יואל טייטלבוים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יואל טייטלבוים
האדמו"ר מסאטמר
Rabbi Yoel Teitelbaum, Rebbe of Satmar.jpg

טייטלבוים בכינוס התאחדות הרבנים בניו יורק, 1958.
חיבורו העיקרי ויואל משה
תאריך לידה י"ז בטבת ה'תרמ"ז
מקום לידה סיגט, אוסטרו-הונגריה
תאריך פטירה כ"ו באב ה'תשל"ט
ביה"ח מאונט סיני, מנהטן, ארה"ב
התקף לב
מקום קבורה בית העלמין בקריית יואל
חסידות חסידות סאטמר
מקום מגורים ניו יורק, ארצות הברית
מקום פעילות מרמורש וצפון טרנסילבניה
מדינת ניו יורק
מספר בשושלת הראשון
הבא משה טייטלבוים
תחילת כהונה סביבות תרס"ה
סיום כהונה כ"ו באב ה'תשל"ט
נושאים בהם עסק הלכה
התנגדות לציונות
חיבוריו דברי יואל
זכרון יואל
אב חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים
אם חנה לבית אשכנזי
בת זוג חוה לבית הורוביץ (תרס"ד - תרצ"ו)
אלטא לבית שפירא (תרצ"ז - תשל"ט)
ילדים חיה רייזל
רחל
אסתר

הרב יואל טייטלבוים (י"ז בטבת תרמ"ז, 13 בינואר 1887 - כ"ו באב תשל"ט, 19 באוגוסט 1979), שכונה גם "ר' יואליש", היה מייסדה ואדמו"רה הראשון של חסידות סאטמר. ידוע כבעל "ויואל משה" וה"דברי יואל" על שם ספריו.

תוכן עניינים

ביוגרפיה [עריכה]

ראשית חייו [עריכה]

טייטלבוים נולד בסיגט, אז באוסטרו-הונגריה, ב-13 בינואר 1887.‏[1]‏[2] אמו היתה חנה, בתו של רבי יואל אשכנזי מזלוטשוב, אשתו השנייה ובת דודתו של אביו, רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים, האדמו"ר מסיגט. האב נשא אותה ב-1878 לאחר שקיבל היתר מאה רבנים לגרש את אשתו העקרה רייצא, בת הר' מנשה רובין מרופשיץ. יואל היה בנו השני וצאצאו החמישי והצעיר ביותר של חנניה.‏[3] הוא היה נצר לשושלת של רבנים שנודעו בקנאותם ובהתנגדותם העזה לנאולוגים ולציונים כמו גם לזרם הסטטוס קוו אנטה ולאגודת ישראל.‏[4]

עוד בהיותו פעוט נהג להקדיש זמן רב להיטהרות עצמית: הוא רחץ עצמו ביסודיות והאריך לשהות בשירותים לפני שהתפלל. אורח התנהגות זה המשיך לאפיין אותו במשך כל חייו, ובפסיקתו הוא החמיר בדיני טהרה. הפרופסור אלן נאדלר כתב כי ייתכן שנטייתו לחלק את העולם בקשיחות לטמא וטהור - שהתבטאה באופנים רבים: הוא סירב אף לגעת במטבעות ישראליים - היתה ביטוי של הפרעה טורדנית-כפייתית ממנה סבל מגיל צעיר.‏[5] בו בזמן, כבר בילדותו הבחינו מלמדיו בתבונתו יוצאת הדופן ובכשרונותיו הגדולים.‏[6] ב"מחזיקי הדת" נכתב על דרשת בר המצווה של טייטלבוים: "והבן יקיר דרש דרוש יקר ונחמד בפלפול ארוך... וחזון יקר הי' לראות איך (ע)לם יניק כזה אמיץ לבו ולא יפלו פניו מהמון אנשים... אמר מלה במלה בלי כל פחד כזקן ורגיל. יהי ד' אלקיו עמו ויעל אחד מן המגידים."‏[7]

בתרס"ד, ימים ספורים לפני מות אביו - שנפטר בכ"ט בשבט אותה שנה (15 בפברואר 1904) - הוא נישא לחוה, בתו של רבי אברהם חיים הורוביץ מפלאנטש. אבי הכלה תכנן לקיים את הטקס בעירו, אך הסכים להעביר את החתונה לסיגט למען חנניה הגוסס.‏[8] במרוצת השנים נולדו לזוג שלוש בנות, שכולן נפטרו לפני אביהן ולא הותירו צאצאים. הבכורה, אסתר, מתה בצעירותה בי"א אלול תרפ"א (14 בספטמבר 1921). רחל, שנישאה לבן דודה ר' יקותיאל יהודה טייטלבוים האדמו"ר מסיגט, מתה בא' בניסן תרצ"א (19 במרץ 1931). חיה רייזל, שהתחתנה עם בן דודה ר' חנניה יום טוב ליפא מאייר-טייטלבוים מסמיהלי-סאסוב, נפטרה בי"ד בחשוון תשי"ד (23 באוקטובר 1953).‏[9]

אחיו הבכור, חיים צבי טייטלבוים, ירש את אביהם בתפקידו המשולש: אדמו"ר, רבה של סיגט וראש הישיבה בה. עם זאת, כבר בשלב זה מעט מחסידי סיגט ראו ביואל את היורש המתאים ותמכו בו; גם אם האחים העדיפה אותו.‏[10] לאחר הפטירה עבר להתגורר בעיירה סאטמר שבטרנסילבניה. טייטלבוים הוסמך לרבנות על ידי יהודה גרינפלד, אב"ד סעמיהאלי, ושלמה יהודה טאבאק, ראב"ד סיגט.‏[11]‏[12] אנשיו פתחו לו בית-מדרש משלו בסאטמר, למרות שהיה צעיר מאד. הוא היה מצוי במתיחות עם האדמו"ר הראשון שהתיישב בעיר, יששכר דב (בערצי) לייפר, בנו של מרדכי לייפר.‏[13] העיתונאי דוד שן, שחקר את תולדות אדמו"רי סיגט עוד בשנות ה-30, סיפר כי התקבץ סביבו בהדרגה קהל תומכים וכבר אז הוא החל לראות את עצמו כ"רבי מסאטמר."‏[14] לטייטלבוים יצא מוניטין של קנאי במהירות: לאחר שראשי הקהל לא שעו למחאותיו בנוגע למקווה נשים שהיה סמוך למקווה גברים, הוא ארגן קבוצת תומכים והרס את המבנה בשעת לילה.‏[15]

רבנות [עריכה]

בשנת תרע"א החליטו יהודי אורשיווא, שאוכלוסייתה גדלה במהירות, למנות אב"ד משלהם. רבם, מאיר איזרעאל מבילקא, נאלץ לעלות בחופזה לארץ ישראל שנתיים קודם לכן והותיר אותם ללא סמכות דתית.‏[16] טייטלבוים קיבל את המינוי ועבר אל העיירה בימי ספירת העומר באותה שנה.‏[17] בראשית מלחמת העולם הראשונה חזר לסאטמר וניהל בה בית מדרש.‏[6] ב-4 באפריל 1919, נכבשה העיר בידי צבא רומניה במסגרת המלחמה הרומנית-הונגרית. העברת השליטה בטרנסילבניה לרומנים הוכרה בחוזה טריאנון. כרב צעיר, המשיך טייטלבוים לנקוט בעמדות השמרניות של אביו וסבו. ב-1920 היה בין המשתתפים בכינוס רבנים באוראדיה בו הוכרז על איסור כל מגע עם הציונים או עם המזרחי. בקיץ 1922 הוא וחיים אלעזר שפירא ממונקאטש היו ראשי החותמים על קריאה נגד שיתוף פעולה עם אגודת ישראל.‏[18]

במרץ 1920, לאחר מותו של רב העיר יהודה גרינוולד, עלה לראשונה שמו של טייטלבוים כמועמד להחליפו. הוא נתקל מיד בהתנגדות רחבה: הלא-חסידים, שהיו רוב בעיר, הציונים והמודרניסטים סירבו לקבלו, כמו גם רבים מהחסידים. לבסוף נבחר אליעזר דוד גרינוולד לתפקיד אב"ד סאטמר. ב-1922, לאחר היעדרות של כשמונה שנים, חזר הרב טייטלבוים לקהילתו באורשיווא.‏[19] לאחר ששאול בראך, רבה של העיר קראלי (Nagykároly), עבר לשמש כרבה של קושיצה בתרפ"ה, הוזמן הרב טייטלבוים להחליף אותו. כמה חודשים לאחר מכן, באדר תרפ"ו, הוא התיישב בקראלי.‏[20]

אחיו הבכור, האדמו"ר חיים צבי, מת מדימום תוך-גולגולתי בו' בשבט תרפ"ו (21 בינואר 1926). מנהיגי הקהל הציעו למנות את אחיו הצעיר להחליפו, אך האלמנה התנגדה לכך ודרשה שיקותיאל יהודה, בנו בן הארבעה-עשרה, יירש אותו לפי הנוהג;‏[21] יקותיאל יהודה גרוס, אב"ד ברבעשט (Berbești) הובא על מנת לשמש כחונכו וכרבה של סיגט בפועל.‏[22] למעשה, הדוד ירש את האדמו"רות בכל מקרה, ואלפי החסידים של השושלת החלו להישמע לו. בשנת תר"ץ - עם נישואיו לרחל, בתו של יואל, שנפטרה לאחר כשנה - הוסמך יקותיאל הצעיר לרבנות והחל לתפקד באופן עצמאי: הוא אף הצליח ליצור לעצמו מעגל חסידים משלו, בעיקר מאנשי אביו הוותיקים, אך השפעתו כאדמו"ר לא חרגה מגבולות עירו. למעט בתואר, הנהגת חסידות סיגט עברה לידיו של דודו.‏[23]‏[24]

בא' בסיון תרפ"ח (20 במאי 1928) נפטר הרב גרינוולד מסאטמר. טייטלבוים היה שוב אחד המועמדים לרשתו, אף כי גם הפעם נתקל בהתנגדות ובעוינות מצד אותם גורמים. ב-11 ביוני 1928 אושר מינויו בהצבעה במועצת הקהילה: 19 תמכו, 5 התנגדו ו-2 נמנעו. אז עלו טענות נגד כשרות ההליך; מרדכי בריסק פסק כי היה תקין. המתנגדים פנו למשרד הדתות הרומני בבקשה לפזר את המועצה ונענו בחיוב. התומכים קראו לעזרתם את הרב שלמה זלמן אולמן, שהמליץ לקיים בחירות בקרב כלל חברי הקהילה; בראשית אוגוסט, הצביעו 437 בעד טייטלבוים ו-331 נגד. המתנגדים הוסיפו למחות, וב-27 בספטמבר 1928 נערכה הצבעה שלישית, בה זכה הרב לרוב מוחלט של 779 בעד ואחד נגד. גם נצחון זה לא עצר את יריביו, שפנו שוב לרשויות. ב-10 בדצמבר 1929 פרשו התומכים בטייטלבוים מהקהילה והקימו אחת משלהם כדי שישמש בה רב. ב-11 בפברואר 1930 נחתם הסכם פשרה והרב הוזמן לעיר. עם זאת, הוא סירב לעבור אליה בטרם תובטח לו תמיכה מספקת במועצת הקהילה, ונותר בקראלי.‏[25]‏[26]‏[27] רק ב-1934 צברו תומכיו בסאטמר די כח לטעמו,‏[28] והוא עבר לעיר ב-27 בפברואר אותה שנה (י"ב באדר תרצ"ד).‏[25]

בשנת 1932 ביקר טייטלבוים בירושלים לצורך חנוכת בית תמחוי שהוקם לזכר בתו הבכורה שנפטרה.‏[29] לאחר פטירתו של הרב יוסף חיים זוננפלד ביקשו קיצוני אגודת ישראל בירושלים למנות את הרב טיילטלבוים לרב של ועד העיר האשכנזי, אולם הזרם המרכזי באגודת ישראל העדיף את הרב יוסף צבי דושינסקי שמונה לתפקיד.‏[30]

בה' בשבט תרצ"ו (29 בינואר 1936) הוא התאלמן מאשתו הראשונה.‏[9] באלול תרצ"ז נישא בשנית לאלטא פייגא, בתו של רבי אביגדור מצ'נסטוכוב, שגילה היה מחצית מגילו. לא היו להם ילדים.‏[31] ב-1939 תיאר אותו כתב "הצופה" שביקר באזור כ"אדמו"ר ידוע... השפעתו פרושה על פני כל רוסיה הקארפאטית המשתייכת לרומניה. בכל המחוז הוא ממנה רבנים, שוחטים וגבאים... התנהגותו היא דימוקראטית. אינו מתפלל ביחידות, כמנהג האדמו"רים מגזע רוזין, אלא בציבור... האדמו"ר הזה מקרב במיוחד את הנוער. ואמנם השפעתו רבה עליהם. הם מצייתים לכל אמרות-פיו."‏[32]

הצלתו בשואה [עריכה]

ב-1940 חזרו סאטמר ומרבית טרנסילבניה לשליטת ההונגרים בעקבות תכתיב וינה. במרץ 1944 כבשה גרמניה את הונגריה, וב-3 במאי הוקם גטו בסטמאר. טייטלבוים הוסתר על ידי חסידיו בבונקר. מאוחר יותר, שוחד קצין הונגרי כדי להעביר אותו, את אשתו ומלווים נוספים לקלויזנבורג באמבולנס, כדי שיבריחו שם את הגבול לרומניה. הנוסעים יצאו מהרכב סמוך לעיר בשעת לילה ונעצרו על ידי הז'נדרמריה. הם הושמו בגטו המקומי.‏[33]

הברון פנחס (פיליפ) פון פרוידיגר, ראש הקהל האורתודוקסי בבודפשט, בחר כשמונים רבנים ונכבדים אחרים להצלה ברכבת קסטנר ושילם תמורת הכללתם ברשימת היוצאים. האדמו"ר מסאטמר היה ביניהם.‏[34] ב-10 ביוני 1944 הגיעו הרב, אשתו ומלוויו לגטו בודפשט ברכבת מיוחדת, עם שאר יהודי קלויזנבורג שנשמר להם מקום בקרונות. הרכבת יצאה ב-30 ביוני אך עוכבה במחנה ברגן בלזן ב-9 ביולי.‏[35]

הנוסעים הוחזקו במתחם מיוחד במחנה מספר חודשים, בעוד קסטנר נושא ונותן על שחרורם. סופקו להם מזון ותנאי מחיה סבירים. מלוויו של האדמו"ר הביאו עמם מלאי של מזון כשר ואף טבחית אישית שדאגה לבשל לו. כשראשי הקבוצה הורו לבעלי הזקנים להתגלח מחשש שהשומרים יתעללו בהם, הותר לו לכרוך צעיף סביב פניו כאילו הוא סובל מכאב שיניים.‏[36]

בני הזוג שטרנבוך ממונטרה, נציגי ועד ההצלה של אגודת הרבנים בארה"ב, העמידו את שחרורו של טייטלבוים בראש סדר העדיפויות שלהם. באוגוסט שוחררו 318 מאסירי הרכבת. האדמו"ר נמנה עם היתר, להם הותר לעזוב את המחנה ב-4 בדצמבר.‏[37] בלילה בין ה-7 ל-8 בדצמבר 1944 (כ"א/כ"ב כסלו תש"ה) הגיעה הרכבת שהובילה אותם לפאתי קרויצלינגן שבשווייץ הנייטרלית (מול קונסטנץ).‏[38] חסידי סאטמר חוגגים מדי שנה את כ"א בכסלו כ"יום ההצלה" של האדמו"ר. בשנים לאחר מכן, הוא ספג ביקורת רבה על כך שמלבד זאת שנטש את חסידיו לפני מותם, הוא הסתייע לשם כך בקסטנר הציוני שנגד תנועתו הטיף; אסתר פרבשטיין כתבה כי זו "אמירה מעניינת, אולי אף פיקנטית" אך מתעלמת מן ההקשר ההיסטורי, שכן ממילא כל הזרמים ביהדות הונגריה קבעו את רשימת הנוסעים.‏[39] עוד בטרם הגיעו לשווייץ, נשכרה עבורו חוילה בז'נבה על ידי המזכיר הראשון בקונסוליית אל סלבדור בעיר, היהודי גיורגי מנטלו, שהיה גם קרוב משפחה רחוק שלו מצד אמו. הלה דאג לסדר לו אשרת כניסה ולהוציאו מההסגר בקו.‏[40]

לאחר המלחמה [עריכה]

באמצע אוגוסט 1945 הוא יצא יחד עם כמה מאות מניצולי הרכבת לנמל טרנטו, בדרכם לארץ ישראל. ב-30 לחודש, לאחר מסע של ארבעה-עשר יום, הם עלו על האנייה "וי דה אורן", שהגיעה לחיפה ב-2 בספטמבר.‏[41] לאחר כשנה בארץ היגר לארצות הברית והגיע לנמל ניו יורק בראש השנה תש"ז.‏[42] הוא לווה בידי כ-70 חסידים שהתיישבו עמו ברובע ויליאמסבורג שבברוקלין, שם כונן מחדש את חצרו; קבוצה זו הוותה את הגרעין של קהל סאטמר, "ייטב לב".‏[43]

אף שהתגורר בארצות הברית הוא נבחר לכהן כנשיא העדה החרדית בירושלים, תוך סיכום שיבקר בארץ ישראל אחת לשלוש שנים. הוא לא מימש את ההסכם, ככל הנראה עקב מצב בריאותו, עם זאת ביקר הרב טייטלבוים בישראל מספר פעמים, בהן בשנת 1952.‏[44] לאחר פטירת הרב בנגיס ב-1953 מונה הרב טייטלבוים גם לגאב"ד. את הנהגת העדה בפועל בירושלים הנהיג הראב"ד (הרב פנחס אפשטיין, אחריו הרב דוד יונגרייז ואחריו הרב יצחק יעקב וייס). ביקורו האחרון בישראל היה בשנת תשכ"ה.

בשבת פרשת שקלים תשכ"ח (כ"ה בשבט; 24 בפברואר 1968)‏[45] חווה שבץ שהותיר אותו משותק חלקית ולקוי בתפקודו. אשתו, אלטא פייגא טייטלבוים, ניהלה למעשה את החסידות עד לפטירתו.‏[46]‏[47] לפנות בוקר ה-19 באוגוסט 1979 חש ברע ופונה לבית החולים מאונט סיני שבמנהטן, שם מת בשעה שמונה בבוקר מהתקף לב. בהלווייתו, שנערכה בו ביום, השתתפו כמאה אלף איש.‏[48]‏[2]

מודעה לקראת ביקור האדמו"ר בישראל, בשנת 1965

הרחיב את מוסדותיו גם מחוץ לאזור ויליאמסבורג וארצות הברית. בשנת 1974 הוקמה קרית יואל באזור הררי במונרו, השוכנת במרחק של שעה וחצי נסיעה מהעיר ניו יורק. כיום מתגוררים שם כעשרת אלף איש מהחסידות, ויש בה קרוב למאה בתי מדרש.

רבי יואל זכה להערכה גם בקרב רבנים שאינם בני העדה החרדית. כשנפטר הספידו הרב אליעזר מנחם מן שך, ממנהיגי הציבור הליטאי‏[49].

לאחר פטירתו קיבל רובם המכריע של החסידים כיורש את רבי משה טייטלבוים, אחיינו, בן אחיו רבי חיים צבי מסיגט מחבר הספר "עצי חיים". קבוצה קטנה בחסידות, בגיבויה של הרבנית אלטא פייגא, מיאנה לקבל על עצמה אדמו"ר ולימים הוענק להם השם "בני יואל".

השקפותיו [עריכה]

יחסו לציונות [עריכה]

הספר 'ויואל משה' ובו משנתו האנטי ציונית של הרב טייטלבוים

הרב טייטלבוים היה מן החריפים שבמתנגדי הציונות והציונות הדתית, ונהג תמיד להתפלל לביטולה של מדינת ישראל. ראה בציונים את הגורם המפריע לחיות חיי שלום עם הערבים, ואף את מקור כל הרעות שקרו לעם היהודי במאה האחרונה. הוא טען שהשואה באה כעונש משמים על הרצון לכונן ריבונות. לדבריו מעשה זה הנו בחזקת איסור חמור הסותר את שלוש השבועות שהשביע האל את עם ישראל.

את נימוקיו להתנגדותו לציונות ומדינת ישראל פרש בספרו "ויואל משה", שיצא לאור בשנת תש"ך (1959). בספרו זה הוא גם קובע כי אסור לדבר בעברית המודרנית, אותה הגדיר כ"שפה שבדו רשעים מליבם". לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים הוא חיבר את הספר "על הגאולה ועל התמורה", כדי להרחיק את הציבור מהזדהות עם המדינה.

הסכמתו להשתתפות בבחירות לראשות עיריית בני ברק הביאה לביקורת עליו מצד חלק מחוגי נטורי קרתא, שיצאו בכרוז "רבינו סר מהדרך". אחרי מלחמת ששת הימים, כשנטורי קרתא שיתפו פעולה עם ערבים, אמר שאינם "נטורי קרתא" אלא "מחריבי קרתא"‏[50] לאחר מספר שנים הורחקו מהקהילה חברים שהשתתפו בהפגנה יחד עם אנשי פת"ח.‏[51]

הרב טייטלבוים התנגד באופן חריף לרב קוק. הוא כתב עליו:

Cquote2.svg

איש צר ואויב לדת תורתינו הקדושה ולעיקרי האמונה דרך קשתו כאויב להפר ברית עולם, הנקוב בשם אברהם יצחק קוק, הוא הגבר אשר הרחיב גבול הטומאה ר"ל, היא העדה הרעה המכנים עצמם בשם ציונים, אשר הן המה בעתים הללו האבני נגף לבית ישראל ומחריבים ארה"ק וכל הארצות בכלל, האומרים ערו ערו עד היסוד בה הוא קיום תוה"ק והאמונה המסורה לנו, שהוא היסוד לקיום כל ישראל בכלל ובפרט, ומבלעדי זאת הוסיף פשעים על פשעים, להדפיס בספריו הטמאים, גלויים וידועים, דברי מינות וכפירה, בעזות מצח וחוצפה יתירה, את ה' הוא מגדף ביד רמה, אשר לא נראה ולא נשמע כזאת מימים ימימה... (שו"ת דברי יואל חו"מ סי' קל"א - קל"ב)

 Cquote1.svg

גישתו הבלתי מתפשרת בנושא הציונות הביאה למתיחות בינו לרבנים ואדמו"רים אחרים, כמו האדמו"רים מבעלזא, גור, ויז'ניץ וחב"ד.

יחסו לסוציאליזם [עריכה]

הרב טייטלבוים התנגד לסוציאליזם וסבר שהוא הורס את הכלכלה וגורם לבריחת משקיעים ולעוני. לטענתו, הבעיות הכלכליות של ישראל בראשית ימיה נבעו מן החוקים הסוציאליסטיים שהונהגו בה.[52]

שיטתו ההלכתית [עריכה]

היה ידוע ביותר בהחמרתו בהלכות מקוואות. החשיב מאוד את דעתו של ה"דברי חיים" מצאנז ועסק הרבה בתורותיו. בהלכות שמיטה הוא אוסר פירות שנעבדו באיסור ואפילו פירות שנשמרו ונמכרו באיסור. מכיוון שהוא שולל מכל וכל את היתר המכירה, הרי שהוא אוסר לקנות את הפירות שגודלו על פי ההיתר‏‏[53]. כמו כן, הרב טייטלבוים אוסר הוצאת פירות שביעית לחוץ לארץ במסגרת אוצר בית דין ואסר לקנות פירות אלו[54]. הרב טייטלבוים ביקש לאסור גם תוצרת חקלאית של נכרים שגדלה בארץ ישראל, מכיוון שבעלי השדות כפופים לשלטון יהודי, אך הוא ביטל דעתו בפני חבריו ולא הורה על איסור בפירות נכרים. עם זאת, הוא עצמו נמנע בשהותו בישראל בשנת שמיטה, מלאכול פירות נכרים וגם נמנע מלשתות חלב של פרות שאכלו תוצרת שביעית.[55]

ספריו [עריכה]

לקריאה נוספת [עריכה]

  • שלמה יעקב געלבמאן. מושיען של ישראל: תולדות רבינו הקדוש מסאטמאר (בשמונה כרכים). קריית יואל, 1990.
  • אברהם פוקס. האדמו"ר מסאטמר. ירושלים תש"מ.
  • דוד סורוצקין. "בנין ארץ של מטה וחורבן ארץ של מעלה: הרבי מסטמר והאסכולה האורתודוקסית הרדיקאלית". בספר: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ-ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, יד בן צבי, 2004.
  • עודד שכטר, לשונם הטמא שקראוהו עברית, כתב העת "מטעם", חוברת 2, אפריל 2005.
  • יוסף שיינברגר. עולמות שחרבו. ירושלים תשמ"א.
  • חנוך בן פזי. "על האנטי-אוניברסליות של "הרעיון הציוני" – נקודת המבט הסאטמרית של הרב יואל טייטלבוים". החינוך וסביבו כ"ט (2007), עמ' 291 - 304.
  • אלימלך עוזר בודק. ספר תפארת יואל. ניו יורק, 1993.

קישורים חיצוניים [עריכה]

תמונות ווידאו:

הערות שוליים [עריכה]

  1. ^ איי.פי. Rabbi Teitelbaum. דייטונה ביץ' ניוז ג'ורנל, 20 באוגוסט 1979.
  2. ^ 2.0 2.1 Rabbi Joel Teitelbaum Dies at 92. ניו יורק טיימס, 20 באוגוסט 1979 (נדרשת הרשמה).
  3. ^ Tzvi Rabinovicz. The Encyclopedia of Hasidism. Jason Aronson, 1996. עמ' 488.
  4. ^ מאיירס, עמ' 9-11.
  5. ^ Allan Nadler. The Riddle of Satmar. Jewish Ideas Daily, 17 בפברואר 2011.
  6. ^ 6.0 6.1 יצחק פרי. תולדות היהודים בטראנסילבניה במאה העשרים. הוצאת תרבות, 1995. עמ' 24.
  7. ^ חדשות שונות, מחזיקי הדת, 26 בינואר 1900
  8. ^ דוד שן. שוחרי השם בהרי הקרפטים. הוצאת שם, ירושלים תשס"ה. עמ' 371.
  9. ^ 9.0 9.1 יואל טייטלבוים. ספר הדלקת נר חנוכה: עם מנהגי קודש וליקוטי דברי יואל. דמתה לתמר, 2003. עמ' 4.
  10. ^ שן, עמ' 372.
  11. ^ Moshe D. Sherman. Orthodox Judaism in America: A Biographical Dictionary and Sourcebook. Greenwood Press, 1996. עמ' 209.
  12. ^ Maud B. Weiss, Michel Neumeister, Jerome R. Mintz. Die Frommen in New York: die Welt der Satmarer Chassidim. Gina Kehayoff, 1995. עמ' 6.
  13. ^ יצחק יוסף כהן. חכמי טראנסילוואניה, ת״צ־תש״ד. מכון ירושלים, 1988. עמ' 74.
  14. ^ שן, עמ' 373-374.
  15. ^ מאיירס, עמ' 18.
  16. ^ יהודה אריה טסלר. ספר כנפי יונה. ירושלים, 2007. עמ' 40.
  17. ^ יחיאל צבי לייבוביץ. ספר יזל מים מדליו. הוצאה עצמית, 2000. עמ' 64.
  18. ^ מאיירס, עמ' 25-26.
  19. ^ מאיירס, עמ' 20.
  20. ^ Yechezkiel Yosef Weisshaus. The Rebbe. Machon Lev Avos, 2008. עמ' 7.
  21. ^ שן, עמ' 377.
  22. ^ מנחם קרן-קרץ. החיים התרבותיים במחוז מרמורש (הונגריה, רומניה, צכולובקיה): ספרות, עיתונות והגות בין השנים 1874-1944. בר-אילן, 2008. עמ' 56
  23. ^ כהן, חכמי טראנסילוואניה. עמ' 72.
  24. ^ יהודה שוורץ. חסידות טרנסילבניה בישראל. יד לקהילות טרנסילבניה, 1982. עמ' 10.
  25. ^ 25.0 25.1 David N. Myers. “Commanded War”: Three Chapters in the “Military” History of Satmar Hasidism. Oxford University Press, on Behalf of the American Academy of Religions. 28 בפברואר 2013 . עמ' 21-26.
  26. ^ אברהם פוקס. האדמו"ר מסאטמר. הוצאה עצמית, 1980. עמ' 70.
  27. ^ קרית ספר: כרך 34. הספריה הלאומית, 1959. עמ' 501.
  28. ^ כהן, חכמי טראנסילוואניה. עמ' 110.
  29. ^ רבי יואל טיטלבוים שליט"א יבוא לא"י, דואר היום, 24 ביולי 1932
  30. ^ ירושלים - קרע באגודת ישראל, דבר, 16 בספטמבר 1932
    רב ראשי שלישי, דבר, 15 בנובמבר 1932
  31. ^ ‏יוסף נפתלי וואגשאהל. שלושה עשר אורות לבית צאנז: חלק 3. אנטוורפן, 2004. עמ' 209.
  32. ^ ש.ב., שבטי ישראל ברומניה, הצופה, 14 ביוני 1939
  33. ^ שוורץ, עמ' 45.
  34. ^ Shlomo Aronson. Hitler, the Allies, and the Jews. Cambridge University Press, 2004. עמ' 286.
  35. ^ Yaffa Eliach. Hasidic Tales of the Holocaust. Oxford University Press, 1982. עמ' 88-90.
  36. ^ Ladislaus Löb. Dealing With Satan: A Survivor's Tale. Random House UK, 2008. עמ' 151-152.
  37. ^ Michael Robert Marrus. The End of the Holocaust. K. G. Saur Verlag, 1989. עמ' 176, 345.
  38. ^ Belah Guterman, Noʻomi Morgenshtern. The Wolfsberg Labor Camp Machzor, 5705 (1944). Yad Vashem, 2002. עמ' 74.
  39. ^ Ester Farbsteyn. Hidden in Thunder. Feldheim, 2007. עמ' 97-100.
  40. ^ David Kranzler. The Man Who Stopped the Trains to Auschwitz. Syracuse University Press, 2000. עמ' 228.
  41. ^ קבלת הגאולים בחיפה, הצופה, 3 בספטמבר 1945
  42. ^ מאיירס, עמ' 26.
  43. ^ Ronald I. Rubin. The Most Powerful Rabbis in New York. New York Magazine, 22-01-1979. עמ' 43.
  44. ^ צדיק בא לעיר, מעריב, 8 ביולי 1952
  45. ^ Satmar Chosid Recalled as Powerful Political Enthusiast. ‏ vosizneias, 19-02-2013. תגובה משעה 04:01.
  46. ^ Faiga Teitelbaum, 89, a Power Among the Satmar Hasidim. 13 ביוני 2001, ניו יורק טיימס.
  47. ^ יובל אליצור, הרבנית פייגה מעכבת מינוי יורש, מעריב, 21 באוגוסט 1979
  48. ^ יובל אליצור, 100 אלף ליוו את הרבי מסאטמר לקריית יואל, מעריב, 20 באוגוסט 1979
  49. ^ ההספד נדפס בספרו מכתבים ומאמרים
  50. ^ דברי תורתו בסעודה שלישית פרשת נשא תשכ"ז.
  51. ^ חסידי סאטמר שהפגינו בניו יורק יחד עם ה"פתח" הורחקו ע"י הרבי, אך נטורי קרתא יצאו להגנתם, מעריב, 13 במרץ 1970
  52. ^ ‏הרב מנשה פילאפף, קונטרס דבר השמיטה, עמוד כב‏
  53. ^ שם, עמודים מב-ס‏
  54. ^ שם, עמוד קג‏
  55. ^ שם, עמוד סז‏
הקודם:
-		 אדמו"רי סאטמר הבא:
הרב משה טייטלבוים
מקור: http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יואל_טייטלבוים&oldid=14196349