יואל טייטלבוים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יואל טייטלבוים
האדמו"ר מסאטמר
JTeitelbaum.jpg

הרבי מסאטמר בכינוס התאחדות הרבנים בניו יורק, 1958
חיבורו העיקרי ויואל משה
תאריך לידה י"ז בטבת ה'תרמ"ז
מקום לידה סיגט, אוסטרו-הונגריה
תאריך פטירה כ"ו באב ה'תשל"ט
בית החולים מאונט סיני, מנהטן, ארצות הברית
התקף לב
מקום קבורה בית העלמין בעיירה קריית יואל, מונרו
תאריך לידה לועזי 13 בינואר 1887
תאריך פטירה לועזי 19 באוגוסט 1979 (בגיל 92)
חסידות חסידות סאטמר
מקום מגורים ברוקלין
מקום פעילות מרמורש וצפון טרנסילבניה
מדינת ניו יורק
מספר בשושלת הראשון
הבא משה טייטלבוים
תחילת כהונה תרס"ד-תרס"ה
סיום כהונה תשל"ט
נושאים בהם עסק הלכה
התנגדות לציונות
חיבוריו דברי יואל, על הגאולה ועל התמורה
אב חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים
אם חנה לבית אשכנזי
בת זוג חוה לבית הורוביץ (תרס"ד - תרצ"ו)
אלטא לבית שפירא (תרצ"ז - תשל"ט)
ילדים חיה רייזל, רחל, אסתר

הרב יואל טייטלבוים (כונה "ר' יואליש"; י"ז בטבת תרמ"ז, 13 בינואר 1887, סיגטכ"ו באב תשל"ט, 19 באוגוסט 1979, מנהטן) היה האדמו"ר הראשון של חסידות סאטמר. מחבר הספרים "ויואל משה" ו"דברי יואל".

הנהיג קו שמרני ונודע כמתנגד קיצוני ובלתי-מתפשר של הציונות ואגודת ישראל. לאחר מלחמת העולם השנייה מילא תפקיד מרכזי בשיקום העולם החסידי בארצות הברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בסיגט, אז באוסטרו-הונגריה, ב-13 בינואר 1887.‏[1][2] אמו הייתה חנה, בתו של רבי יואל אשכנזי מזלוטשוב, אשתו השנייה ובת דודתו של אביו, רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים, האדמו"ר מסיגט. הוריו נישאו ב-1878 לאחר שאביו קיבל היתר מאה רבנים לשאת אשה נוספת על רעייתו הראשונה רייצא, בת הרב מנשה רובין מרופשיץ, שהייתה עקרה. טייטלבוים היה בנם השני וצאצאם החמישי והאחרון של הוריו.‏[3] הוא היה נצר לשושלת של רבנים שנודעו בשמרנותם ובהתנגדותם לתנועת ההשכלה, לנאולוגים, לציונות וגם לאורתודוקסים מתונים מהם.‏[4]

עוד בהיותו פעוט נהג להקדיש זמן רב להיטהרות גופנית: הוא רחץ את עצמו ביסודיות והאריך לשהות בשירותים לפני שהתפלל. התנהגות זו אפיינה אותו גם בהמשך חייו, ובפסיקתו ניכרת החמרה בדיני טהרה.‏[5] כבר בילדותו ניכר בכשרונותיו. בעיתון "מחזיקי הדת" נכתב על דרשת בר המצווה שלו, שעסקה בסוגיית "המוצא תפילין" במסכת שבת:‏[6] "והבן יקיר דרש דרוש יקר ונחמד בפלפול ארוך מה שחידוש בעצמו... אמר מלה במלה בלי כל פחד כזקן ורגיל."‏[7] עוד בטרם חתונתו קיבל כתבי סמיכה משמונה רבנים, בהם הרב משה גרינוולד.‏[6][8]

אביו נפטר בכ"ט בשבט תרס"ד (15 בפברואר 1904). ימים ספורים לפני כן נשא טייטלבוים הצעיר את חוה, בתו של רבי אברהם חיים הורוביץ, הרבי מפלאנטש. אבי הכלה הסכים לקיים את החתונה בסיגט בשל מחלתו הקשה של מחותנו.‏[9] לזוג נולדו שלוש בנות, שכולן נפטרו בחיי אביהן וללא צאצאים. הבכורה, אסתר, נפטרה בצעירותה בי"א באלול תרפ"א (14 בספטמבר 1921). רחל, שנישאה לבן דודה רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, האדמו"ר מסיגט, נפטרה בא' בניסן תרצ"א (19 במרץ 1931). חיה רייזל, שהתחתנה עם בן דודה הרב חנניה יום טוב ליפא מאייר-טייטלבוים מסעמיהאלי-סאסוב, נפטרה בי"ד בחשוון תשי"ד (23 באוקטובר 1953).‏[10]

אחיו הבכור, הרב חיים צבי טייטלבוים, ירש את אביהם בתפקידו המשולש: אדמו"ר, רבה של סיגט וראש הישיבה בה. מעט מחסידי סיגט העדיפו את יואל.‏[11] הוא עבר לבית חותנו בעיר ראדומישל־גדול (אנ') בגליציה, שם היה סמוך על שולחנו ("קעסט") במשך למעלה משנה.‏[12] בח' באלול תרס"ה (8 בספטמבר 1905) עבר לגור בעיר סאטמר,‏[13] שבה הקימו חסידיו בית-מדרש עבורו למרות גילו הצעיר.‏[14] יחסיו עם האדמו"ר המכהן בעיר, הרב ישכר דב (בערצי) לייפר, בנו של הרב מרדכי לייפר, היו מתוחים.‏[15] העיתונאי דוד שן, שחקר את חצר סיגט עוד בשנות ה-30, סיפר כי התקבץ סביבו בהדרגה קהל תומכים מקומי קטן בנוסף לאוהדיו הוותיקים. כבר אז החל להתייחס לעצמו כ"רבי מסאטמר".‏[16] לאחר שראשי הקהל לא שעו למחאותיו בנוגע למקווה נשים שהיה סמוך מדי לטעמו למקווה גברים הוא עודד את תומכיו להרוס את המבנה בשעת לילה. אירוע זה סייע לכך שיצא לו שם של קנאי.‏[17]

רבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרע"א מונה הרב טייטלבוים לרבה של אורשיווא. הוא עבר להתגורר בה בימי ספירת העומר של אותה שנה.‏[18] בראשית מלחמת העולם הראשונה חזר לסאטמר וניהל בה בית מדרש.‏[19] כרב צעיר, המשיך הרב טייטלבוים לנקוט בעמדות הנוקשות של אביו וסבו. ב-1920 היה בין המשתתפים בכינוס רבנים באוראדיה בו הוכרז על איסור כל מגע עם הציונים או עם המזרחי. בקיץ 1922 השתתף במועצה דומה בצ'ופ, בראשות האדמו"ר חיים אלעזר שפירא ממונקאטש, שהוציאה קריאה נגד אגודת ישראל.‏[20]

לאחר מות רבה של סאטמר, הרב יהודה גרינוולד, ב-9 במרץ 1920, עלה שמו של הרב טייטלבוים כמועמד להחליפו. הוא נתקל מיד בהתנגדות רחבה: הלא-חסידים ("אשכנזים"), שהיו רוב בעיר, הציונים והציבור המודרני סירבו לקבלו, כמו גם רבים מהחסידים. לבסוף נבחר הרב אליעזר דוד גרינוולד לתפקיד. ב-1922, לאחר היעדרות של כשמונה שנים, חזר הרב טייטלבוים לקהילתו באורשיווא.‏[21] באותה שנה הוביל את הפרישה של חסידי סיגט בקלויזנבורג מהקהל האורתודוקסי המקומי, שרבו, הרב משה שמואל גלזנר, אהד את הציונות. המתפלגים הקימו קהילת סטטוס קוו, "עדת הספרדים קלויזנבורג", ותוך זמן קצר התמנה הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם לעמוד בראשה.‏[22] בד' בניסן תרפ"ה (29 במרץ 1925) מונה הרב טייטלבוים לאב"ד קרולי במקומו של הרב שאול בראך.‏[23] הוא עבר להתגורר בה באדר תרפ"ו.‏[24] בימיו האחרונים באורשיווא, בחודשים שאחרי הבחירות לפרלמנט הצ'כוסלובקי, הוביל עם הרב יוסף צבי דושינסקי את התנגדות רבני רותניה הקרפטית לניסיונו של האדמו"ר ממונקאטש להקים לשכה אורתודוקסית עצמאית בחבל, מחוץ לשליטת הארגון המקביל בברטיסלבה.‏[25]

אחיו הבכור, הרב חיים צבי, מת מדימום תוך-גולגולתי בו' בשבט תרפ"ו (21 בינואר 1926). מנהיגי הקהל הציעו למנות תחתיו את הרב יואל, אך האלמנה התנגדה לכך ודרשה שיקותיאל יהודה, בנו בן הארבע-עשרה, יירש אותו לפי הנוהג;‏[26] הרב יקותיאל יהודה גרוס, אב"ד ברבשט (אנ'), הובא על מנת לשמש כחונכו וכרבה של סיגט בפועל.‏[27] למעשה, ירש רבי יואל את האדמו"רות, וחסידי סיגט החלו להישמע לו. בשנת תר"ץ, עם נישואיו לרחל, בתו של רבי יואל (שנפטרה כשנה לאחר מכן) החל יקותיאל הצעיר בן ה-18 לשמש כאב"ד ואף יצר מעגל חסידים משל עצמו, אך השפעתו כאדמו"ר לא חרגה מגבולות עירו. למעט בתואר, הנהגת חסידות סיגט עברה לידיו של דודו.‏[28]

בא' בסיון תרפ"ח (20 במאי 1928) נפטר הרב גרינוולד מסאטמר, והרב טייטלבוים היה שוב אחד המועמדים לרשתו. ההתמודדות על המשרה הפכה, כדברי דוד שן, ל"מאבק... שמשך למעלה משש שנים הסעיר את הציבור היהודי...; באמצעים אכזריים ביותר, מבלי להירתע מקרבן כספי כלשהו, ומכל פגיעה קטלנית והרסנית בגוף וברכוש של יריבים, נמשכה מלחמה זו."‏[29] ב-11 ביוני 1928 אושר מינויו של הרב טייטלבוים בהצבעה במועצה מיוחדת שכונסה על ידי ועד הקהילה האורתודוקסית: 19 תמכו, 5 התנגדו ו-2 נמנעו. אל מול טענות המתנגדים ולאחר מחלוקת ארוכה הוחלט לקיים בחירות בקרב כלל חברי הקהילה. ב-9 באוגוסט הצביעו 437 בעד הרב טייטלבוים ו-331 נגד. המתנגדים הוסיפו למחות, וב-27 בספטמבר 1928 נערכה הצבעה שלישית, בה זכה לרוב של 779 בעד ואחד נגד.‏[30] נשיא הוועד, חיים פריינד, וחברים אחרים קידמו את המועמד. המתנגדים לרב העלו טענות רבות כנגד כשרות ההליך בכל אחד מסבבי הבחירות. הם התלוננו על זיופים נרחבים ועל כך שפריינד ואנשיו דאגו להטות את פנקס הבוחרים באופן שייטיב את סיכוייו, באמצעות שלילת והענקת זכות הצבעה באמתלות שונות. שני הצדדים הזעיקו לעזרתם רבנים, תבעו זה את זה לדין תורה והתלוננו בפני הרשויות האזרחיות. שני המחנות אף פרסמו קונטרסים שבהם פירטו את השתלשלות העניינים לפי גרסתם: התומכים הוציאו את הספר "מלחמת מצווה החדש"‏[31] והמתנגדים חיברו את "שפת אמת".‏[32][33]

לאחר הסבב השלישי המשיכו רבים להאשים את ראשי הקהל בזיוף וסירבו לקבל את הרב טייטלבוים. ב-10 בדצמבר 1929 פרשו התומכים בו מהקהילה והקימו אחת משלהם כדי שישמש בה כאב"ד. החשש מאובדן הכנסות מדמי חבר הניע את המתנגדים למשא ומתן. ב-11 בפברואר 1930 נחתם הסכם פשרה והרב הוזמן לעיר. עם זאת, הוא נמנע מלעבור אליה בטרם הובטחה לו תמיכה מספקת במועצת הקהילה, ונותר בקרולי.‏[30][34] רק ב-1934 צברו תומכיו בסאטמר די כוח לטעמו,‏[23] והוא התיישב בעיר ב-27 בפברואר אותה שנה (י"ב באדר תרצ"ד).‏[30] הישיבה שבראשה עמד הייתה הגדולה ביותר בסאטמר, עם 334 תלמידים.‏[35] בחירתו לרבנות לא סיימה את העימות: יריביו בעיר האשימו את חסידיו של הרב טייטלבוים בהפעלת אלימות רבה כנגד מתנגדיהם, ואף ברציחתם.‏[36] עם עזיבתו את קרולי הוא ייעד את הרב שמואל גראס לכהן תחתיו, אולם הרב אברהם אביש הורוביץ זכה בתפקיד לבסוף. בין שני הרבנים התחולל עימות ממושך, שהביא למתיחות בין הרב מסאטמר לאדמו"רים מספינקא וממונקאטש, שתמכו באחרון.‏[37]

באוגוסט 1932 ביקר הרב טייטלבוים בירושלים לצורך חנוכת בית תמחוי שהוקם לזכר בתו הבכורה.‏[38] לאחר פטירתו של הרב יוסף חיים זוננפלד ביקשה סיעה באגודת ישראל בירושלים למנותו לרב של ועד העיר האשכנזי, אולם הזרם המרכזי במפלגה העדיף את הרב יוסף צבי דושינסקי שנבחר לתפקיד.‏[39]

טייטלבוים קד בפני קרול השני, מלך רומניה בעת ביקורו של זה בסאטו מארה ב-1936.

בה' בשבט תרצ"ו (29 בינואר 1936) הוא התאלמן מאשתו הראשונה, חוה.‏[10] בי"ג אלול תרצ"ז (20 באוגוסט 1937) נישא בשנית לרבנית אלטא פייגא, בתו של רבי אביגדור מצ'נסטוכוב, שגילה היה מחצית מגילו. לא היו להם ילדים.‏[40] ב-1939 תיאר אותו כתב "הצופה" שביקר באזור כ"אדמו"ר ידוע... השפעתו פרושה על פני כל רוסיה הקארפאטית המשתייכת לרומניה. בכל המחוז הוא ממנה רבנים, שוחטים וגבאים."‏[41]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1940 חזרו סאטמר ומרבית טרנסילבניה לשליטת ההונגרים בעקבות תכתיב וינה. בשנים הראשונות של המלחמה, הגיעו פליטים יהודים רבים מארצות הכיבוש הנאצי להונגריה, והאדמו"ר מסאטמר נטל חלק פעיל בסיוע להם. בין השאר הורה על שיכון פליטים בישיבתו וקליטתם בקהילה, ואף העמיד צוות שעסק בהשגת מסמכים מזויפים עבורם.‏[42] במרץ 1944 כבשה גרמניה את הונגריה, וב-3 במאי הוקם גטו בסאטמר. הרב טייטלבוים הוסתר על ידי חסידיו בבונקר. עוד באותו היום, העביר קצין הונגרי תמורת תשלום, אותו ואת אשתו ומלווים נוספים לקלויזנבורג באמבולנס, כדי שיבריחו שם את הגבול לרומניה. הנוסעים יצאו מהרכב סמוך לעיר בשעת לילה ונעצרו על ידי הז'נדרמריה המקומית, הם הושמו בגטו המקומי.‏[43]

הברון פנחס (פיליפ) פון פרוידיגר, ראש הקהל האורתודוקסי בבודפשט, בחר כשמונים רבנים ונכבדים אחרים להצלה ברכבת קסטנר ושילם תמורת הכללתם ברשימת היוצאים, האדמו"ר מסאטמר היה ביניהם.‏[44] ב-10 ביוני 1944 הגיעו הרב, אשתו ומלוויו לגטו בודפשט ברכבת מיוחדת, עם שאר יהודי קלויזנבורג שנשמר להם מקום בקרונות. הרכבת יצאה ב-30 ביוני אך עוכבה במחנה ברגן בלזן ב-9 ביולי.‏[45] הנוסעים הוחזקו במתחם מיוחד במחנה מספר חודשים, בעוד קסטנר נושא ונותן על שחרורם. סופקו להם מזון ותנאי מחיה סבירים. מלוויו של האדמו"ר הביאו עמם מלאי של מזון כשר ואשתו דאגה לבשל לו. כשראשי הקבוצה הורו לבעלי הזקנים להתגלח מחשש שהשומרים יתעללו בהם, הותר לו לכרוך צעיף סביב פניו כאילו הוא סובל מכאב שיניים, וכך הסתיר את זקנו.‏[46]

בני הזוג שטרנבוך ממונטרה, נציגי ועד ההצלה של אגודת הרבנים בארצות הברית, העמידו את שחרורו בראש סדר העדיפויות שלהם. באוגוסט שוחררו 318 מאסירי הרכבת. האדמו"ר נמנה עם היתר, שלהם הותר לעזוב את המחנה ב-4 בדצמבר.‏[47] בלילה שבין 7 ל-8 בדצמבר 1944 (ליל כ"ב בכסלו ה'תש"ה) הגיעה הרכבת שהובילה אותם לפאתי קרויצלינגן (אנ') שבשווייץ הנייטרלית.‏[48] חסידי סאטמר חוגגים מדי שנה את כ"א בכסלו כ"יום ההצלה" של האדמו"ר. בשנים לאחר מכן, הוא ספג ביקורת על כך שמלבד שנטש את חסידיו לפני מותם, גם הסתייע לשם כך בקסטנר הציוני. אסתר פרבשטיין כתבה כי "אמירה זו מעניינת ואולי אף פיקנטית" אך מתעלמת מן ההקשר ההיסטורי, שכן כל הזרמים ביהדות הונגריה שותפו בקביעת רשימת הנוסעים.‏[49] עוד בטרם הגיעו לשווייץ נשכרה עבורו חוילה בז'נבה על ידי המזכיר הראשון בקונסוליית אל סלוודור בעיר, היהודי ג'ורג' מנטלו (אנ'). הלה דאג לסדר לו אשרת כניסה ולהוציאו מההסגר בקו.‏[50]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברם של בני הזוג טייטלבוים בקריית יואל

באמצע אוגוסט 1945 יצא רבי יואל טייטלבוים יחד עם כמה מאות מניצולי רכבת קסטנר לנמל טרנטו, בדרכם לארץ ישראל. ב-30 באוגוסט, עלו על האנייה "ויל ד'אורן",‏[51] שהגיעה לחיפה ב-2 בספטמבר.‏[52] לאחר כשנה[דרושה הבהרה] בארץ היגר לארצות הברית והגיע לנמל ניו יורק בראש השנה תש"ז (26 או 27 בספטמבר 1946).‏[53] הוא לווה בידי כ-70 חסידים שהתיישבו עמו ברובע ויליאמסבורג שבברוקלין, שם כונן מחדש את חצרו; קבוצה זו הייתה הגרעין המייסד של 'קהל יטב לב דסאטמאר' (Congregation Yetev Lev D'Satmar),‏[54] שנוסד בחול המועד פסח תש"ח והתאגד באותה שנה כמלכ"ר דת. בתקנון שהתקבל בניסן תשי"ב נקבע כי הרב טייטלבוים הוא בעל הסמכות הדתית העליונה על כל חברי הקהילה.‏[55]

האנתרופולוג ג'רום ר. מינץ מאוניברסיטת אינדיאנה ציין כי היה שכלתן יחסית ועודד ספקנות ויושרה; הוא התגאה כי בעוד ש"חסידים בחצרות אחרות שיראו את רבם אוכל בשר חזיר יְתרצו כי זה היה בעצם בשר אַיִל, החסידים שלי יצעקו עליי 'שייגעץ'!". כמו כן, נטה לזלזל בסיפורי מופתים. סגפנותו, תרומותיו הגדולות לצדקה והכריזמה שניחן בה הביאו להערצה כנה כלפיו בקרב חסידיו.‏[56]

בשנת 1951 נבחר לכהן בתפקיד הסמלי של נשיא העדה החרדית בירושלים,‏[57] אף כי התגורר בחוץ לארץ, תוך סיכום שיבקר בארץ ישראל אחת לשלוש שנים. הוא לא מימש את ההסכם במלואו אך ביקר בישראל ארבע פעמים, בשנת תשי"ב (1952),‏[58] תשט"ו (1955),‏[59] תשי"ט (1959) ותשכ"ה (1965). לאחר פטירת הרב זליג ראובן בנגיס ב-1953, מונה הרב טייטלבוים גם לגאב"ד. בתקופה זו הנהיגו את "העדה" בפועל הראב"דים שלה. ב-1955 הקים הרב טייטלבוים את התאחדות הרבנים בארצות הברית ובקנדה, שגם בראשה עמד.

בערב שבת פרשת שקלים תשכ"ח (23 בפברואר 1968) לקה בשבץ שהותיר אותו משותק חלקית ולקוי בתפקודו. לאחר מכן מיעט להופיע בציבור. אשתו אלטא פייגא נעשתה לכוח העיקרי מאחורי הקלעים בחסידות, כשהיא מסתייעת בגבאי הראשי אפרים יוסף דב אשכנזי. לצדם עמדו גם הגבאי עזריאל גליק והרב נתן יוסף מייזלס, שמילא את מקום האדמו"ר כראש הישיבה ומונה לדוברו הרשמי. הרבנית ושלושת עוזריה ניהלו למעשה את הקהילה עד לפטירתו.‏[60] סאטמר המשיכה להתרחב, ולאחר מספר ניסיונות כושלים הוקם לחבריה שיכון נפרד בשם קריית יואל במונרו ב-1974. השכונה קיבלה מעמד של עיירה עצמאית ב-1977. כעבור כשנתיים, מספר שבועות לפני פטירתו, הושלמה שם בניית בית מפואר עבורו, אך הוא לא התגורר בו מעולם.‏[61]

בכ"ו באב תשל"ט (19 באוגוסט 1979) לפנות בוקר, חש ברע ופונה לבית החולים מאונט סיני שבמנהטן, שם נפטר בשעה שמונה בבוקר לאחר שלקה בהתקף לב. בהלווייתו, שנערכה בו ביום, השתתפו כמאה אלף איש.‏[2][62] הרב אליעזר מנחם מן שך הספידו במילים: "הננו מספידים גברא רבא שקשה לתארהו, אדם גדול בענקים... חסר לנו לעתיד אדם גדול כזה... אין לנו מי שיאמר את דבר ה' האמיתי בתקיפות."‏[63] לאחר תהליך בחירה ממושך, ירש את תפקידו כאדמו"ר חסידות סאטמר, אחיינו רבי משה טייטלבוים.

השקפותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסו לציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרוז נגד השתתפות בבחירות לכנסת השלישית ב-1955, בחתימת האדמו"ר מסאטמר וחברי בד"ץ העדה החרדית.

הרב טייטלבוים היה מן החריפים שבמתנגדי הציונות והציונות הדתית, ונהג תמיד להתפלל לביטולה של מדינת ישראל. ראה בציונים את הגורם המפריע לחיות חיי שלום עם הערבים, ואף את מקור כל הרעות שקרו לעם היהודי במאה האחרונה. הוא טען שהשואה באה כעונש משמים על הרצון לכונן שלטון יהודי. לדבריו מעשה זה הוא איסור חמור הסותר את שלוש השבועות שהשביע האל את עם ישראל.

את נימוקיו להתנגדותו לציונות ומדינת ישראל פרש בספרו "ויואל משה", שיצא לאור בשנת תש"ך (1959). בספרו זה הוא גם קובע כי אסור לדבר בעברית המודרנית, שאותה הגדיר כשפה שבדו רשעים מלבם. לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים הוא חיבר את הספר "על הגאולה ועל התמורה", כדי להרחיק את הציבור מהזדהות עם המדינה.

הסכמתו להשתתפות בבחירות לראשות עיריית בני ברק הביאה לביקורת עליו מצד חלק מחוגי נטורי קרתא, שיצאו בכרוז "רבינו סר מהדרך". אחרי מלחמת ששת הימים, כשנטורי קרתא שיתפו פעולה עם ערבים, אמר שאינם "נטורי קרתא" אלא "מחריבי קרתא"‏[64] לאחר מספר שנים הורחקו מהקהילה חברים שהשתתפו בהפגנה יחד עם אנשי פת"ח.‏[65]

התנגדותו לציונות הביאה אותו להתקפות אישיות חריפות גם לרבנים שתמכו בתנועה הציונית, כך כתב על הרב אברהם יצחק הכהן קוק:

Cquote2.svg

איש צר ואויב לדת תורתינו הקדושה ולעיקרי האמונה דרך קשתו כאויב להפר ברית עולם, הנקוב בשם אברהם יצחק קוק, הוא הגבר אשר הרחיב גבול הטומאה ר"ל, היא העדה הרעה המכנים עצמם בשם ציונים, אשר הן המה בעתים הללו האבני נגף לבית ישראל ומחריבים ארה"ק וכל הארצות בכלל, האומרים ערו ערו עד היסוד בה הוא קיום תוה"ק והאמונה המסורה לנו, שהוא היסוד לקיום כל ישראל בכלל ובפרט, ומבלעדי זאת הוסיף פשעים על פשעים, להדפיס בספריו הטמאים, גלויים וידועים, דברי מינות וכפירה, בעזות מצח וחוצפה יתירה, את ה' הוא מגדף ביד רמה, אשר לא נראה ולא נשמע כזאת מימים ימימה... (שו"ת דברי יואל חו"מ סי' קל"א - קל"ב)

Cquote3.svg

גישתו הבלתי מתפשרת בנושא הציונות וגורמים נוספים הביאו למתיחות בינו לרבנים ואדמו"רים אחרים, כמו האדמו"רים מבעלזא[דרוש מקור], קלויזנבורג[דרוש מקור] וחב"ד.

יחסו לסוציאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב טייטלבוים התנגד לסוציאליזם וסבר שהוא הורס את הכלכלה וגורם לבריחת משקיעים ולעוני. לטענתו, הבעיות הכלכליות של ישראל בראשית ימיה נבעו מן החוקים הסוציאליסטיים שהונהגו בה.‏[66]

שיטתו ההלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדמו"ר מסאטמר ראה את עצמו כממשיך דרכו של הדברי חיים מצאנז, שהיה גם מאבות משפחתו, ועסק רבות בדברי תורתו. הוא החמיר בנושאי מקוואות בהתאם לחומרותיו של הרבי מצאנז. במבוא לשו"ת 'דברי יואל', ציין מזכירו אפרים אשכנזי את ה"דברי חיים" כראש וראשון לעמודי ההוראה עליהם נסמך. בנוסף נקב גם בשמותיהם של החת"ם סופר, המהר"ם שיק והנודע ביהודה.‏[67] בעניין של שינוי נוסח תפילה מאשכנז לספרד פסק כמו הדברי חיים, בניגוד לחתם סופר.‏[68] כממשיך מסורת האגף הקנאי ביהדות הונגריה, שהתגבש סביב הקרע עם הנאולוגים ב-1871, הקפיד שלא לאפשר שום שינוי באורחות בית-הכנסת וסדרי החינוך, גם שינויים שאינם סותרים את המקורות ההלכתיים המקובלים. צבי יהונתן קפלן הצביע על עבודתו המרכזית של טייטלבוים, 'ויואל משה', כהמשך ישיר לכך: הוא ביסס איסור גורף על הטקסט המדרשי של שלוש השבועות.‏[69] הוא נודע בהתנגדותו העזה לחידושים כמעט מעצם היותם: הוא שלל מכונות אוטומטיות לבדיקת כתיבת סת"ם, יצא נגד מעליות שבת וסירב אפילו לראות מכונה לייצור תפילין. את גישתו סיכם במילים: "הוא בכלל מה שהשריש לנו מרן החת"ם סופרחדש אסור מן התורה, וכמה אלפים שנה נבדקו הסת"ם על ידי אדם ולמה נבקש חדשות."[70]

בהלכות שמיטה הוא סבר לאסור גם תוצרת חקלאית של נכרים שגדלה בארץ ישראל, מכיוון שבעלי השדות כפופים לשלטון יהודי ולכן יש לפי דעתו להחשיב את קרקעותיהם כקרקע בבעלות יהודית שדיני שמיטה חלים עליה. עם זאת ביטל את דעתו בעניין זה בפני דעת פוסקים אחרים ולא הורה בציבור על איסור בפירות נכרים. הוא עצמו נמנע בשהותו בישראל בשנת שמיטה, מלאכול פירות נכרים וגם נמנע מלשתות חלב של פרות שאכלו תוצרת שביעית.‏[71]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף הוציאו חסידיו מדברי תורתו, שיחותיו והדרכותיו בין היתר בספרים זכר צדיק לברכה (5 חלקים) וניצוצי תומר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוגרפיות
  • שלמה יעקב געלבמאן, מושיען של ישראל: תולדות רבינו הקדוש מסאטמאר, שמונה כרכים, קריית יואל 1990
  • יוסף שיינברגר, עולמות שחרבו, ירושלים תשמ"א
  • אלימלך עוזר בודק, ספר תפארת יואל (ארבעה חלקים), ניו יורק, 1993
  • אברהם פוקס, האדמו"ר מסאטמר, ירושלים תש"מ
  • אהרן סורסקי, מרביצי תורה מעולם החסידות, חלק ח, בני ברק, תשמ"ט, עמ' רנג-רעד
  • מנחם קרן-קרץ, ר' יואל טייטלבוים - הרבי מסטמר (1979-1887): ביוגרפיה, עבודת דוקטור, תל אביב, תשע"ג 2013
  • אביר הרועים, על יחסיו עם רבני ואדמו"רי ארצות הברית, מכון "מושיען של ישראל", תשע"ד
על הגותו
  • יצחק קראוס, שלוש השבועות כיסוד למשנתו האנטי-ציונית של ר' יואל טייטלבוים, בולטימור, 1990
  • דוד סורוצקין, "בנין ארץ של מטה וחורבן ארץ של מעלה: הרבי מסטמר והאסכולה האורתודוקסית הרדיקאלית", בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ-ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, יד בן צבי, 2004
  • יצחק קראוס, "יהדות וציונות – שניים שלא ילכו יחדיו, משנתו הרדיקלית של ר' יואל טייטלבוים – האדמו"ר מסאטמר", בתוך: יוסף גורני ושלום רצבי (עורכים), הציונות: מאסף לתולדות התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ ישראל, גיליון כב, אוניברסיטת תל אביב, 2000, עמ' 30–67
  • עודד שכטר, לשונם הטמא שקראוהו עברית, כתב העת "מטעם", חוברת 2, אפריל 2005
  • חנוך בן פזי, "על האנטי-אוניברסליות של "הרעיון הציוני" – נקודת המבט הסאטמרית של הרב יואל טייטלבוים", החינוך וסביבו כ"ט (2007), עמ' 291–304

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איי.פי. Rabbi Teitelbaum. דייטונה ביץ' ניוז ג'ורנל, 20 באוגוסט 1979.
  2. ^ 2.0 2.1 Rabbi Joel Teitelbaum Dies at 92, ניו יורק טיימס, 20 באוגוסט 1979 (נדרשת הרשמה).
  3. ^ Tzvi Rabinovicz, The Encyclopedia of Hasidism, Jason Aronson, 1996, עמ' 484 ,488.
  4. ^ David N. Myers. "Commanded War": Three Chapters in the "Military" History of Satmar Hasidism, Oxford University Press, on behalf of the American Academy of Religions, עמ' 9-11 (להלן: מאיירס).
  5. ^ Allan Nadler, The Riddle of Satmar, Jewish Ideas Daily, 17 בפברואר 2011.
  6. ^ 6.0 6.1 צבי גרטנר ובצלאל קרלינסקי, ‏אין תנאי בנישואין, בתוך: ישורון: חלק י, אדר תשס"ב, ירושלים. עמ' תשיח-תשיט, הערה 27, באתר HebrewBooks.
  7. ^ חדשות שונות, מחזיקי הדת, 26 בינואר 1900
  8. ^ Moshe D. Sherman, Orthodox Judaism in America: A Biographical Dictionary and Sourcebook, Greenwood Press, 1996, עמ' 209.
  9. ^ דוד שן, שוחרי השם בהרי הקרפטים, הוצאת שם, ירושלים תשס"ה (להלן: שן), עמ' 371.
  10. ^ 10.0 10.1 יואל טייטלבוים, ספר הדלקת נר חנוכה: עם מנהגי קודש וליקוטי דברי יואל, דמתה לתמר, 2003, עמ' 4.
  11. ^ שן, עמ' 372.
  12. ^ שלמה יעקב געלבמאן. מושיען של ישראל: תולדות רבינו הקדוש מסאטמאר, כרך תשיעי, קריית יואל, תשס"ח, עמ' 147.
  13. ^ בן ציון יאקאבאוויטש. ספר זכור ימות עולם - חלק 4, בני ברק, 1986. עמ' כ"ד.
  14. ^ Israel Rubin, Satmar: Two Generations of an Urban Island, P. Lang, 1997, עמ' 42.
  15. ^ יצחק יוסף כהן, חכמי טראנסילוואניה, ת״צ־תש״ד, מכון ירושלים, 1988 (להלן: כהן), עמ' 74.
  16. ^ שן, עמ' 373-374.
  17. ^ מאיירס, עמ' 18.
  18. ^ יהודה אריה טסלר, ספר כנפי יונה, ירושלים 2007, עמ' 40; לייבוביץ, עמ' 64.
  19. ^ יצחק פרי, תולדות היהודים בטראנסילבניה במאה העשרים, הוצאת תרבות, 1995, עמ' 24.
  20. ^ מאיירס, עמ' 25-26.
  21. ^ מאיירס, עמ' 20.
  22. ^ בנימין בראון, "כחרבות בגוף האומה": התנגדותם של רבני מזרח אירופה לרעיון הקהילות הנפרדות, עמ' 223-224.
  23. ^ 23.0 23.1 כהן, עמ' 110.
  24. ^ Yechezkiel Yosef Weisshaus, The Rebbe, Machon Lev Avos, 2008, עמ' 7.
  25. ^ יהודה שפיגל, תולדות היהודים ברוסיה הקרפטית, תל אביב, 1997, עמ' 113-115.
  26. ^ שן, עמ' 377.
  27. ^ מנחם קרן-קרץ, החיים התרבותיים במחוז מרמורש (הונגריה, רומניה, צ'כוסלובקיה): ספרות, עיתונות והגות בין השנים 1874-1944, עבודת דוקטור, בר-אילן 2008, עמ' 56.
  28. ^ כהן, עמ' 72; יהודה שוורץ, חסידות טרנסילבניה בישראל, יד לקהילות טרנסילבניה, 1982, (להלן: שוורץ) עמ' 10.
  29. ^ שן, עמ' 371.
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 מאיירס, עמ' 21-26.
  31. ^ כת היראים דק"ק ארטודוקסן (סטמר), ‏מלחמת מצוה החדש, באתר HebrewBooks.
  32. ^ עדת ישורון (סטמר), ‏שפת אמת, באתר HebrewBooks.
  33. ^ יצחק אלפסי, מאורות מעולם החסידות, כרמל, 1991, עמ' 331-332; קריית ספר: כרך 34, 1959, עמ' 501.
  34. ^ אברהם פוקס, האדמו"ר מסאטמר, הוצאה עצמית, 1980, עמ' 70.
  35. ^ אברהם עוגני, לקורות היהדות בטרנסלבניא, חלק 1, 1950, עמ' 106.
  36. ^ הרב טייטעלבוים'ס שטודענטען הרגענען מענטשען. טראנסילוואנישע יודישע צייטונג, 28 ביוני 1935.
  37. ^ כהן, עמ' 30. ראו גם קונטרס "ברוך מתיר אסורים" העוסק בעניין.
  38. ^ רבי יואל טיטלבוים שליט"א יבוא לא"י, דואר היום, 24 ביולי 1932
  39. ^ ירושלים - קרע באגודת ישראל, דבר, 16 בספטמבר 1932
    רב ראשי שלישי, דבר, 15 בנובמבר 1932
  40. ^ ‏יוסף נפתלי וואגשאהל, שלושה עשר אורות לבית צאנז: חלק 3, אנטוורפן 2004, עמ' 209.
  41. ^ ש. ב., שבטי ישראל ברומניה, הצופה, 14 ביוני 1939
  42. ^ אסתר פרבשטיין, בסתר המדרגה: היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה, מוסד הרב קוק, 2013, עמ' 145-147, 127.
  43. ^ שוורץ, עמ' 45.
  44. ^ Shlomo Aronson, Hitler, the Allies, and the Jews, Cambridge University Press, 2004, עמ' 286.
  45. ^ Yaffa Eliach, Hasidic Tales of the Holocaust, Oxford University Press, 1982, עמ' 88-90.
  46. ^ Ladislaus Löb, Dealing With Satan: A Survivor's Tale, Random House UK, 2008, עמ' 151-152.
  47. ^ Michael Robert Marrus, The End of the Holocaust, K. G. Saur Verlag, 1989, עמ' 176, 345.
  48. ^ Belah Guterman, Noʻomi Morgenshtern, The Wolfsberg Labor Camp Machzor, 5705 (1944), Yad Vashem, 2002, עמ' 74.
  49. ^ אסתר פרבשטיין, בסתר רעם, הלכה הגות ומנהיגות בימי השואה, ירושלים תשס"ב, עמ' 83.
  50. ^ David Kranzler, The Man Who Stopped the Trains to Auschwitz, Syracuse University Press, 2000, עמ' 228.
  51. ^ ויל ד'אורן.
  52. ^ קבלת הגאולים בחיפה, הצופה, 3 בספטמבר 1945
  53. ^ מאיירס, עמ' 26.
  54. ^ Ronald I. Rubin. The Most Powerful Rabbis in New York. New York Magazine, 22-01-1979. עמ' 43.
  55. ^ פסק הדין של בית המשפט הגבוה במחוז קינגס, יטב לב דסאטמר נגד כהאן. 22 באוקטובר 2004.
  56. ^ Jerome R Mintz, Hasidic People: A Place in the New World, Harvard University Press, 1992, עמ' 39-41.
  57. ^ יואל טייטלבוים, אפרים יוסף דוב אשכנזי, ספר דברי יואל, מכתבים, חלק 2, ירושלים 1980, עמ' קע"ח.
  58. ^ צדיק בא לעיר, מעריב, 8 ביולי 1952
  59. ^ מודעת רחוב לרגל הביקור בח' בתמוז תשט"ו, באתר הספרייה הלאומית.
  60. ^ מינץ, עמ' 85.
  61. ^ מינץ, עמ' 91.
  62. ^ יובל אליצור, 100 אלף ליוו את הרבי מסאטמר לקריית יואל, מעריב, 20 באוגוסט 1979
  63. ^ רא"מ שך, מכתבים ומאמרים[דרושה הבהרה]
  64. ^ דברי תורתו בסעודה שלישית פרשת נשא תשכ"ז.
  65. ^ חסידי סאטמר שהפגינו בניו יורק יחד עם ה"פתח" הורחקו ע"י הרבי, אך נטורי קרתא יצאו להגנתם, מעריב, 13 במרץ 1970
  66. ^ ‏הרב מנשה פילאפף, קונטרס דבר השמיטה, עמוד כב[דרושה הבהרה].‏
  67. ^ דברי יואל חלק א', עמ' ל'.
  68. ^ אסיפות דברי יואל, עמ' י', תשובה ד'.
  69. ^ Zvi Jonathan Kaplan. Rabbi Joel Teitelbaum, Zionism, and Hungarian Ultra-Orthodoxy. Modern Judaism, Heft 24, No. 2 (May, 2004). S. 165–178
  70. ^ קדוש, עמ' 175-179.
  71. ^ מנשה פילאפף, קונטרס דבר השמיטה, עמוד סז‏
הקודם:
-
אדמו"רי סאטמר הבא:
הרב משה טייטלבוים