בגד נקי. כפי שמציין קאסוטו חוקרים רבים התלבטו בשאלת היחס שבין ימים אלו לשבת הישראלית, ואיזו תרבות הושפעה מאיזו תרבות ודעותיהם חלוקות. קאסוטו קובע כי "השבת של עמי הנכר הייתה ידועה אך התורה בניגוד לה, מציבה מודל עצמאי של שבת שאיננה תלויה בסדר האסטרונומי ובפולחני כוכבים אלא יום מקודש למי שברא את כל העולם. לא יום של עינוי נפש ומזל רע אלא יום של ברכה...לא יום שכוונתו להניח את דעתה של האלוהות הכועסת אלא יום של שביתה מהמלאכה האלוהית, הראוי לשמש מופת לבני אדם, שעליהם מוטל להידבק במידותיו של אלוהים...".

[עריכה] זמני השבת

על-פי ההלכה המעבר בין יום ליום מתרחש סביב שקיעת השמש. כיוון שהזמן שבין שקיעת השמש לבין צאת הכוכבים (בין השמשות) נחשב לזמן שהוא ספק שייך ליום הקודם וספק שייך ליום הבא, השבת נמשכת קצת יותר מיממה; החל משקיעת השמש ביום שישי, וכלה בצאת הכוכבים למחרת.

בנוסף לאמור, על פי דעות בחז"ל ישנה מצווה להוסיף לזמנה של השבת מיום שישי ומיום ראשון, מצווה הנקראת תוספת שבת. רוב הפוסקים פוסקים להלכה את דין תוספת שבת, וכך נוהגות רוב הקהילות. עם זאת, הרמב"ם לא פסק דין של "הוספה מן החול על הקודש" להלכה בשבת, אלא ביום הכיפורים בלבד.

אורכה של תוספת הזמן לפני שקיעת השמש ביום שישי משתנה מקהילה יהודית אחת לאחרת לפי מסורות מקומיות. בישראל נהוגה תוספת שונה בכל עיר, כשאורכן נע בין 20 ל-40 דקות. תוספת הזמן הארוכה ביותר נהוגה בירושלים.

גם במוצאי שבת נהוג להמתין לאחר צאת הכוכבים דקות אחדות, כדי להראות שהשבת חביבה על שומריה, ולכן הם אינם "מוציאים" אותה מיד כשהדבר ניתן הלכתית. שעת מוצאי שבת תלויה בעונת השנה ובמיקום על פני כדור הארץ. בישראל זמן "צאת הכוכבים" חל כ-25 דקות לאחר שקיעת השמש, והוא משתנה אך מעט בין עונות השנה. בארצות צפוניות יותר משך הזמן בין שקיעת השמש לצאת הכוכבים ארוך יותר והשינויים בין עונות השנה ניכרים יותר. במקומות הקרובים יחסית לקטבים, שבהם קשה לקבוע את שעת צאת הכוכבים, בפרט בשיא החורף ובשיא הקיץ, נקבעים זמני השבת (כמו גם זמנים הלכתיים אחרים) באופן מלאכותי.

[עריכה] שבתות מיוחדות

מנהג יהודי עתיק הוא לקרוא בכל שבת בבית הכנסת פרקים אחדים מהתורה. כבר מאות רבות של שנים התקבל "מנהג בבל", שהוא הנוהג לחלק את התורה לחלקים כמספר שבתות השנה (בערך), בכל שבת לקרוא חלק אחד הקרוי פרשת השבוע, ובכל שנה לסיים מחזור שלם של קריאת התורה. את סיום קריאת התורה חוגגים בשמחת תורה, ובשבת שלאחר מכן מתחילים מחדש, מהפרשה הראשונה, מפרשת בראשית. בהתאם לכך, כל שבת קרויה על-שם פרשת השבוע. "שבת וארא", למשל, היא השבת שבה קוראים בתורה בפרשת וארא. בנוסף לכך, לשבתות אחדות יש שמות מיוחדים, על-פי מאורע מיוחד שקורה בהן. שבתות אלה (לפי סדר הופעתן בלוח השנה) הן:

שבת שובה: השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שבה נאמר בהפטרה: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך" (הושע י"ד, ב'). יש הקוראים לה שבת תשובה, על שם היותה השבת שבתוך עשרת ימי תשובה.
שבת שירה: השבת שבה קוראים את פרשת בשלח, בה נאמרת שירת הים. השבת חלה בדרך כלל סמוך לט"ו בשבט.
ארבע פרשיות:
- שבת שקלים: השבת שלפני ראש חודש אדר או בראש חודש אדר עצמו, אם חל בשבת, שבה קוראים בספר תורה שני בפרשת שקלים. בשנה מעוברת נקראת הפרשה בשבת שלפני ראש חודש אדר ב', או בראש חודש עצמו, אם חל בשבת.
- שבת זכור: השבת שלפני פורים, שבה קוראים בתורה: "זכור את אשר עשה לך עמלק".
- שבת פרה: השבת הקודמת לשבת שלפני ראש חודש ניסן, שבה קוראים בספר תורה שני את פרשת פרה אדומה.
- שבת החודש: השבת שלפני ראש חודש ניסן או בראש חודש ניסן עצמו, שבה קוראים בספר תורה שני: "החודש הזה לכם ראש חודשים".
שבת הגדול: השבת שלפני פסח. למקור השם יש כמה גרסאות:
- באותה שבת נעשו ניסים גדולים לבני ישראל במצרים.
- ההפטרה בשבת זו מסתיימת במילים: "לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".
- בשבת זו נושא הרב, גדול הציבור, דרשה בהלכות הפסח.
שבת כלה: השבת שלפני שבועות. חלק מבני עדות המזרח מכנים כך שבת זו על שם התורה שנמשלה לכלה.
שבת חזון: השבת שלפני תשעה באב, שבה מתחילה ההפטרה במילים: "חזון ישעיהו בן אמוץ" (ישעיהו א', א'). האחרונה בתלת דפורענותא.
שבת נחמו: השבת שאחרי תשעה באב, שבה מתחילה ההפטרה במילים: "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ', א'). הראשונה בשבע דנחמתא.

[עריכה] מהלך השבת

ליום השבת הדתי סדר קבוע מתחילתו ועד סופו. הנה כמה מעיקריו:

הדלקת נרות שבת - השבת הביתית נפתחת בהדלקת נרות שבת ובברכה עליהם. הארת הבית בליל שבת נחשבת מצווה, ומטרתה, בין היתר, ליצור אווירה נעימה. בתקופות בהן לא נהוג היה להדליק אור בלילה, ובמיוחד בקרב אוכלוסיות עניות, הוחלט שביום השבת ההדלקה היא חובה. במשפחות המכילות גבר ואישה נהוג שהאישה היא זו שמדליקה את הנרות ובכך מקבלת את השבת, אך החובה חלה גם על גברים.

קבלת שבת - תפילת השבת נפתחת בשירת מזמורים אחדים מספר תהילים, בטקס מאוחר יחסית שהתקבע על ידי מקובלים בצפת במאה ה-16 ופשט בתפוצות ישראל. תפילת ערבית שלאחר קבלת השבת שונה מהתפילה של ימות החול, ומכילה גם את גרעין הקידוש של ליל השבת.

קידוש - ברכה הנאמרת בליל שבת וביומו, בדרך כלל במהלך טקס בו קוראים פסוקים מהתורה, ומברכים על היין והשבת. הקידוש מהווה את קיום מצוות זכירת השבת.

עונג שבת - חלק מהותי מתוכן השבת קשור למצווה להתענג על החומריות ולקדש אותה ולכן מצווה בשבת לסעוד שלוש סעודות, לנוח ולקיים יחסי אישות. תורת הקבלה היהודית מדברת הרבה על החשיבות הסודית של קיום יחסי מין בשבת ועל שבת כיום שבו ישנו זיווג בעולמות.

תפילות הבוקר מכילות תפילת שחרית חגיגית, קריאה בתורה בפרשת השבוע (ראו גם להלן), ותפילת מוסף.

סעודה שלישית - ההלכה מחייבת לאכול בשבת שלוש סעודות, אחת בערב ושתיים ביום. נהוג להתחיל את הסעודה השלישית לפני שקיעת השמש המבשרת את תחילת סיומו של יום השבת.

[עריכה] שמירת שבת על פי ההלכה

חלות שבת

בהלכה האורתודוקסית השבת רצופה חוקים, כללים ומנהגים. הנה כמה מהאיסורים הבולטים:

ראשית, בשבת אסורה עשיית מלאכה. הגדרת המלאכה אינה קשורה למידת הטרחה שבה, אלא בעיקר לזיקה שיש בפעולה לאחת מ-39 המלאכות האסורות בשבת.

ערך מורחב – ל"ט אבות מלאכה

עם זאת, גם פעולות שאינן קשורות לרשימת המלאכות נאסרות לעתים בגלל היותן פעולות של יום חול באופיין. התוקף ההלכתי של איסורים נוספים אלה נובע מסמכותם של הפוסקים האוסרים אותן.

"תחום שבת". אין לצאת מחוץ ליישוב יותר ממרחק של 2,000 אמה (כקילומטר). עם זאת, ניתן להרחיב את התחום ב-2,000 אמה נוספות אם נערך עירוב תחומין הכולל הנחת מזון בסוף הקילומטר הראשון מבעוד מועד, כמבטאת שביתה באותו מקום.
"הוצאה מרשות לרשות". אין לטלטל חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים או אף בתוך רשות הרבים עצמה לאורך 4 אמות (כשני מטרים). לדעת רוב הפוסקים היום, אזורים המוקפים בעירוב חצרות (בדרך כלל על ידי "צורת הפתח" - באמצעות חוט מיוחד המקיף את היישוב לצורך זה כשהוא תלוי על עמודים), נחשבים כ"רשות היחיד" אחת שמותר לטלטל בה. הגדרות אלו תלויות בארבע הרשויות המוגדרות בשבת.
במהלך השבת אסור להדליק אש ואסור לכבותה, אלא במקרים של פיקוח נפש. גם ההנאה מאש שהודלקה בשבת אסורה, אלא אם כן זוהי אש שהדליק לא-יהודי ("גוי של שבת") ביוזמתו.

[עריכה] שמירת השבת במהלך הדורות

שלט בתחנת דלק המדווח שהיא סגורה בשבת

שמירת השבת דורשת מהאדם לא לעבוד כלל החל מכניסת השבת בשעות אחר הצהריים של יום שישי ועד מוצאי השבת בערב שלמחרת. בימי קדם רוב בני האדם היו עצמאים או שכירי יום ובחירתם של יהודים שלא לעבוד בשבת, לא פגעה בכושר ההשתכרות שלהם בשאר ימי השבוע, אך עדיין היוותה עול כלכלי. באגדה היהודית מסופר רבות על יהודים שמסרו את נפשם על שמירת השבת וסירבו לסחור ביום המנוחה המסורתי, גם כשהדבר גרר הפסד כספי גבוה. לאחר המהפכה התעשייתית החלו רבים לעבוד כשכירים קבועים והם נדרשו לעבוד בשבת כתנאי לקבלת עבודה. בארצות הברית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נדרשו פועלים ברוב בתי החרושת לעבוד בשבת כתנאי לקבלת עבודה. היו גם בעלי בתי חרושת שנצלו את מצוקתם של שומרי השבת וסגרו את מפעליהם בשבת אך שלמו לעובדים שלהם 5-10 דולר אמריקני לשבוע עבודה, כאשר השכר בבתי חרושת אחרים היה 20-25 דולר ^[2]. גם ברוסיה הקומוניסטית, נאסר על יהודים לשבות בשבת והם חויבו להופיע בבתי החרושת ובבתי הספר גם בשבתות וחגי ישראל. איסורים דומים חלו גם לגבי שמירת כללי הדת הנוצרית ודתות אחרות, אולם הקושי של היהודים היה גדול יותר הן משום ריבוי המצוות הכרוכות בשמירת שבת כהלכה, והן משום שהחברה גילתה סובלנות יחסית לאנשים שניסו לשמור על כללי הנצרות על אף האיסורים. רבים מבין היהודים שומרי המצוות בסתר חיפשו דרכי עורמה שונות כיצד להיפטר מחילול שבת הכרוך בעבודה ובהשתתפות בלימודים. בימינו, ברוב מדינות העולם שבהן מתגוררים יהודים, יום השבת הינו יום מנוחה (נוסף על יום ראשון) ומציאת עבודה שאינה מחייבת חילול שבת אינה קשה במיוחד. מעבר לכך, ברוב מדינות המערב נהוגים כיום דינים המאפשרים ליהודים לקיים את השבת ומועדי ישראל כחלק מעקרון חופש הדת.

בימינו מתייחסים יהודים רבים לשבת לא כאל יום בו אסורה מלאכה, אלא כיום בו מומלצת מנוחה ורצויה פעילות חברתית. רוב יהודי העולם כיום אינם שומרים את השבת על פי ההלכה, אך רבים מאלה שרואים עצמם בעלי זהות יהודית מייחסים לשבת אופי מיוחד. "אפשר לאמר בלי שום הפרזה, כי יותר משעם ישראל שמרו על השבת שמרה השבת אותם" ^[3] כך כתב אשר גינצברג, אחד העם, וחקק בלב הציבור משפט שזכה לפרשנויות רבות, ונפוץ עד שרבים בטוחים שזהו פתגם יהודי עתיק. למעשה, גינצברג טוען במאמר בעד שמירת השבת כמועד ישראלי (ציוני, בזמנו) ולא לבטל אותה, אך הוא גם אינו סבור שהדרך הדתית היא הדרך לציון היום. בקהילות יהודיות רבות באירופה ובארצות הברית מקובל כי יום השבת מוקדש לבילוי משפחתי או לפעילות חברתית-תרבותית בתוך הקהילה היהודית, בעוד יום ראשון מוקדש לבילויים ולפעילויות חברתית יחד עם הציבור הרחב הכולל גם לא-יהודים.

[עריכה] השבת בחוקי מדינת ישראל

חוק שעות עבודה ומנוחה אוסר "העבדה" של יהודי בשבת. לאיסור זה חריגים אחדים (הוא אינו חל על שוטרים, למשל), וכן ניתנה סמכות לשר העבודה להתיר עבודה בשבת כאשר היא חיונית.

העברת מרכזי מסחר גדולים אל מחוץ לערים הביאה לפתיחתם של מרכזי מסחר אלה גם בשבת. רק מעטים מבעלי החנויות מקפידים שבשבת יופעלו החנויות על ידי עובדים שאינם יהודים.

על מטרתו של האיסור על העסקת יהודי בשבת כתב נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר:

	בקביעת העיקרון של קיום יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו, לשהות עם משפחתו או בחברת ידידים ולהתפנות לנופש ולבידור לפי בחירתו והעדפותיו. כן נועד יום המנוחה להגן על בריאותו של העובד ולהבטיח תנאי עבודה הוגנים. שנית, הוועדת המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל.
-- מאיר שמגר, בג"ץ 5073/91 תאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה

הרצון של מעסיקים להעסיק עובדים בשבת, שהלך והתגבר ככל שהתרבו העסקים הפועלים בשבת, הביא איסור זה פעמים לא מעטות לדיון בבית הדין לעבודה ובבית המשפט העליון. טענה שהועלתה הייתה שהאיסור עומד בסתירה לחוק יסוד: חופש העיסוק. טענה זו נדחתה על ידי שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר, וזה נימוקה:

	אכן, איסור העבודה בשבת פוגע בחופש העיסוק, כפי שהוא מוגדר בסעיף 3 לחוק-יסוד: חופש העיסוק, שבו נקבע שכל אזרח או תושב של המדינה חופשי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח-יד. ברם, חוק-היסוד - ב"פסקת ההגבלה" שבסעיף 4 - מתיר פגיעה בחופש העיסוק, בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. בענייננו, חוק המנוחה מקיים את כל התנאים המנויים בפסקת ההגבלה. … קביעת יום המנוחה ליהודים בשבת מגשימה את ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. שני ערכים אלה משתלבים בהרמוניה מלאה בחוק הנדון. ליום מנוחה לעובדים מטרה סוציאלית וחברתית, ואילו היהדות, שהנחילה לאנושות את הקונספציה של יום המנוחה השבועי, קידשה את יום השבת כיום המנוחה של בני העם היהודי. יום השבת הוא ערך לאומי לא פחות מאשר ערך דתי.
-- דליה דורנר

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

יעקב בלידשטיין (עורך), שבת - רעיון, היסטוריה, מציאות, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004.
הרב אברהם יהושע השל, "השבת".
יום-טוב לוינסקי, ספר המועדים, הוצאת דביר.
הרב יהושע ישעיה נויבירט, "שמירת שבת כהלכתה".