אגודת ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אגודת ישראל
אפיון מפלגה חרדית
כנסות מועצת המדינה הזמנית ואילך
ממשלות הממשלה הזמנית, 1, 2, 3, 9**, 18*, 19*, 20*, 21, 22*, 23, 24, 27, 28*, 29, 30, 32
*הייתה חברה בקואליציה ללא ייצוג בממשלה
**הייתה חברה בקואליציה; פא"י חברתה לסיעה המשותפת חזית דתית תורתית יוצגה בממשלה
אותיות ג
מנהיגים יצחק מאיר לוין, יהודה מאיר אברמוביץ אברהם יוסף שפירא, מנחם פרוש, יעקב ליצמן
שיא כוחה 5 מנדטים (הכנסת ה-12)
נוצרה מתוך ארגון אגודת ישראל
התמזגה לתוך החזית הדתית המאוחדת, עצמאית וחזית דתית תורתית לחלופין, יהדות התורה ועצמאית לחלופין

אגודת ישראל (אגו"י) היא ארגון יהודי אורתודוקסי שנוסד בקטוביץ שבפולין בי"א בסיוון תרע"ב (1912). מטרתה המוצהרת של האגודה הייתה "לפתור ברוח התורה והמצווה את כל השאלות שתעלינה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל". אגודת ישראל עוסקת בענייני חינוך, רווחה, כשרות ותחומים רבים נוספים, כשהיא מונהגת על ידי מועצת גדולי התורה, המורכבת מחשובי הרבנים מבין תומכיה. האגודה מזוהה עם הפלג המרכזי של היהדות החרדית ברחבי העולם, אך מאז שנות ה-80 מייצגת התנועה בישראל בעיקר את הפלג החסידי.

הזרוע הפוליטית של הארגון פעלה בסיים של הרפובליקה הפולנית השנייה, בסיים הליטאי ובסאימה הלטבי (בשלושתם, עד מלחמת העולם השנייה) . אגודת ישראל מייצגת את בוחריה בכנסת של מדינת ישראל מאז הקמתה ועד ימינו, לעתים ברשימה משותפת עם מפלגות דתיות אחרות. כמקובל במפלגות חרדיות, המפלגה אינה מציבה נשים ברשימתה לכנסת ולרשויות המקומיות.

הקמת אגודת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור הראשון של המאה ה-20, נעשו נסיונות מצד רבני רוסיה, להקים ארגון רבני-דתי שיפעל למען צרכי הציבור הדתי וחיזוק הדת. הארגון נקרא בשם "כנסת ישראל"‏[1], אבל נסיון זה לא צלח‏[2].

באותו זמן פעל בגרמניה, ארגון שנקרא התאחדות האורתודוקסים. הארגון נוסד בשנת 1885 על ידי רש"ר הירש במטרה לאגד את האורתודוקסיה המתבדלת שבגרמניה. בשנת 1897 קמה ההסתדרות הציונית במטרה להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אך רוב אנשי ההסתדרות היו חילוניים, ובקרב היהדות החרדית חדרה ההכרה כי יש לפעול בהתמודדות מאורגנת ורחבה.

יעקב רוזנהיים, מראשי התאחדות האורתודוקסים, יזם ב-1907 כינוס מורחב של ההתאחדות בברלין. בכינוס זה הוקמו ועדות לטיפול במספר נושאים. עיקר הפעילות היה סביב נושא החינוך, הן במזרח אירופה והן בארץ ישראל, בתגובה לפעילות החינוכית החילונית והציונית שם. בכינוס זה התעוררה מחלוקת בין אלו שרצו להיאבק בציונות באמצעים מסורתיים ובדרך של התבדלות, לבין אלו שרצו להיאבק בציונות בכלים שלה. גם עמיתו של רוזנהיים יצחק אייזיק הלוי, פעל רבות לקידום הרעיון‏[3], וכבר בשנת 1908 התכתב בעניין עם רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי מווילנא‏[4], ואף השם "אגודת ישראל" היה פרי מחשבתו‏[5].

ועידת הומבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכינוס שהתקיים באוגוסט 1909 בבאד הומבורג שבגרמניה ("ועידת הומבורג")‏[6], הוחלט על הקמת ארגון רשמי של היהדות החרדית העולמית, שיקיים פעילות רוחנית וכלכלית. בכינוס זה השתתפו גם רבנים בולטים מפולין וליטא, בהם רבי חיים סולובייצ'יק, רבי שלום דובער שניאורסון (שני אלו פרשו מפעילותם בתנועה), רבי אברהם מרדכי אלתר (האדמו"ר מגור), רבי אליעזר גורדון ורבי חיים עוזר גרודזנסקי. הוחלט שם להקים ועד זמני שיארגן את ההכנות להקמת הסתדרות עולמית, להכין הצעות לתקנות ולארגן אמצעים כספיים ראשוניים. חברי הוועד היו חברי הנשיאות והוועד הפועל של התאחדות האורתודוקסים. היושב ראש היה יועץ המסחר יהודה לואיס פייסט, מעשירי פרנקפורט.

ביצוע ההחלטה התעכב בשל חילוקי דעות ביחס לזהות הארגון ולאופי פעילותו הרצויה. דחיפה נוספת להקמת הארגון גרם משבר בתנועה הציונית, בעקבות החלטת הקונגרס הציוני העשירי באוגוסט 1911 לעסוק בפעילות תרבותית, בניגוד לעמדת תנועת המזרחי. בתגובה לכך פרשו חלק מחברי המזרחי מהתנועה הציונית והצטרפו לאנשי התאחדות האורתודוקסים. בספטמבר 1911 (סתיו תרע"ב) התקיימה "אסיפת פרנקפורט" שבה נערכו סיכומים סופיים לקראת ועידת קטוביץ.

ועידת קטוביץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוועידת קטוביץ הגיעו כ-230 עסקנים מאירופה, אמריקה וארץ ישראל. הוועידה נמשכה יומיים ובראשה עמדו רבי חיים סולובייצ'יק (שבהמשך הסתייג מן התנועה), רבי מאיר שמחה הכהן, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי ועוד. בהזמנה לוועידה נכתבו 6 החלטות מוועידת הומבורג: ליכוד "היהדות הנאמנה", תמיכה בלימוד התורה במסגרות החינוך היהודי, שיפור המצב הכלכלי של יהודים בארצות מצוקה ובארץ ישראל, ארגון תמיכה ועזרה (כגון לצורך הגירה), הקמת ספרות ועיתונות חדורה ב"רוח היהדות האמיתית" וייצוג והגנה על היהדות החרדית כלפי חוץ.

מטרתה המרכזית של התנועה כפי שהוכרז בוועידה הייתה: "לפתור ברוח התורה והמצווה את כל השאלות שתעלינה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל". דברי פתיחה נאמרו על ידי הרב אברהם הירש, יו"ר הוועד הזמני, ועל ידי מר וויינר, חבר עיריית קטוביץ'. הנאום המרכזי היה של יעקב רוזנהיים, שהציב את המטרה "להחיות את המושג ההיסטורי כלל ישראל, הנישא על ידי התורה שהיא נשמת חייו, ולהגשימו על ידי אגודת ישראל בעולם התרבותי של ימינו, ובעזרת כל המכשירים הטכניים שיעמדו לרשותנו". נאומים בולטים נוספים נישאו על ידי הרב שלמה זלמן ברויאר והרב דוד צבי הופמן. בהמשך הוקראו מכתבי תמיכה של רבנים, בהם החפץ חיים, רבי אברהם מרדכי אלתר, רבי ישראל פרידמן מצ'ורטקוב, רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, הרב חיים ברלין, הרב מאיר אריק, רבי ישראל פרידמן מהוסיאטין, הרב יוסף חיים זוננפלד, הרידב"ז והרב משה מרדכי אפשטיין. בוועידה הוקמה מועצת גדולי התורה ובה 11 חברים.

למחרת הוועידה, בי"ג בסיוון, נוסד בקרקוב הסניף המקומי של אגודת ישראל ובהמשך נפתחו עוד מאות סניפים ברחבי אירופה. בפולין נרשמו 100,000 חברים בתנועה.

האגודה והציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגודת ישראל נוסדה כאמור, כמשקל נגד לתנועת הציונות. רבני האגודה התקיפו והתנגדו לתנועה הציונית ולתנועת המזרחי. בנוגע לסוגיית הקמת המדינה אגודת ישראל לא הביעה דעה. הרב יעקב רוזנהיים נימק זאת במכתבו למשה בלוי:"למרות שגם אגודת ישראל... מתנגדת בהחלט להפיכת ארץ ישראל חבר עמים יהודי, כלומר ציוני, רואים את הדבר כלא חכם ולא לעניין למחות באופן רשמי בפני הממשלות היות שממילא אין סיכוי להגשמה. אם אגודת ישראל הייתה יוצאת בהתקפה חזיתית נגד תוכניות הבית הלאומי היהודי יהיה לציונים - ברגע שחלום הבית הלאומי יתנפץ להם - את התירוץ המאוד נח להם לטעון שאותו כשלון של 'העם היהודי' באשמת 'קנוניית' האורתודוקסיות האגודתית...". הרב יוסף צבי דושינסקי שהוזמן לדבר בפני ועדת פיל מטעם אגודת ישראל התנגד להגבלת עליית יהודים ורכישת קרקעות בכל חלקי ארץ ישראל אך אמר שאיננו מורשים לכבוש את הארץ בחוזקה מידי הערבים ואמנם אם יושבי הארץ יקיימו את התורה נקווה שהערבים יטו את לבם אלינו לטובה. במברק ללורד פיל כתב שאגודת ישראל רואה במדינה חילונית סכנה לשמירת מצוות ושהוא מתפלל שלא יתגשם פתרון כזה‏[7].

בכנסייה הגדולה בשנת תרצ"ז, בעקבות תוכנית החלוקה, הועלתה שאלת היחס להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. דעות הרבנים היו חלוקות בנידון. בין חברי מועצת גדולי התורה, הרב אלחנן וסרמן, הרב יוסף צבי דושינסקי, הרב אהרן קוטלר, הרב מרדכי רוטנברג מאנטוורפן ועוד מרבני צ'כיה והונגריה, התנגדו להקמת המדינה, בעיקר מחשש שההנהגה הציונית החילונית תנהל את המדינה שלא ברוח היהדות ואף תרדוף את החרדים. לעומתם תמכו בהקמת מדינה אדמו"רי פולין (רבי אברהם מרדכי מגור, רבי יצחק מנחם מנדל דנציגר מאלכסנדר, רבי דוד בורנשטיין מסוכטשוב, רבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה, רבי מרדכי שלום יוסף מפשמישל, רבי משה מבויאן) וכן רבי ישראל מצ'ורטקוב, הרב זלמן סורוצקין, נשיא המועצה הרב אהרן לוין, ועוד. גם נשיא הכנסייה, הרב יהודה לייב צירלסון, נאם בתוקף בעד הקמת המדינה, בנימוק שעלינו לתת לקדוש ברוך הוא לנהל את הדברים והצהרת בלפור היא מעשה ההשגחה‏[8]. בנוגע לשלטון החילוני, אמר שאם יתאחדו כל החרדים יוכלו לקחת את השלטון. בנוסף, רבנים רבים הביעו מחאה על חלוקת ארץ ישראל, ששייכת כולה ליהודים. היו שהתנגדו לתוכנית החלוקה באמרם שהסכמה לה מהווה ויתור על חלקים מארץ ישראל, בניגוד לתורה. כנגדם פסק הרב חיים עוזר גרודזנסקי שהבעלות על ארץ ישראל אינה נפגמת בשל חתימה על חוזה בינלאומי. נושא נוסף שעלה היה פועלי ארץ ישראל. רבנים רבים דיברו בדבר החיוב לחזק את הפועלים החרדים בארץ ישראל, בפרט בהתקרב שנת שמיטה.

בשל הקושי להכריע בין שני המחנות, המועצה לא הכריעה בסוגיה. בהחלטה נאמר כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל מאת ה'. בגלל העוונות עם ישראל גלה מארצו והוא יחזור אליה על ידי המשיח. 2. מדינה בארץ ישראל שלא תתנהל על פי ההלכה אינה מדינה יהודית, ושכל דיון לגבי המדינה ללא נציגי החרדים אינו תקף. 3. התנגדות לתוכנית החלוקה. 4. קריאה לעזור לפועלי ארץ ישראל החרדיים ועזרה ליישוב החרדי בארץ ישראל‏[9].

סיבות ההתנגדות למדינה כפי שנכתבו במכתבו של רבי יעקב רוזנהיים הן: 1. הקמת המדינה על ידי הציונים לא תהיה תורנית ואף לא באופן מינימלי. 2. האיסור לכבוש את הארץ בכוח. 3. מאבק של חצי מיליון יהודים נגד ערביי הסביבה הוא פשע נגד היהודים הן מבחינה צבאית והן מבחינה פוליטית.‏[10]

גם בשנת תש"ה, לאחר שרעיון הקמת המדינה כבר היה יותר באופק, לא התנגדה אגודת ישראל באופן רשמי להקמתה, וכפי שנימק הרב דושינסקי במכתב התשובה לרבי יעקב רוזנהיים שמלבד זאת שההערכה היא שהציונים לא יצליחו להשיג הסכמה להקמת מדינה, כמו כן התנגדות להקמת מדינה מצד שומרי התורה תגרום לחילול ה' כאילו דווקא האדוקים אינם חפצים בארצם, וכמו כן, הם לא יבינו את ההתנגדות לנוכח הדרישה של אגודת ישראל לתת אשרת עלייה לכל החפצים מה שהתפרש אצלם כתמיכה במדינה‏[11].

התנועה בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1912 החלה הפעילות הרשמית של אגודת ישראל בארץ, למרות שבפועל רק ב-1918 החל לפעול, וחבריו היו בעיקר אנשי היישוב הישן. ב-1917 פורסמה הצהרת בלפור שחייבה את אגודת ישראל להתייחס לנושא ארץ ישראל. יחס שאמור לשקף את מערכת היחסים העתידית עם התנועה הציונית.

ב-1924 הוקם ארגון פועלי אגודת ישראל. מטרתו לתת מענה לפועלים החרדים שעד כה נזדקקו לשירותיהם של ארגוני הפועלים החילוניים. פעילות הארגון הופסקה מחוסר תקציב במהרה אך ב-1933 הוקם מחדש והפעם בתוספת אידאולוגיה ייחודית ותוך שימת דגש על העבודה החרדית בארץ ישראל ושיתוף פעולה עם הציונות. פועלי אגודת ישראל ביחד עם הסניף הפולני, שלומי אמוני ישראל, ידחפו את התנועה להשתתפות בבנין הארץ ולחיזוק הקשר עם הציונות. בסופו של דבר התחזקות שני גופים אלו, בעקבות העלייה הרביעית, גרמה לדחיקתו החוצה של הפלג הקיצוני בתוך אגודת ישראל (בראשות הרב עמרם בלוי) שהתנגד בתוקף לשיתוף פעולה עם הציונות ולהשתתפות בבנין ארץ ישראל. פלג זה נקרא "חברת החיים" והיווה את הבסיס לנטורי קרתא.

רציחתו של יעקב ישראל דה האן ב-1924 על ידי ההגנה[דרוש מקור] היוותה את אחת מנקודות השיא במתיחות בין אגודת ישראל לבין התנועה הציונית. דה האן היה פעיל באגודת ישראל והיה דובר הסניף הארץ ישראלי שלה. פעולותיו העמידו את היישוב הישן, ואת אגודת ישראל שעדיין הייתה חלק מתוכו, כבוגדים. הן בעיני הציונות והן בעיניי התפוצה היהודית. למרות מעמדו של דה האן, לא היו מקובלות השקפותיו ומעשיו, על חלק ממנהיגיה של אגודת ישראל והללו אף תכננו להחליפו. העלייה הרביעית, ערערה בסופו של דבר את מאזן הכוחות בתוך התנועה ושנתה באופן סופי את כיוונה להתקרבות אל הציונות.

מאורעות תרפ"ט, שפגעו בעיקר ביישוב הישן, זעזעו את ראשי אגודת ישראל, שהבינו את הצורך באיחוד כוחות עם היישוב החדש אל מול האיום הערבי. בין השנים 19351939 אגודת ישראל שתפה פעולה עם התנועה הציונית והתנגדה לה לסירוגין במספר אירועים:

הספר הלבן שפורסם בעקבות כישלונן של שיחות השולחן העגול ובין היתר סתר את הצהרת בלפור וכיוון לצמצום ההגירה היהודית לארץ ישראל עורר שוב את אגודת ישראל לחבור אל הציונות ולצאת כנגד החלטות הספר הלבן. פרשת ילדי טהראן, ב-1943, סימלה את נקודת השפל במעמדה של אגודת ישראל, שכן הנושא יושב בין עליית הנוער לתנועת המזרחי מבלי שאגודת ישראל תוכנס להסכם הפשרה.

בשנת תש"ה נערכו בחירות בעדה החרדית, שבהן ניצחו אנשי נטורי קרתא. בעקבות כך נפרדו באופן סופי דרכיהן של אגודת ישראל והעדה החרדית.

פעילות לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השואה באירופה וההחלטה על הקמת מדינת ישראל נקטה אגודת ישראל גישה חיובית יותר כלפי המדינה בתקווה שזו תלך בדרך התורה ובשאיפה להשפיע על אופייה. עם פרוץ מלחמת העצמאות אף קרא מרכז אגודת ישראל בירושלים לכלל הגברים החרדים הצעירים בעיר להתגייס למלחמה במסגרת המפקד הכללי ביישוב עליו הוחלט אז, לאחר שהוסדרה הקמת חטיבות חרדיות והובטחה עמידה על דרישות הדת במחנות הצבא. מנהיגי אגודת ישראל קיבלו מכתב מדוד בן-גוריון (המכונה "מכתב הסטטוס קוו"), שבו נקבעו קווי היסוד של ה"סטטוס קוו" הדתי במדינת ישראל ונוצרו תקוות גדולות לקראת המדינה החדשה שבדרך.

לאור תקוות אלו בבחירות לאספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, ב-1949 התמודדה אגודת ישראל במסגרת החזית הדתית המאוחדת עם המזרחי, הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל. בנוסף, שר מטעמה של אגודת ישראל, יצחק מאיר לוין, כיהן בממשלה הראשונה. אך לאחר המשברים הראשונים בענייני חינוך העולים, חזרה אגודת ישראל לעמדה היותר מסויגת שלה כלפי המדינה. בבחירות לכנסת השנייה כבר התמודדה המפלגה בנפרד, הצטרפה לממשלת ישראל השלישית, עם כהונתו של הרב לוין כשר הסעד. ב-23 בספטמבר 1952, עזבה את הקואליציה ביחד עם פועלי אגודת ישראל, על רקע נושא גיוס נשים לצה"ל, ומאז ועד המהפך ב-1977 לא הצטרפה לקואליציה. בבחירות לכנסות השלישית, הרביעית, והשמינית התמודדה במסגרת חזית דתית תורתית ביחד עם פועלי אגודת ישראל.

מבנה מפלגתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הכנסת של אגודת ישראל מייצגים מגזרים שונים בחברה החרדית. באופן מסורתי, המקום הראשון ניתן לנציג חסידות גור שנחשבת החסידות הגדולה ביותר בישראל.

  1. נציגי גור כללו את יצחק מאיר לוין (הכנסות 1-7), יהודה מאיר אברמוביץ' (הכנסות 7-9), אברהם יוסף שפירא (הכנסות 10, 11, 13), משה זאב פלדמן (הכנסת ה-12), אברהם יוסף לייזרזון (שלהי הכנסת ה-14, באופן יוצא דופן לא היה במקום הראשון), יעקב ליצמן (הכנסות 15-18).
  2. מקום שני ניתן לנציג הירושלמים: מנחם פרוש (כנסות 4-7, 9-12) ומאיר פרוש (כנסות 14-18).
  3. מקום שלישי ניתן לנציג הליטאים: שלמה לורנץ (כנסות 2-10).
  4. מקום רביעי ניתן לחסידות ויז'ניץ הנחשבת לחסידות השנייה בגודלה ונציגיהם שלמה יעקב גרוס (הכנסות 3-9), שמואל הלפרט (כנסות 10, 12, 14-17) ומנחם אליעזר מוזס (הכנסת ה-18).
  5. המקום החמישי ניתן לנציג הספרדים, אשר נכנס לכנסת רק פעמיים - בכנסת ה-7 במסגרת הסכם רוטציה, אז נכנס יעקב מזרחי, ובכנסת ה-12 אז זכתה המפלגה ב-5 מנדטים, ונציג הספרדים אליעזר מזרחי נכנס לכנסת. לרוב, נציג הספרדים אינו נכנס לכנסת, ובעיקר מאז התמודדותה של המפלגה במשותף עם דגל התורה ברשימת יהדות התורה.

יריבים פוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1984, הוקמה מפלגת ש"ס, שבאה לייצג את החרדים המזרחיים שחשו שקופחו בידי החרדים האשכנזים. בראשית דרכה של ש"ס היא נהנתה מתמיכתו של המנהיג הליטאי הרב אלעזר מנחם מן שך למרות היותו חלק מאגודת ישראל. ב-1988 נוכח הרב שך לדעת שגם בש"ס אין דעתו קובעת, אז הוקמה דגל התורה על ידו כדי לייצגו ואת החרדים הליטאים. מני אז אגודת ישראל מייצגת את החסידים. בבחירות אלו שולבו גם פועלי אגודת ישראל, במסגרת אגודת ישראל. בנוסף נחלצו חסידי חב"ד למען המפלגה אשר מעתה ייצגה את החסידות, לאור זאת זכתה הרשימה לחמישה מנדטים.

בשנת 1992 התאחדה מבחינה טכנית מפלגת דגל התורה של הרב שך עם אגודת ישראל, לסיעה אחת בכנסת תחת השם יהדות התורה.

בד"צ אגודת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוגו הכשרות

בשנות ה-50 הקים מנחם פרוש בד"צ - בית דין ומערכת כשרות, כאלטרנטיבה למוסדות המקבילים של העדה החרדית. מערכת הכשרות אינה נחשבת כמשתווה לרמתם של העדה החרדית או הכשרו של הרב לנדא, וסומכים עליה בעיקר חסידי גור. מספר המוצרים והמפעלים שמערכת הכשרות מפקחת עליהם קטן יחסית. הבולטת שבהם היא מחלבת טרה. מערכת השחיטה של הבד"צ התאחדה בשנת 2010 למערכת "התאחדות קהילות החרדים בארץ הקודש" שנסגרה זמן מועט אחר כך.

על חברי הבד"צ נמנו בין היתר הרב אהרן ברנשטיין - ראש ישיבת חיי עולם, הרב בנימין זאב פראג, והרב יצחק פלקסר, ראש ישיבת שפת אמת שכיהן כראב"ד. חברי בית הדין כיום הם הרב בנימין אדלר - רב שיכון הרבנים, הרב ישראל פישביין - מרבני גור, הרב יצחק אייזיק פראג והרב ישראל ברזובסקי. האחראי על מערכת הכשרות הוא הרב דב לנדא.

המפלגה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן רשמי מורכבת מפלגת אגודת ישראל מארבע סיעות המיוצגות במליאת המזכירות: "הסיעה המרכזית" המייצגת את חסידות גור (בעבר: את יוצאי פולין), "הסיעה המאוחדת" המייצגת את חסידות ויז'ניץ (בעבר: את יוצאי הונגריה ורומניה), סיעת "שלומי אמונים" המייצגת קבוצה של חסידויות קטנות ולא מיוצגות וכן בלתי מזוהים רבים (בעבר את תושבי ירושלים), וסיעת צא"י (צעירי אגודת ישראל) שייצגה בעבר את הציבור הליטאי הבני ברקי. עם פרישת מפלגת דגל התורה ב-1989 ממסגרת "אגודת ישראל" עזבו עמה רובם הגדול של אנשי צא"י את המפלגה.

בשנת תשל"ו-1976 נערכו הבחירות היחידות לוועידה הארצית של המפלגה, כשרוב המצביעים מגיעים ממחוזות הבחירה של בני ברק, ירושלים ותל אביב‏[12][13]. מאז ועד היום תוצאות בחירות אלה מכתיבות את יחסי הכוחות הפנימיים בתוך המפלגה, כאשר הסיעה המרכזית של חסידי גור מחזיקה במספר המקומות הרב ביותר:

סיעה ראש הסיעה קולות אחוז
"א" - הסיעה המרכזית יהודה מאיר אברמוביץ 3,895 27.75%
"ש" - שלומי אמונים מנחם פרוש 3,460 24.88%
"צ" - ציות והגשמה (צעירי אגודת ישראל) שלמה לורינץ 2,970 21.36%
"מ" - הסיעה המאוחדת שלמה יעקב גרוס 1,740 12.55%
"חי" - עדות המזרח 1,244 8.94%
"ס" - נאמני התנועה (חסידות סלונים) 356 2.62%
"ע" - אחדות התנועה 204 1.46%
"יס" - יוצאי בוכרה 56 0.4%

בעבר הנהיגה את המפלגה מועצת גדולי התורה בה היו חברים רבנים, אדמו"רים וראשי ישיבות בולטים. בשנת תשמ"ט לאחר פרישת דגל התורה והקמת מועצה אלטרנטיבית, נשארו במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בעיקר נציגי החסידים, ובהם אדמו"רי חסידות גור, סדיגורה, ויז'ניץ, ערלוי וחצרות קטנות נוספות וכן מספר רבנים. פעילות המועצה שככה עם השנים עד שכמעט הפכה למוסד רשמי בלבד אך בשנת תשע"ג חודשה פעילותה והוכנסו חברים חדשים למועצה.

חסידות בעלז סבלה במשך השנים מחוסר הזדהות פוליטי בין הסיעות השונות, דבר שגרם לה לחוסר ייצוג שוויוני בהתאם לגודלה עד היום. ב-1989 פרשה בעלז מאגודת ישראל ותמכה ב"דגל התורה", והאדמו"ר מבעלז אף כיהן במועצת גדולי התורה של דגל התורה, אך לאחר ריצתן המשותפת של המפלגות שבה בעלז לשורות אגודת ישראל, והיא מיוצגת בהסכמי רוטציה שונים בינה ובין הסיעות האחרות.

המפלגה פועלת למען מצביעיה בתחומי החינוך, הדיור, שירותי-הרווחה, אי-שרות צבאי מטעמי דת, ופועלת לשמירת הצביון היהודי-דתי של מדינת ישראל. עמדתה בעניינים המדיניים ואחרים היא הלכתית ובניגוד למפלגות הלא חרדיות אינה נגזרת ממחויבות קודמת לעמדות יוניות או ניציות. מתוך גישה זו היא מחויבת לשולחן ערוך בלבד, מסיבה זו התנגדה להסכמי אוסלו ולתוכנית ההינתקות מחמת פיקוח נפש. באופן מסורתי אגודת ישראל מתרחקת ממפלגות השמאל המזוהות אצלה עם חילוניות אידאולוגית.

יושבי ראש התנועה מקום המדינה היו:הרב יצחק מאיר לוין, רבי פינחס מנחם אלתר והרב משה זאב פלדמן.

כיום יו"ר אגודת ישראל בישראל הוא הרב יוסף קופרברג. מזכ"ל המפלגה הוא חנוך זייברט.

הישגי המפלגה בבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות לאסיפה המכוננת התמודדה אגודת ישראל כחלק מהחזית הדתית המאוחדת וזכתה לשני נציגים (ולאחר פרישת אחד מהחברים ברשימה קיבלה נציג נוסף) בכנסת הראשונה. בכנסת השלישית, הרביעית והשמינית רצה יחד עם פא"י תחת השם "חזית דתית תורתית"‏‏‏[14].

להלן תוצאות הבחירות, שבהן התמודדה אגודת ישראל לבדה.

  • הכנסת השנייה - 13,799 קולות - 3 מנדטים
  • הכנסת החמישית - 37,138 קולות - 4 מנדטים
  • הכנסת השישית - 39,795 קולות - 4 מנדטים
  • הכנסת השביעית - 44,002 קולות - 4 מנדטים
  • הכנסת התשיעית - 58,652 קולות - 4 מנדטים
  • הכנסת העשירית - 72,312 קולות - 4 מנדטים
  • הכנסת האחת עשרה - 36,079 קולות - 2 מנדטים
  • הכנסת השתים עשרה - 102,714 קולות - 5 מנדטים (כולל פועלי אגודת ישראל)

החל מהבחירות לכנסת השלוש עשרה רצה אגודת ישראל כחלק מרשימת יהדות התורה, יחד עם מפלגת דגל התורה.

נציגי המפלגה בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

כנסת חברי כנסת הערות
מועצת המדינה הזמנית (1948) 2 נציגים: מאיר דוד לוינשטיין, יצחק מאיר לוין
הכנסת ה-1 (1949) במסגרת החזית הדתית המאוחדת 2 מנדטים (מתוך 16 לרשימה כולה): מאיר-דוד לוונשטיין, יצחק-מאיר לוין, אליהו מזור ב-11 במרץ 1949 פרש מהכנסת משה קלמר חבר הפועל המזרחי. החליף אותו אליהו מזור.
הכנסת השנייה (1951) 3 מנדטים: , יצחק-מאיר לוין, אברהם דויטש, שלמה לורינץ, זלמן יענקלביץ ב-25 במאי 1953 נפטר אברהם דויטש. החליף אותו זלמן בן יעקב. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השלישית (1955) במסגרת חזית דתית תורתית 3 מנדטים (מתוך 6 לרשימה כולה): זלמן יענקלביץ, יצחק-מאיר לוין, שלמה לורינץ ב-3 בנובמבר 1955 שינתה הסיעה את שמה ל"אגודת ישראל-פועלי אגודת ישראל".
הכנסת הרביעית (1959) במסגרת חזית דתית תורתית 3 מנדטים (מתוך 6 לרשימה כולה): שלמה-יעקב גרוס, יצחק-מאיר לוין, שלמה לורינץ, מנחם פרוש
  • ב-9 באוגוסט 1960 התפלגו המפלגות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל שהרכיבו את החזית הדתית התורתית לשתי סיעות נפרדות.
  • ב-30 במאי 1961 נפטר בנימין מינץ חבר פועלי אגודת ישראל. החליף אותו שלמה-יעקב גרוס.
הכנסת החמישית (1961) 4 מנדטים: שלמה-יעקב גרוס, יצחק-מאיר לוין, שלמה לורינץ, מנחם פרוש לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השישית (1965) 4 מנדטים: שלמה-יעקב גרוס, יצחק-מאיר לוין, שלמה לורינץ, מנחם פרוש
  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השביעית (1969) 4 מנדטים: יהודה מאיר אברמוביץ, שלמה-יעקב גרוס, יצחק-מאיר לוין, שלמה לורינץ, יעקב מזרחי, מנחם פרוש
  • ב-7 באוגוסט 1971 נפטר יצחק מאיר לוין. החליף אותו יהודה מאיר אברמוביץ.
  • ב-27 בנובמבר 1972 פרש מהכנסת שלמה יעקב גרוס. החליף אותו יעקב מזרחי.
הכנסת השמינית (1973) במסגרת חזית דתית תורתית 3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): יהודה מאיר אברמוביץ, שלמה-יעקב גרוס, שלמה לורינץ, מנחם פרוש
הכנסת התשיעית (1977) 4 מנדטים: יהודה מאיר אברמוביץ, שלמה-יעקב גרוס, שלמה לורינץ, מנחם פרוש
הכנסת העשירית (1981) 4 מנדטים: שמואל הלפרט, שלמה לורינץ, מנחם פרוש, אברהם יוסף שפירא
הכנסת ה-11 (1984) 2 מנדטים: מנחם פרוש, אברהם יוסף שפירא
הכנסת ה-12 (1988) 5 מנדטים: פרש מהסיעה ב-25 בדצמבר 1990 והקים את סיעת היחיד "גאולת ישראל".
הכנסת ה-13 (1992) במסגרת יהדות התורה 3 מנדטים (מתוך 4 לרשימה כולה): שמואל הלפרט, מנחם פרוש, אברהם יוסף שפירא

פועלי אגודת ישראל: אברהם ורדיגר

הכנסת ה-14 (1996) במסגרת יהדות התורה 2 מנדטים (מתוך 4 לרשימה כולה): שמואל הלפרט, אברהם לייזרזון, מאיר פרוש
הכנסת ה-15 (1999) במסגרת יהדות התורה 3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): שמואל הלפרט, יעקב ליצמן, מאיר פרוש רשימת מועמדים מלאה, הכוללת גם את מועמדי דגל התורה, ראו כאן.
הכנסת ה-16 (2003) במסגרת יהדות התורה 3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): ישראל אייכלר, יעקב ליצמן, מאיר פרוש, שמואל הלפרט
הכנסת ה-17 (2006) במסגרת יהדות התורה 4 מנדטים (מתוך 6 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, שמואל הלפרט, יעקב כהן, יהושע פולק
הכנסת ה-18 (2009) במסגרת יהדות התורה 3 מנדטים (מתוך 5 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, אליעזר מוזס, (ישראל אייכלר)
הכנסת ה-19 (2013) במסגרת יהדות התורה 4 מנדטים (מתוך 7 לרשימה כולה): יעקב ליצמן, מאיר פרוש, מנחם אליעזר מוזס, ישראל אייכלר רשימת מועמדי "אגודת ישראל" לכנסת ה-19, באתר ועדת הבחירות המרכזית

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים

  • יוסף אלחי, העימות הרעיוני בין "המזרחי" לבין "אגודת ישראל" בפולין על רקע הצהרת בלפור, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות העשירי ב (1), 1989, עמ' 440-434
  • גרשון בקון, דעת תורה וחבלי משיח (לשאלת האידאולוגיה של "אגודת ישראל" בפולין), תרביץ נב, 1983, עמ' 508-497
  • גרשון בקון, פוליטיקה ארצית, אידאולוגיה שמימית – אגודת ישראל בפולין לנוכח עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, דפים לחקר תקופת השואה 16, 2000, עמ' 67-57
  • יוסף פונד, ההיבט הציוני בעתונות אגודת ישראל, קשר 9, 1991, עמ' 89-81
  • יוסף פונד, תל אביב בעיתונות אגודת ישראל, קשר 39, 2002, עמ' 91-82
  • שמואל רזניקוביץ, 'פועלי אגודת ישראל' ו'אגודת ישראל' במחנות העקורים באיטליה בשנים 1945-1946, דפים לחקר תקופת השואה ה, 1987, עמ' 188-155
  • חיים שלם, יחסה של אגודת ישראל למרד גטו ורשה בעשור השנים לאחר הקמת המדינה, כהסבר לשתיקתה בתקופת המרד ובשואה, ילקוט מורשת 75, ניסן תשס"ג 2003, עמ' 210-201

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קול מחזיקי הדת, 4 בספטמבר 1907, עמ' 4, וגם בירחון "בית יעקב" על מייסדי הארגון
  2. ^ הצפירה, 17 בנובמבר 1911, עמ' 1
  3. ^ פרק "אדריכלה של אגודת ישראל" מתוך המבוא לספר אגרות ר' יצחק אייזיק הלוי
  4. ^ איגרת 70
  5. ^ איגרת 85
  6. ^ הד הזמן, 22 באוגוסט 1909, עמ' 2
  7. ^ ראו כאן צילום של המכתב.
  8. ^ יוסף פונד, פירוד או השתתפות, אגודת ישראל מול הציונות ומדינת ישראל, ירושלים תשנ"ט, עמ' 114
  9. ^ החלטת מועצת גדולי התורה בהפרדס, שנה י"א, חוברת ו', אתר היברובוקס.
  10. ^ ראו הערה הבאה.
  11. ^ חלקים מהפסקה מבוססים על פי מסמכים מארכיון אגודת ישראל שמזכיר דוד נחמן רוטר, מוסף קהילות של העיתון המבשר, מס' 155.
  12. ^ תוצאות הבחירות הפנימיות לוועידה הארצית של אגודת ישראל, בית יעקב, עמ' 31
  13. ^ רשימת חסידי גור - במקום ה-1 בבחירות באגודת ישראל, דבר, 22 ביולי 1976
  14. ^ ‏המקור לפסקה זו - עמוס כרמל, הכל פוליטי, כרך א' - הערך אגודת ישראל
  15. ^ ביקורת: בנימין בראון, [ביקורת], ציון עא (4), 2006, עמ' 528-522.
  16. ^ ביקורת: עקיבא צימרמן, על עיתונות אגודת ישראל, קשר 42, 2011, עמ' 155-153.
  17. ^ ביקורת: יוסף פונד, חיים שלם, עת לעשות להצלת ישראל, ציון עג (3), 2008, עמ' 394-391; חוה אשכולי-וגמן, 'אגודת ישראל' בארץ ישראל לנוכח השואה: בלא כחל ושרק, קתדרה 136, 2010, עמ' 187-183; גדעון גרייף, [ביקורת], באתר יד ושם