יואל טייטלבוים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יואל טייטלבוים
האדמו"ר מסאטמר
JTeitelbaum.jpg

הרבי מסאטמר בכינוס התאחדות הרבנים בניו יורק, 1958
חיבורו העיקרי ויואל משה
תאריך לידה י"ז בטבת ה'תרמ"ז
מקום לידה סיגט, אוסטרו-הונגריה
תאריך פטירה כ"ו באב ה'תשל"ט
ביה"ח מאונט סיני, מנהטן, ארצות הברית
התקף לב
מקום קבורה בית העלמין בעיר קריית יואל
חסידות חסידות סאטמר
מקום מגורים שדרות בדפורד 500, ברוקלין
מקום פעילות מרמורש וצפון טרנסילבניה
מדינת ניו יורק
מספר בשושלת הראשון
הבא משה טייטלבוים
תחילת כהונה תרס"ד-תרס"ה
נושאים בהם עסק הלכה
התנגדות לציונות
חיבוריו דברי יואל, על הגאולה ועל התמורה
אב חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים
אם חנה לבית אשכנזי
בת זוג חוה לבית הורוביץ (תרס"ד - תרצ"ו)
אלטא לבית שפירא (תרצ"ז - תשל"ט)
ילדים חיה רייזל, רחל, אסתר

הרב יואל טייטלבוים (י"ז בטבת תרמ"ז, 13 בינואר 1887כ"ו באב תשל"ט, 19 באוגוסט 1979; כונה "ר' יואליש"), היה מייסדה ואדמו"רה הראשון של חסידות סאטמר. הוא מילא תפקיד מרכזי בשיקום העולם החסידי לאחר מלחמת העולם השנייה, והנהיג קו שמרני ובדלני שדחה את המודרנה. בין היתר נודע כמתנגד קיצוני ובלתי-מתפשר של הציונות ואגודת ישראל. ידוע כבעל "ויואל משה" וה"דברי יואל" על שם ספריו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בסיגט, אז באוסטרו-הונגריה, ב-13 בינואר 1887.‏[1][2] אמו הייתה חנה, בתו של רבי יואל אשכנזי מזלוטשוב, אשתו השנייה ובת דודתו של אביו, רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים, האדמו"ר מסיגט. האב נשא אותה ב-1878 לאחר שקיבל היתר מאה רבנים לכך; רעייתו הראשונה רייצא, בת הרב מנשה רובין מרופשיץ, הייתה עקרה. טייטלבוים היה בנם השני וצאצאם החמישי והאחרון של הוריו.‏[3] הוא היה נצר לשושלת של רבנים שנודעו בשמרנותם ובהתנגדותם לתנועת ההשכלה, לנאולוגים, לציונות וגם לאורתודוקסים מתונים יותר.‏[4]

עוד בהיותו פעוט נהג להקדיש זמן רב להיטהרות עצמית: הוא רחץ עצמו ביסודיות והאריך לשהות בשירותים לפני שהתפלל. אורח התנהגות זה המשיך לאפיין אותו במשך כל חייו, ובפסיקתו הוא החמיר בדיני טהרה.‏[5] כבר בילדותו ניכר בכשרונותיו. ב"מחזיקי הדת" נכתב על דרשת בר המצווה שלו, שעסקה בסוגיית "המוצא תפילין" במסכת שבת:‏[6] "והבן יקיר דרש דרוש יקר ונחמד בפלפול ארוך מה שחידוש בעצמו... אמר מלה במלה בלי כל פחד כזקן ורגיל."‏[7] עוד בטרם חתונתו קיבל כתבי סמיכה משמונה רבנים, בהם הרב משה גרינוולד.‏[6][8]

ימים ספורים לפני מות אביו – שנפטר בכ"ט בשבט (15 בפברואר 1904) – נשא רבי יואל את חוה, בתו של רבי אברהם חיים הורוביץ מפלאנטש. אבי הכלה הסכים להעביר את החתונה לסיגט בשל מחלתו הקשה של מחותנו.‏[9] לזוג נולדו שלוש בנות, שכולן נפטרו לפני אביהן וללא צאצאים. הבכורה, אסתר, מתה בצעירותה בי"א באלול תרפ"א (14 בספטמבר 1921). רחל, שנישאה לבן דודה רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, האדמו"ר מסיגט, מתה בא' בניסן תרצ"א (19 במרץ 1931). חיה רייזל, שהתחתנה עם בן דודה הרב חנניה יום טוב ליפא מאייר-טייטלבוים מסמיהלי-סאסוב, נפטרה בי"ד בחשוון תשי"ד (23 באוקטובר 1953).‏[10]

אחיו הבכור, הרב חיים צבי טייטלבוים, ירש את אביהם בתפקידו המשולש: אדמו"ר, רבה של סיגט וראש הישיבה בה. כבר בשלב זה מעט מחסידי סיגט העדיפו את יואל, וכך גם אם האחים.‏[11] הוא עבר לבית חותנו בעיר ראדומישל־גדול בגליציה, שם היה סמוך על שולחנו ("קעסט") במשך למעלה משנה.‏[12] בח' באלול תרס"ה (8 בספטמבר 1905) התיישב בעיר סאטמר.‏[13] למרות שהיה צעיר מאד, חסידיו פתחו שם בית-מדרש עבורו.‏[14] הוא היה מצוי ביחסים מתוחים עם הרב ישכר דב (בערצי) לייפר, בנו של הרב מרדכי לייפר, האדמו"ר הראשון בעיר.‏[15] העיתונאי דוד שן, שחקר את חצר סיגט עוד בשנות ה-30, סיפר כי התקבץ סביבו בהדרגה קהל תומכים מקומי קטן בנוסף לאוהדיו הוותיקים, וכבר אז החל לראות את עצמו כ"רבי מסאטמר."‏[16] יצא לו שם של קנאי במהירות: לאחר שראשי הקהל לא שעו למחאותיו בנוגע למקווה נשים שהיה סמוך למקווה גברים, הוא ארגן קבוצת תומכים והרס את המבנה בשעת לילה.‏[17]

רבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרע"א מונה הרב טייטלבוים לרבה של אורשיווא הוא עבר להתגורר בה בימי ספירת העומר של אותה שנה.‏[18] בראשית מלחמת העולם הראשונה חזר לסאטמר וניהל בה בית מדרש.‏[19] כרב צעיר, המשיך הרב טייטלבוים לנקוט בעמדות הנוקשות של אביו וסבו. ב-1920 היה בין המשתתפים בכינוס רבנים באוראדיה בו הוכרז על איסור כל מגע עם הציונים או עם המזרחי. בקיץ 1922 היו הוא והרב חיים אלעזר שפירא ממונקאטש ראשי החותמים על קריאה נגד שיתוף פעולה עם אגודת ישראל.‏[20]

לאחר מות רבה של סאטמר, הרב יהודה גרינוולד, ב-9 במרץ 1920, עלה שמו של הרב טייטלבוים כמועמד להחליפו. הוא נתקל מיד בהתנגדות רחבה: הלא-חסידים ("אשכנזים"), שהיו רוב בעיר, הציונים והציבור המודרני סירבו לקבלו, כמו גם רבים מהחסידים. לבסוף נבחר הרב אליעזר דוד גרינוולד לתפקיד. ב-1922, לאחר היעדרות של כשמונה שנים, חזר הרב טייטלבוים לקהילתו באורשיווא.‏[21] באותה שנה הוביל את הפרישה של חסידי סיגט בקלויזנבורג מהקהל האורתודוקסי המקומי, שרבו, הרב משה שמואל גלזנר, אהד את הציונות. המתפלגים הקימו קהילת סטטוס קוו, "עדת הספרדים קלויזנבורג", ותוך זמן קצר התמנה הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם לעמוד בראשה.‏[22] בד' בניסן תרפ"ה (29 במרץ 1925) מונה הרב טייטלבוים לאב"ד קרולי במקומו של הרב שאול בראך.‏[23] הוא עבר להתגורר בה באדר תרפ"ו.‏[24] בימיו האחרונים באורשיווא, בחודשים שאחרי הבחירות לפרלמנט הצ'כוסלובקי, הוביל עם הרב יוסף צבי דושינסקי את התנגדות רבני רותניה הקרפטית לנסיונו של האדמו"ר ממונקאטש להקים לשכה אורתודוקסית עצמאית בחבל, מחוץ לשליטת הארגון המקביל בברטיסלבה.‏[25]

אחיו הבכור, הרב חיים צבי, מת מדימום תוך-גולגולתי בו' בשבט תרפ"ו (21 בינואר 1926). מנהיגי הקהל הציעו למנות תחתיו את הרב יואל, אך האלמנה התנגדה לכך ודרשה שיקותיאל יהודה, בנו בן הארבע-עשרה, יירש אותו לפי הנוהג;‏[26] הרב יקותיאל יהודה גרוס, אב"ד ברבעשט, הובא על מנת לשמש כחונכו וכרבה של סיגט בפועל.‏[27] למעשה, ירש הרב יואל את האדמו"רות, וחסידי סיגט החלו להישמע לו. בשנת תר"ץ, עם נישואיו לרחל, בתו של רבי יואל (שנפטרה כשנה לאחר מכן) החל יקותיאל הצעיר לשמש כאב"ד ואף הצליח ליצור לעצמו מעגל חסידים משלו, אך השפעתו כאדמו"ר לא חרגה מגבולות עירו. למעט בתואר, הנהגת חסידות סיגט עברה לידיו של דודו.‏[28]

בא' בסיון תרפ"ח (20 במאי 1928) נפטר הרב גרינוולד מסאטמר, והרב טייטלבוים היה שוב אחד המועמדים לרשתו. ההתמודדות על המשרה הפכה, כדברי דוד שן, ל"מאבק... שמשך למעלה משש שנים הסעיר את הציבור היהודי... באמצעים אכזריים ביותר, מבלי להירתע מקרבן כספי כלשהו, ומכל פגיעה קטלנית והרסנית בגוף וברכוש של יריבים, נמשכה מלחמה זו."‏[29] ב-11 ביוני 1928 אושר מינויו של הרב טייטלבוים בהצבעה במועצה מיוחדת שכונסה על ידי ועד הקהילה האורתודוקסית: 19 תמכו, 5 התנגדו ו-2 נמנעו. אל מול טענות המתנגדים ולאחר מחלוקת ארוכה הוחלט לקיים בחירות בקרב כלל חברי הקהילה. ב-9 באוגוסט הצביעו 437 בעד הרב טייטלבוים ו-331 נגד. המתנגדים הוסיפו למחות, וב-27 בספטמבר 1928 נערכה הצבעה שלישית, בה זכה לרוב של 779 בעד ואחד נגד.‏[30] נשיא הוועד, חיים פריינד, וחברים אחרים קידמו את המועמד. המתנגדים לרב העלו טענות רבות כנגד כשרות ההליך בכל אחד מסבבי הבחירות. הם התלוננו על זיופים נרחבים ועל כך שפריינד ואנשיו דאגו להטות את פנקס הבוחרים באופן שייטיב את סיכוייו, באמצעות שלילת והענקת זכות הצבעה באמתלות שונות. שני הצדדים הזעיקו לעזרתם רבנים, תבעו זה את זה לדין תורה והתלוננו בפני הרשויות האזרחיות. שני המחנות אף פרסמו קונטרסים שבהם פירטו את השתלשלות העניינים לפי גרסתם: התומכים הוציאו את הספר "מלחמת מצווה החדש" והמתנגדים חיברו את "שפת אמת".‏[31]

לאחר הסבב השלישי המשיכו רבים להאשים את ראשי הקהל בזיוף וסירבו לקבל את הרב טייטלבוים. ב-10 בדצמבר 1929 פרשו התומכים בו מהקהילה והקימו אחת משלהם כדי שישמש בה כאב"ד. החשש מאובדן הכנסות מדמי חבר הניע את המתנגדים למשא ומתן. ב-11 בפברואר 1930 נחתם הסכם פשרה והרב הוזמן לעיר. עם זאת, הוא נמנע מלעבור אליה בטרם הובטחה לו תמיכה מספקת במועצת הקהילה, ונותר בקרולי.‏[30][32] רק ב-1934 צברו תומכיו בסאטמר די כוח לטעמו,‏[23] והוא התיישב בעיר ב-27 בפברואר אותה שנה (י"ב באדר תרצ"ד).‏[30] הישיבה שבראשה עמד הייתה הגדולה ביותר בסאטמר, עם 334 תלמידים.‏[33] בחירתו לרבנות לא סיימה את העימות: יריביו בעיר האשימו את חסידיו של הרב טייטלבוים בהפעלת אלימות רבה כנגד מתנגדיהם, ואף ברציחתם.‏[34] עם עזיבתו את קרולי הוא ייעד את הרב שמואל גראס לכהן תחתיו, אולם הרב אברהם אביש הורוביץ זכה בתפקיד לבסוף. בין שני הרבנים התחולל עימות ממושך, שהביא למתיחות בין הרב מסאטמר לאדמו"רים מספינקא וממונקאטש, שתמכו באחרון.‏[35]

באוגוסט 1932 ביקר הרב טייטלבוים בירושלים לצורך חנוכת בית תמחוי שהוקם לזכר בתו הבכורה.‏[36] לאחר פטירתו של הרב יוסף חיים זוננפלד ביקשה סיעה באגודת ישראל בירושלים למנותו לרב של ועד העיר האשכנזי, אולם הזרם המרכזי במפלגה העדיף את הרב יוסף צבי דושינסקי שנבחר לתפקיד.‏[37]

טייטלבוים קד בפני קרול השני, מלך רומניה בעת ביקורו של זה בסאטו מארה ב-1936.

בה' בשבט תרצ"ו (29 בינואר 1936) הוא התאלמן מאשתו הראשונה, חוה.‏[10] בי"ג אלול תרצ"ז (20 באוגוסט 1937) נישא בשנית לרבנית אלטא פייגא, בתו של רבי אביגדור מצ'נסטוכוב, שגילה היה מחצית מגילו. לא היו להם ילדים.‏[38] ב-1939 תיאר אותו כתב "הצופה" שביקר באזור כ"אדמו"ר ידוע... השפעתו פרושה על פני כל רוסיה הקארפאטית המשתייכת לרומניה. בכל המחוז הוא ממנה רבנים, שוחטים וגבאים."‏[39]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1940 חזרו סאטמר ומרבית טרנסילבניה לשליטת ההונגרים בעקבות תכתיב וינה. בשנים הראשונות של המלחמה, הגיעו פליטים יהודים רבים מארצות הכיבוש הנאצי להונגריה, והאדמו"ר מסאטמר נטל חלק פעיל בסיוע להם. בין השאר הורה על שיכון פליטים בישיבתו וקליטתם בקהילה, ואף העמיד צוות שעסק בהשגת מסמכים מזויפים עבורם.‏[40] במרץ 1944 כבשה גרמניה את הונגריה, וב-3 במאי הוקם גטו בסאטמר. הרב טייטלבוים הוסתר על ידי חסידיו בבונקר. עוד באותו היום קצין הונגרי ששוחד העביר אותו, את אשתו ומלווים נוספים לקלויזנבורג באמבולנס, כדי שיבריחו שם את הגבול לרומניה. הנוסעים יצאו מהרכב סמוך לעיר בשעת לילה ונעצרו על ידי הז'נדרמריה. הם הושמו בגטו המקומי.‏[41]

הברון פנחס (פיליפ) פון פרוידיגר, ראש הקהל האורתודוקסי בבודפשט, בחר כשמונים רבנים ונכבדים אחרים להצלה ברכבת קסטנר ושילם תמורת הכללתם ברשימת היוצאים. האדמו"ר מסאטמר היה ביניהם.‏[42] ב-10 ביוני 1944 הגיעו הרב, אשתו ומלוויו לגטו בודפשט ברכבת מיוחדת, עם שאר יהודי קלויזנבורג שנשמר להם מקום בקרונות. הרכבת יצאה ב-30 ביוני אך עוכבה במחנה ברגן בלזן ב-9 ביולי.‏[43]

הנוסעים הוחזקו במתחם מיוחד במחנה מספר חודשים, בעוד קסטנר נושא ונותן על שחרורם. סופקו להם מזון ותנאי מחיה סבירים. מלוויו של האדמו"ר הביאו עמם מלאי של מזון כשר ואשתו דאגה לבשל לו. כשראשי הקבוצה הורו לבעלי הזקנים להתגלח מחשש שהשומרים יתעללו בהם, הותר לו לכרוך צעיף סביב פניו כאילו הוא סובל מכאב שיניים.‏[44]

בני הזוג שטרנבוך ממונטרה, נציגי ועד ההצלה של אגודת הרבנים בארצות הברית, העמידו את שחרורו בראש סדר העדיפויות שלהם. באוגוסט שוחררו 318 מאסירי הרכבת. האדמו"ר נמנה עם היתר, שלהם הותר לעזוב את המחנה ב-4 בדצמבר.‏[45] בלילה בין 7 ל-8 בדצמבר 1944 (כ"א/כ"ב כסלו תש"ה) הגיעה הרכבת שהובילה אותם לפאתי קרויצלינגן שבשווייץ הנייטרלית.‏[46] חסידי סאטמר חוגגים מדי שנה את כ"א בכסלו כ"יום ההצלה" של האדמו"ר. בשנים לאחר מכן, הוא ספג ביקורת על כך שמלבד שנטש את חסידיו לפני מותם הוא הסתייע לשם כך בקסטנר הציוני. אסתר פרבשטיין כתבה כי "אמירה זו מעניינת ואולי אף פיקנטית" אך מתעלמת מן ההקשר ההיסטורי, שכן כל הזרמים ביהדות הונגריה שותפו בקביעת רשימת הנוסעים.‏[47] עוד בטרם הגיעו לשווייץ נשכרה עבורו חוילה בז'נבה על ידי המזכיר הראשון בקונסוליית אל סלוודור בעיר, היהודי ג'ורג' מנטלו. הלה דאג לסדר לו אשרת כניסה ולהוציאו מההסגר בקו.‏[48]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברם של בני הזוג טייטלבוים בקרית יואל.

באמצע אוגוסט 1945 הוא יצא יחד עם כמה מאות מניצולי הרכבת לנמל טרנטו, בדרכם לארץ ישראל. ב-30 לחודש, הם עלו על האנייה "ויל ד'אורן", שהגיעה לחיפה ב-2 בספטמבר.‏[49] לאחר כשנה בארץ היגר לארצות הברית והגיע לנמל ניו יורק בראש השנה תש"ז (26 או 27 בספטמבר 1946).‏[50] הוא לווה בידי כ-70 חסידים שהתיישבו עמו ברובע ויליאמסבורג שבברוקלין, שם כונן מחדש את חצרו; קבוצה זו הוותה את הגרעין של 'קהל יטב לב דסאטמאר' (Congregation Yetev Lev D'Satmar),‏[51] שנוסד בחול המועד פסח תש"ח והתאגד באותה שנה כמלכ"ר דת. בתקנון שהתקבל בניסן תשי"ב נקבע כי הרב טייטלבוים הוא בעל הסמכות הדתית העליונה על כל חברי הקהילה.‏[52]

האנתרופולוג ג'רום ר. מינץ מאוניברסיטת אינדיאנה ציין כי היה שכלתן יחסית ועודד ספקנות ויושרה; הוא התגאה כי בעוד ש"חסידים בחצרות אחרות שיראו את רבם אוכל חזיר יתרצו כי זה היה בעצם בשר איל, החסידים שלי יצעקו עליי 'שייגעץ'!". כמו כן, נטה לזלזל בסיפורי מופתים. סגפנותו, תרומותיו הגדולות לצדקה והכריזמה שניחן בה הביאו להערצה כנה כלפיו בקרב חסידיו.‏[53]

בשנת 1951 נבחר לכהן בתפקיד הסמלי של נשיא העדה החרדית,‏[54] אף כי התגורר בחוץ לארץ, תוך סיכום שיבקר בארץ ישראל אחת לשלוש שנים. הוא לא מימש את ההסכם במלואו אך ביקר בישראל ארבע פעמים, בשנת תשי"ב (1952),‏[55] תשט"ו (1955), תשי"ט (1959) ותשכ"ה (1965). לאחר פטירת הרב בנגיס ב-1953 מונה הרב טייטלבוים גם לגאב"ד. את העדה הנהיגו בפועל הראב"דים שלה. ב-1955 הקים הרב טייטלבוים את התאחדות הרבנים, שגם בראשה עמד.

בערב שבת פרשת שקלים תשכ"ח (23 בפברואר 1968)‏[56][57] חווה שבץ שהותיר אותו משותק חלקית ולקוי בתפקודו. לאחר מכן הוא מיעט להופיע בציבור. אשתו אלטא פייגא נעשתה לכוח העיקרי מאחורי הקלעים בחסידות, כשהיא מסתייעת בגבאי הראשי אפרים יוסף דב אשכנזי. לצדם עמדו גם הגבאי עזריאל גליק והרב נתן יוסף מייזלס, שמילא את מקום האדמו"ר כראש הישיבה ומונה לדוברו הרשמי. הרבנית ושלושת עוזריה ניהלו למעשה את הקהילה עד לפטירתו.‏[58] סאטמר המשיכה להתרחב, ולאחר מספר ניסיונות כושלים הוקם לחבריה שיכון נפרד בשם קריית יואל במונרו ב-1974. השכונה קיבלה מעמד של עיירה עצמאית ב-1977. כעבור כשנתיים, מספר שבועות לפני פטירתו, הושלמה שם בניית בית מפואר עבורו. הוא לא התגורר בו מעולם.‏[59]

בכ"ו באב תשל"ט (19 באוגוסט 1979), לפנות בוקר, הוא חש ברע ופונה לבית החולים מאונט סיני שבמנהטן, שם מת בשעה שמונה בבוקר מהתקף לב. בהלווייתו, שנערכה בו ביום, השתתפו כמאה אלף איש.‏[2][60] הרב אליעזר מנחם מן שך הספידו במילים: "הננו מספידים גברא רבא שקשה לתארהו, אדם גדול בענקים... חסר לנו לעתיד אדם גדול כזה... אין לנו מי שיאמר את דבר ה' האמיתי בתקיפות."‏[61] לאחר תהליך בחירה ממושך, ירש אותו אחיינו משה טייטלבוים.

השקפותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסו לציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרוז נגד השתתפות בבחירות לכנסת השלישית ב-1955, בחתימת האדמו"ר מסאטמר וחברי בד"ץ העדה החרדית.

הרב טייטלבוים היה מן החריפים שבמתנגדי הציונות והציונות הדתית, ונהג תמיד להתפלל לביטולה של מדינת ישראל. ראה בציונים את הגורם המפריע לחיות חיי שלום עם הערבים, ואף את מקור כל הרעות שקרו לעם היהודי במאה האחרונה. הוא טען שהשואה באה כעונש משמים על הרצון לכונן שלטון יהודי. לדבריו מעשה זה הוא איסור חמור הסותר את שלוש השבועות שהשביע האל את עם ישראל.

את נימוקיו להתנגדותו לציונות ומדינת ישראל פרש בספרו "ויואל משה", שיצא לאור בשנת תש"ך (1959). בספרו זה הוא גם קובע כי אסור לדבר בעברית המודרנית, שאותה הגדיר כשפה שבדו רשעים מליבם. לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים הוא חיבר את הספר "על הגאולה ועל התמורה", כדי להרחיק את הציבור מהזדהות עם המדינה.

הסכמתו להשתתפות בבחירות לראשות עיריית בני ברק הביאה לביקורת עליו מצד חלק מחוגי נטורי קרתא, שיצאו בכרוז "רבינו סר מהדרך". אחרי מלחמת ששת הימים, כשנטורי קרתא שיתפו פעולה עם ערבים, אמר שאינם "נטורי קרתא" אלא "מחריבי קרתא"‏[62] לאחר מספר שנים הורחקו מהקהילה חברים שהשתתפו בהפגנה יחד עם אנשי פת"ח.‏[63]

הרב טייטלבוים התנגד באופן חריף לרב קוק. הוא כתב עליו:

Cquote2.svg

איש צר ואויב לדת תורתינו הקדושה ולעיקרי האמונה דרך קשתו כאויב להפר ברית עולם, הנקוב בשם אברהם יצחק קוק, הוא הגבר אשר הרחיב גבול הטומאה ר"ל, היא העדה הרעה המכנים עצמם בשם ציונים, אשר הן המה בעתים הללו האבני נגף לבית ישראל ומחריבים ארה"ק וכל הארצות בכלל, האומרים ערו ערו עד היסוד בה הוא קיום תוה"ק והאמונה המסורה לנו, שהוא היסוד לקיום כל ישראל בכלל ובפרט, ומבלעדי זאת הוסיף פשעים על פשעים, להדפיס בספריו הטמאים, גלויים וידועים, דברי מינות וכפירה, בעזות מצח וחוצפה יתירה, את ה' הוא מגדף ביד רמה, אשר לא נראה ולא נשמע כזאת מימים ימימה... (שו"ת דברי יואל חו"מ סי' קל"א - קל"ב)

Cquote3.svg

גישתו הבלתי מתפשרת בנושא הציונות הביאה למתיחות בינו לרבנים ואדמו"רים אחרים, כמו האדמו"רים מבעלזא, וחב"ד.

יחסו לסוציאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב טייטלבוים התנגד לסוציאליזם וסבר שהוא הורס את הכלכלה וגורם לבריחת משקיעים ולעוני. לטענתו, הבעיות הכלכליות של ישראל בראשית ימיה נבעו מן החוקים הסוציאליסטיים שהונהגו בה.‏[64]

שיטתו ההלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה ידוע ביותר בהחמרתו בהלכות מקוואות. החשיב מאוד את דעתו של ה"דברי חיים" מצאנז ועסק הרבה בתורותיו. בהלכות שמיטה הוא אוסר פירות שנעבדו באיסור ואפילו פירות שנשמרו ונמכרו באיסור. מכיוון שהוא שולל מכל וכל את היתר המכירה, הרי שהוא אוסר לקנות את הפירות שגודלו על פי ההיתר‏‏.‏[65] כמו כן, הרב טייטלבוים אוסר הוצאת פירות שביעית לחוץ לארץ במסגרת אוצר בית דין ואסר לקנות פירות אלו.‏[66] הרב טייטלבוים ביקש לאסור גם תוצרת חקלאית של נכרים שגדלה בארץ ישראל, מכיוון שבעלי השדות כפופים לשלטון יהודי, אך הוא ביטל דעתו בפני חבריו ולא הורה על איסור בפירות נכרים. עם זאת, הוא עצמו נמנע בשהותו בישראל בשנת שמיטה, מלאכול פירות נכרים וגם נמנע מלשתות חלב של פרות שאכלו תוצרת שביעית.‏[67]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף הוציאו חסידיו מדברי תורתו, שיחותיו והדרכותיו בין היתר בספרים זכר צדיק לברכה (5 חלקים) וניצוצי תומר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוגרפיות
  • שלמה יעקב געלבמאן, מושיען של ישראל: תולדות רבינו הקדוש מסאטמאר, שמונה כרכים, קריית יואל 1990
  • יוסף שיינברגר, עולמות שחרבו, ירושלים תשמ"א
  • אלימלך עוזר בודק, ספר תפארת יואל (ארבעה חלקים), ניו יורק, 1993
  • אברהם פוקס, האדמו"ר מסאטמר, ירושלים תש"מ
  • אהרן סורסקי, מרביצי תורה מעולם החסידות, חלק ח, בני ברק, תשמ"ט, עמ' רנג-רעד
  • , אביר הרועים, על יחסיו עם רבני ואדמו"רי ארצות הברית, בהוצאת מכון "מושיען של ישראל", תשע"ד
על הגותו
  • דוד סורוצקין, "בנין ארץ של מטה וחורבן ארץ של מעלה: הרבי מסטמר והאסכולה האורתודוקסית הרדיקאלית", בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ-ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, יד בן צבי, 2004
  • יצחק קראוס, "יהדות וציונות – שניים שלא ילכו יחדיו, משנתו הרדיקלית של ר' יואל טייטלבוים – האדמו"ר מסאטמר", הציונות, מאסף לתולדות התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ ישראל (עורכים: יוסף גורני, שלום רצבי), מאסף כב, אוניברסיטת תל אביב, 2000, עמ' 60-3
  • עודד שכטר, לשונם הטמא שקראוהו עברית, כתב העת "מטעם", חוברת 2, אפריל 2005
  • חנוך בן פזי, "על האנטי-אוניברסליות של "הרעיון הציוני" – נקודת המבט הסאטמרית של הרב יואל טייטלבוים", החינוך וסביבו כ"ט (2007), עמ' 291 - 304

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איי.פי. Rabbi Teitelbaum. דייטונה ביץ' ניוז ג'ורנל, 20 באוגוסט 1979.
  2. ^ 2.0 2.1 Rabbi Joel Teitelbaum Dies at 92, ניו יורק טיימס, 20 באוגוסט 1979 (נדרשת הרשמה).
  3. ^ Tzvi Rabinovicz, The Encyclopedia of Hasidism, Jason Aronson, 1996, עמ' 484 ,488.
  4. ^ David N. Myers. "Commanded War": Three Chapters in the "Military" History of Satmar Hasidism, Oxford University Press, on behalf of the American Academy of Religions, עמ' 9-11 (להלן: מאיירס).
  5. ^ Allan Nadler, The Riddle of Satmar, Jewish Ideas Daily, 17 בפברואר 2011.
  6. ^ 6.0 6.1 שלמה גאטסמן. ישורון: חלק י. אדר תשס"ב, ירושלים. עמ' 730.
  7. ^ חדשות שונות, מחזיקי הדת, 26 בינואר 1900
  8. ^ Moshe D. Sherman, Orthodox Judaism in America: A Biographical Dictionary and Sourcebook, Greenwood Press, 1996, עמ' 209.
  9. ^ דוד שן, שוחרי השם בהרי הקרפטים, הוצאת שם, ירושלים תשס"ה (להלן: שן), עמ' 371.
  10. ^ 10.0 10.1 יואל טייטלבוים, ספר הדלקת נר חנוכה: עם מנהגי קודש וליקוטי דברי יואל, דמתה לתמר, 2003, עמ' 4.
  11. ^ שן, עמ' 372.
  12. ^ שלמה יעקב געלבמאן. מושיען של ישראל: תולדות רבינו הקדוש מסאטמאר, כרך תשיעי, קריית יואל, תשס"ח, עמ' 147.
  13. ^ בן ציון יאקאבאוויטש. ספר זכור ימות עולם - חלק 4, בני ברק, 1986. עמ' כ"ד.
  14. ^ Israel Rubin, Satmar: Two Generations of an Urban Island, P. Lang, 1997, עמ' 42.
  15. ^ יצחק יוסף כהן, חכמי טראנסילוואניה, ת״צ־תש״ד, מכון ירושלים, 1988 (להלן: כהן), עמ' 74.
  16. ^ שן, עמ' 373-374.
  17. ^ מאיירס, עמ' 18.
  18. ^ יהודה אריה טסלר, ספר כנפי יונה, ירושלים 2007, עמ' 40; לייבוביץ, עמ' 64.
  19. ^ יצחק פרי, תולדות היהודים בטראנסילבניה במאה העשרים, הוצאת תרבות, 1995, עמ' 24.
  20. ^ מאיירס, עמ' 25-26.
  21. ^ מאיירס, עמ' 20.
  22. ^ בנימין בראון, "כחרבות בגוף האומה": התנגדותם של רבני מזרח אירופה לרעיון הקהילות הנפרדות, עמ' 223-224.
  23. ^ 23.0 23.1 כהן, עמ' 110.
  24. ^ Yechezkiel Yosef Weisshaus, The Rebbe, Machon Lev Avos, 2008, עמ' 7.
  25. ^ יהודה שפיגל, תולדות היהודים ברוסיה הקרפטית, תל אביב, 1997, עמ' 113-115.
  26. ^ שן, עמ' 377.
  27. ^ מנחם קרן-קרץ, החיים התרבותיים במחוז מרמורש (הונגריה, רומניה, צ'כוסלובקיה): ספרות, עיתונות והגות בין השנים 1874-1944, עבודת דוקטור, בר-אילן 2008, עמ' 56
  28. ^ כהן, עמ' 72; יהודה שוורץ, חסידות טרנסילבניה בישראל, יד לקהילות טרנסילבניה, 1982, (להלן: שוורץ) עמ' 10.
  29. ^ שן, עמ' 371.
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 מאיירס, עמ' 21-26.
  31. ^ יצחק אלפסי, מאורות מעולם החסידות, כרמל, 1991, עמ' 331-332; קריית ספר: כרך 34, 1959, עמ' 501.
  32. ^ אברהם פוקס, האדמו"ר מסאטמר, הוצאה עצמית, 1980, עמ' 70.
  33. ^ אברהם עוגני, לקורות היהדות בטרנסלבניא, חלק 1, 1950, עמ' 106.
  34. ^ הרב טייטעלבוים'ס שטודענטען הרגענען מענטשען. טראנסילוואנישע יודישע צייטונג, 28 ביוני 1935.
  35. ^ כהן, עמ' 30. ראו גם קונטרס "ברוך מתיר אסורים" העוסק בעניין.
  36. ^ רבי יואל טיטלבוים שליט"א יבוא לא"י, דואר היום, 24 ביולי 1932
  37. ^ ירושלים - קרע באגודת ישראל, דבר, 16 בספטמבר 1932
    רב ראשי שלישי, דבר, 15 בנובמבר 1932
  38. ^ ‏יוסף נפתלי וואגשאהל, שלושה עשר אורות לבית צאנז: חלק 3, אנטוורפן 2004, עמ' 209.
  39. ^ ש.ב.שבטי ישראל ברומניה, הצופה, 14 ביוני 1939
  40. ^ אסתר פרבשטיין, בסתר המדרגה: היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה, מוסד הרב קוק, 2013, עמ' 145-147, 127.
  41. ^ שוורץ, עמ' 45.
  42. ^ Shlomo Aronson, Hitler, the Allies, and the Jews, Cambridge University Press, 2004, עמ' 286.
  43. ^ Yaffa Eliach, Hasidic Tales of the Holocaust, Oxford University Press, 1982, עמ' 88-90.
  44. ^ Ladislaus Löb, Dealing With Satan: A Survivor's Tale, Random House UK, 2008, עמ' 151-152.
  45. ^ Michael Robert Marrus, The End of the Holocaust, K. G. Saur Verlag, 1989, עמ' 176, 345.
  46. ^ Belah Guterman, Noʻomi Morgenshtern, The Wolfsberg Labor Camp Machzor, 5705 (1944), Yad Vashem, 2002, עמ' 74.
  47. ^ אסתר פרבשטיין, בסתר רעם, הלכה הגות ומנהיגות בימי השואה, ירושלים תשס"ב, עמ' 83.
  48. ^ David Kranzler, The Man Who Stopped the Trains to Auschwitz, Syracuse University Press, 2000, עמ' 228.
  49. ^ קבלת הגאולים בחיפה, הצופה, 3 בספטמבר 1945
  50. ^ מאיירס, עמ' 26.
  51. ^ Ronald I. Rubin. The Most Powerful Rabbis in New York. New York Magazine, 22-01-1979. עמ' 43.
  52. ^ פסק הדין של בית המשפט הגבוה במחוז קינגס, יטב לב דסאטמר נגד כהאן. 22 באוקטובר 2004.
  53. ^ Jerome R Mintz, Hasidic People: A Place in the New World, Harvard University Press, 1992, עמ' 39-41.
  54. ^ יואל טייטלבוים, אפרים יוסף דוב אשכנזי, ספר דברי יואל, מכתבים, חלק 2, ירושלים 1980, עמ' קע"ח.
  55. ^ צדיק בא לעיר, מעריב, 8 ביולי 1952
  56. ^ ז"ך כסלו: יום הנס של בעל ברך משה מסאטמאר זי"ע. ivelt. תגובה מ-24 בדצמבר, 2:34.
  57. ^ כ"ק האדמו"ר מבוסטון זצוק"ל. שטייגן, 12 בדצמבר 2008.
  58. ^ מינץ, עמ' 85.
  59. ^ מינץ, עמ' 91.
  60. ^ יובל אליצור, 100 אלף ליוו את הרבי מסאטמר לקריית יואל, מעריב, 20 באוגוסט 1979
  61. ^ בספרו מכתבים ומאמרים
  62. ^ דברי תורתו בסעודה שלישית פרשת נשא תשכ"ז.
  63. ^ חסידי סאטמר שהפגינו בניו יורק יחד עם ה"פתח" הורחקו ע"י הרבי, אך נטורי קרתא יצאו להגנתם, מעריב, 13 במרץ 1970
  64. ^ ‏הרב מנשה פילאפף, קונטרס דבר השמיטה, עמוד כב‏
  65. ^ מנשה פילאפף, קונטרס דבר השמיטה, עמודים מב-ס‏
  66. ^ שם, עמוד קג‏
  67. ^ שם, עמוד סז‏
הקודם:
-
אדמו"רי סאטמר הבא:
הרב משה טייטלבוים