כלכלת גרמניה המזרחית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלכלת גרמניה המזרחית הייתה כלכלה מתוכננת וריכוזית שבה המדינה שלטה בכלכלה כולה, בניגוד לכלכלה קפיטליסטית. המדינה החליטה על חלוקת ההשקעה בכלכלה הלאומית והקצתה את המשאבים. את התוכניות הכלכליות קיפלה המדינה בתוכנית חומש. כיאה לכלכלה מתוכננת, אמצעי הייצור היו - רובם ככולם - בבעלות ציבורית. המדינה סיבסדה כ-80% ממחירי מוצרי יסוד כגון אוכל, בגדים ושכר דירה.

סקירה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה חולקה גרמניה המובסת לארבעה סקטורים: סובייטי, אמריקאי, בריטי וצרפתי. שלושת האחרונים התאחדו ליצירת גרמניה המערבית בעוד שעל שטח הסקטור הסובייטי קמה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית או בשמה הנפוץ גרמניה המזרחית. מצבן הכלכלי של שתי המדינות, המזרחית והמערבית היה קשה עקב הנזקים העצומים שנגרמו לגרמניה בעת מלחמת העולם השנייה. ערים שלמות ובהן תעשיות, רחובות, מבנים ציבוריים נהרסו כמעט עד היסוד. בעוד שבגרמניה המערבית הונהג משק קפיטליסטי שבו כוחות השוק מניעים את הכלכלה, הונהג בגרמניה המזרחית משק מתוכנן. ביולי 1948, הונהג מטבע חדש בגרמניה המזרחית, הוא המארק מזרח גרמני. השנים הראשונות בגרמניה המזרחית היו קשות עקב נזקי המלחמה והפיצויים הרבים שדרשה ברית המועצות. לאחר כיבוש גרמניה, החלה הכלכלה המזרח גרמנית לעבור תהליך של הלאמה. בשנת 1947 הושלמה רפורמה חקלאית: רפורמה זו הפקיעה את כל האדמות שהיו שייכות לחברי המפלגה הנאצית ולפושעי מלחמה והגבילה את הבעלות הפרטית של אדמה לקילומטר אחד. כ-500 אחוזות של יונקרים הוחרמו והפכו לחוות ממשלתיות (גרמנית: Landwirtschaftliche Produktionsgenossenschaft, LPG) ויותר מ-30,000 קילומטר חולקו בין חצי מיליון איכרים, עובדי אדמה ופליטים.

עד שנת 1949 הולאמה שליש מהתעשייה וניתנה תחת שליטה מזרח גרמנית-סובייטית: לפי הערכות בשנת 1949 100% מתעשיית המכוניות, 90%-100% מתעשיית הכימיקלים, וכ-93% של תעשיית הדלק היו נתונות לשליטה סובייטית לצורך פיצויים. הפיצויים שעל גרמניה הוטל לשלם בשנים הראשונות היו עצומים והיוו נטל על הכלכלה שגם כך נהרסה (כ-6,000,000,000 מארק לשנה).

בשנת 1951 התחילה הממשלה ביישומה של תוכנית החומש הראשונה שתכננה גידול של 1,200% בתפוקת הפלדה, ו-200% בתפוקת המלט. התוכנית שמה דגש על שיקום התעשייה והגדלת הפריון של התעשייה הכבדה. במרץ 1953 מת סטלין מנהיגה של ברית המועצות. לאחר מותו נוצרה ציפייה בקרב מדינות הגוש המזרחי ובהן גרמניה המזרחית להורדת הנטל הסובייטי על כלכלות אלו וכך לגרום להעלאת רמת החיים. אמנם הוחל בתוכנית כלכלית שמטרתה הגברת התפוקה של מוצרי הצריכה, אך בה בעת הועלו מכסות הפועלים ב-10% ללא העלאת שכר. ההתמרמרות הובילה למהומות ב-17 ביוני 1953.

הורדת העול והגברת השיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחודשיים לאחר סיום המהומות, יצאה באוגוסט 1953 משלחת לברית המועצות בראשותו של אוטו גרוטהוול ראש ממשלת גרמניה המזרחית: בביקור זה הוסכם שתשלום פיצויי המלחמה יסתיימו באחד בינואר 1954, ברית המועצות החזירה לגרמניה המזרחית מפעלי תעשייה בשווי 2.7 מיליארד מארק, עלות הכיבוש לא יעלה על 5% מההכנסה הלאומית, גרמניה המזרחית קיבלה אשראי של 485 מיליון רובל ומזון וחומרי גלם בשווי 290 מיליון רובל. באמצע שנות ה-50 נרשמה התקדמות כלכלית מרשימה: בין 1954-56 נבנו 40,000 יחידות דיור, בעיקר בערים תעשייתיות כמו ברלין, רוסטוק ואייזנהיטנשטט.

תוכנית החומש השנייה (1956-1960) נתקלה בקשיים ולכן היא הוחלפה על ידי תוכנית שבע השנים (1959-1965). התוכנית החדשה שמה לה כמטרה להשיג את שיעור הייצור לנפש של גרמניה המערבית עד סוף 1961, הגדילה את מכסות הייצור, וכיוונה להגדלה של פיריון העבודה בשיעור של 85%.

השיטה הכלכלית החדשה (NES)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיעור הצמיחה התעשייתית השנתי החלה לרדת משנת 1959. לכן ברית המועצות המליצה שגרמניה המזרחית תיישם את הרפורמות שהוצעו על ידי אווסי ליברמן, כלכלן סובייטי, שתורתו כללה שילוב ריווחיות ועוד עקרונות של שוק חופשי בשיטה הקומוניסטית. אולבריכט התאים את התאוריה של ליברמן ובשנת 1963 הכניס את השיטה הכלכלית החדשה (NES) לשימוש במזרח גרמניה, הרפורמה גרמה לביזור בקבלת ההחלטות וקבלת שיקולים של השוק ורמת ביצועים. ה-NES חתרה ליצור מערכת כלכלית יעילה והפיכת גרמניה המזרחית לאומה מובילה מבחינת רמת התיעוש. תחת ה-NES משימת ביסוס ההתפתחות הכלכלית החדשה הייתה נתונה לפיקוח מרכזי. תהליך הביזור היה העברת סמכויות חלקית מן מוסדות המדינה אל חבר העסקים העממי (גרמנית: Vereinigungen Volkseigener Betriebe, VVB). המדינה קבעה את ייעד הייצור הכללי אבל כל VVB קבע את חלוקת התקציב שלו, השימוש בטכנולוגיה והקצאת כוח האדם והמשאבים. ה-NES קבע שהחלטות ייצור יעשו על בסיס ריווחיות, משכורות ישקפו את הביצועים בעבודה ושמחירים תלויים בביקוש השוק. ה-NES יצרה אליטה טכנוקרטית ובשנת 1963 אולבריכט הודיעה על מדיניות חדשה בקשר לקבלה לדרגים הגבוהים של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי. אולבריכט פתח את הפוליטביורו ואת הוועד המרכזי לחברי מפלגה צעירים בעלי חינוך טוב יותר וכישורי ניהול עליונים על קודמיהם בתפקיד. כתוצאה מזה האליטה של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי נחלקה לפלגים בכל הקשור למדיניות כלכלית ופוליטית. הדגש החדש על מדיניות טכניות וניהוליות איפשר לאליטה הטכנוקרטית להיכנס לדרגים הגבוהים ביותר של הבירוקרטיה הממשלתית, דרגים שקודם היו שמורים לאידאולוגים של המפלגה. מנהלים מן ה-VVB נבחרו על בסיס של יכולת מקצועית מאשר ציות אידאולוגי. מספר מקומות העבודה של בעלי כישורים טכניים גדל. המפלגה שמה דגש על חינוך לכישורים ניהוליים וטכניים וגמלה עליהם בהתקדמות חברתית וחומרית. לאורך כל אותה תקופה נרשמה עלייה יציבה ברמת החיים.

השיטה הכלכלית של הסוציאליזם (ESS)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעילות הכלכלית בגרמניה המזרחית

בשנת 1968 אולבריכט פתח במסע תעמולה בקרב חברות הקומקון למען הגדלת התפתחותם הכלכלית "באמצעות עצמם". ה-NES הוחלף בשיטה הכלכלית של סוציאליזם (ESS) שהתמקדה בהיי טק כדי לעשות את הצמיחה הכלכלית העצמית אפשרית. תכנון מרכזי הוחזר למגזרים שהוכרזו כזקוקים לבנייה כמו אלקטרוניקה, מחשבים, תקשורת, התעשייה הכימית ותעשיית הפלסטיק. פעלו לשילוב בין התעשיות השונות. ניתנו סובסידות כדי להאיץ את הצמיחה במגזרים מועדפים. במהלך התוכנית הייתה התפתחות כלכלית ניכרת אך המשק לא הצליח לעמוד בייעדי היצור הגבוהים שהתוכנית תבעה מה שגרם לחיסולה בשנת 1970.

המשימה העיקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית "המשימה העיקרית" שהוכנה לשימוש על ידי אריך הונקר בשנת 1971 הדגישה גישה מרקסיסטית-לניניסטית ואת מאבק המעמדות הבינלאומי. במהלך התקופה הזאת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי פתחה במסע תעמולה נרחב כדי לזכות בתמיכת הציבור לסוציאליזם בנוסח סובייטי ולתוכנית לשים את "העובד" במרכז. המשימה העיקרית שמרה על מטרת התיעוש אבל הדרך להשגתה הייתה באמצעות תכנון ריכוזי על ידי המדינה. סוציאליזם צרכני, היה המרכיב העיקרי של המשימה העיקרית, היה ניסיון להגביר על הפופולריות של הסוציאליזם על ידי התחשבות בצרכים החומריים של מעמד הפועלים. המדינה העלתה משכורות ונתנה יותר תשומת לב להעלאת הזמינות של מוצרי צריכה.

המשטר גם האיץ בניית יחידות דיור ושיפוץ קיימות, 60% מהם שימשו את מעמד הפועלים, דמי השכירות המשיכו להיות מסובסדים ונשארו נמוכים. אימהות קיבלו תשלום במהלך חופשות לידה ונבנו מתקנים לטיפול בילדים. תשלום הפנסיה הוגדלו אף הם.

בשנות ה-70 נרשמה עלייה רצינית ברמת החיים של האוכלוסייה וגרמניה המזרחית הפכה לאחת מהמדינות המתועשות בעולם. בנוסף, המחירים באותה תקופה עלו מעט מאוד לאורך השנים, הודות לסבסוד ממשלתי מסיבי.

משבר החוב הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השמונים תפח חובה הציבורי (שהיה חיצוני) ליותר מ-40 מיליארד מארק, סכום שהיה סכום עצום ביחס ליכולת היצוא של גרמניה המזרחית למערב כדי להשיג מטבע חוץ. מסמך שהוכן לפוליטביורו באוקטובר 1989 חזה שכדי לייצב את המצב יהיה צורך להגדיל את הייצוא למערב מ-2 מיליארד מארק ליותר מ-11 מיליארד מארק עד שנת 1995. למרות שזה לא סביר שמאמץ כזה יכול היה להצליח בלי לעורר אי יציבות פוליטית.

רוב החוב נוצר על ידי ייבוא של רכיבי טכנולוגיה וחומרי גלם וניסיון לשמור על רמת החיים על ידי ייבוא מוצרי צריכה. הניסיון המזרח גרמני להתחרות במערב נידון לכישלון וגם גרם לביזבוז משאבים גדול. כמו כן בשנת 1981 ברית המועצות הפסיקה לספק למדינה נפט בזול, דבר שתרם לפגיעה בכלכלה.

התכנון המרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העובדה שכלכלת גרמניה המזרחית הייתה כלכלה מתוכננת לא אומרת כי היא נוהלה באמצעות גוף או תוכנית אחת. הכלכלה נוהלה באמצעות מספר תוכניות לטווח קצר וארוך. התוכניות הקצו משאבים, יעדי ייצור ועוד לכלכלה וחזו בה שינויים. במשך השנים ככל שהכלכלה התפתחה משימת הניהול שלה הלכה והסתבכה ונעשה מורכב לחלק את המשאבים

התכנון לטווח קצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנית לטווח הקצר הייתה השנה הפיסקלית דהיינו שנת כספים, שהתחילה כמקובל ברוב מדינות העולם בראשון ב-1 ונסתיימה ב-31 בדצמבר. במסגרת התכנון לטווח קצר נקבע התקציב, נקבעו תחזיות צמיחה לסקטורים השונים של הכלכלה, ניוד של כוח עבודה וחומרי גלם ומבנה הייצוא והייבוא.

התוכנית לטווח בינוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית זו הייתה תוכנית החומש. התוכנית לטווח בינוני (5-7 שנים) כללה תחזיות ואינדיקטורים בדומה לתוכנית לטווח הקצר אך יותר הכלליות. הדגש בתוכנית החומש (שפעלה לראשונה משנת 1951) קבעה את הכיוון הכלכלי אליו שואפות הרשויות ואת חלוקת המשאבים וההשקעות בכלכלה.

ענפי הכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה המזרחית ירשה חקלאות המורכבת מחוות חקלאיות פרטיות כאשר חלק מהן בבעלות בכירים במשטר הנאצי. בשנת 1946 יצאה לפועל הרפורמה החקלאית ("בודנרפורם") אשר הפקיעה את כל האדמות שהיו שייכות לחברי המפלגה הנאצית ולפושעי מלחמה והגבילה את הבעלות הפרטית של אדמה לקילומטר אחד. כ-500 אחוזות של יונקרים הוחרמו והפכו לחוות קולקטיביות (גרמנית: Landwirtschaftliche Produktionsgenossenschaft, LPG) ויותר מ-30,000 קילומטר חולקו בין חצי מיליון איכרים, עובדי אדמה ופליטים.

בשנת 1958 המגזר החקלאי הורכב מרובו על ידי 750,000 חוות בבעלות פרטית שהיווה 65% מהאדמות הניתנות לעיבוד לעומת 6,000 חוות שיתופיות. בשנים 1958-59 נחקקו חוקים המגבילים את בעלי החוות הפרטיות ונציגי המפלגה נשלחו לכפרים בניסיון לעודד קולקטיביזציה מרצון. בנובמבר ובדצמבר 1959 כמה מן החוואים הפרטיים נעצרו באשמת הפרות ההגבלות שהשלטון הטיל עליהם. באמצע שנות השישים כמעט 85% מכל האדמות הניתנות לעיבוד נוהלו על ידי 19,000 חוות שיתופיות והחוות הממלכתיות היוו 6% נוספים. בשנת 1961 החוות הממשלתיות והשיתופיות (LPG) ייצרו 90% מתוצרתה החקלאית של גרמניה המזרחית.

מסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]