כלכלה מתוכננת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

כלכלה מתוכננת היא משטר כלכלי שבו ניהול הכלכלה נתון בידי הממשלה או לחלופין בידי מועצות פועלים. בשיטת משטר זו, השלטון המרכזי מקבל את כל ההחלטות באשר לייצור ולצריכה של טובין ושירותים.

מתכונותיהן הרדיקליות ביותר של משטר זה מכונות כלכלה ריכוזית וכלכלה מפוקחת. בכלכלות מעין אלה, התכנון הריכוזי של הכלכלה מקיף את כלל ענפי המשק העיקריים, ובמסגרתו נקבעים תוצרתם הרצויה ואופן חלוקת הכנסותיהם. המתכננים קובעים אילו מוצרים על המשק לייצר ומכוונים את התעשיות בהתאם. כלכלות מתוכננות מתונות יותר מתאפיינות בשימוש בתכנון אינדיקטיבי. ככלל, הכלכלה המתוכננת מנוגדת לכלכלת השוק, שבה ההחלטות על ייצור ותמחור טובין, ועל חלוקת משאבים ואופן השקעתם נתונות בידי בעליהם הפרטיים של אמצעי הייצור וכפופות לאינטרסים שלהם - ולא לקידומה של תוכנית מקרו-כלכלית כלשהי. כמו כן, הכלכלה המתוכננת מנוגדת לשיטות כלכליות לא-מתוכננות אחרות.

כלכלות מתוכננות מושתתות לרוב על תעשיות מולאמות, תעשיות בבעלות פרטית המתוכננות ומכוונות על ידי השלטון, ולעתים על עירוב של השתיים. על פי רוב, "כלכלה מתוכננת" ו"כלכלה ריכוזית" הם סינונימים, אך יש המבדילים ביניהן. לדידם, כלכלה ריכוזית נבדלת מכלכלה מתוכננת בכך שהיא מחייבת בעלות ציבורית או ממשלתית על אמצעי הייצור. לפי הבחנה זו, כלכלה ריכוזית היא בהכרח כלכלה מתוכננת, אך לא להפך.

כלכלת ברית המועצות, שבזמנה הייתה הכלכלה השנייה בגדולה בעולם, הייתה כלכלה מתוכננת, וכך גם כלכלת סין בימי הקפיצה הגדולה קדימה, כלכלת הודו עד לרפורמות הכלכליות בשנת 1991, כלכלת אפגניסטן תחת הכיבוש הסובייטי ותחת שלטון הטאליבן וכלכלת עיראק תחת שלטונו של סדאם חוסיין. בשלהי שנות השמונים ובראשית שנות התשעים של המאה העשרים החלו מדינות רבות שבהן הונהגו כלכלות מתוכננות לעבור בהדרגה לכלכלות שוק. יוצאת הדופן היא כלכלת ברית המועצות שהתמוטטה עם התמוטטות המשטר כולו. כיום, מרבית כלכלות העולם הן כלכלות שוק או כלכלות מעורבות (כלומר, מתוכננות למחצה). כלכלות מתוכננות מונהגות כיום בקובה, בלוב, בערב הסעודית, באיראן ובצפון קוריאה.

יתרונות התכנון הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצדדי השיטה רואים בה אמצעי מעשי להבטחת ייצורם של מוצרים הכרחיים, באופן שאינו תלוי בגחמנות המאפיינת לכאורה את השוק החופשי.

יציבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שאין חשש לירידות בפעילות העסקית ולביטולי המיזמים הנובעים מהן, השקעה לטווח הארוך בתשתיות היא בטוחה יותר. ביטחון כלכלי זה חשוב במיוחד כאשר התשואות אינן נהירות ובטוחות (השקעה בכור גרעיני לדוגמה) וכן כאשר התשואות מפוזרות בכלל האוכלוסייה (חינוך ציבורי, חיסונים וכדומה).

אימוץ תכנון מקיף[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכאורה יש ביכולתו של התכנון הכלכלי להוביל להכברת רווחיה של כלל האוכלוסייה. לעומתו, התהליך האבולוציוני המאפיין את כלכלת השוק, נוטה מטבעו להוביל למרוב רווחים מקומי. למשל, תכנון עירוני נכון יניב מערכת תעבורה יעילה בעוד עיר המתפתחת באופן "טבעי" עשויה לסבול מעומסי תנועה. לפי ביקורת אחת למשל זה, גם העיר המתוכננת תסבול מאותם קשיי תנועה כל עוד הגידול באוכלוסייתה אינו מפוקח ומתוכנן בקפידה גם הוא.

השגת יעדים קולקטיביים באמצעות הקרבה אישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבען, כלכלות מתוכננות מקדימות את טובת הכלל לצורכי היחיד. תחת משטרים מעין אלה, תגמולים עבור עבודה מסוימת, בין משכורות ובין בונוסים, מחולקים לפי הערך אותו מייחסים מתכנני הכלכלה לעבודה זו. הכלכלה המתוכננת מסלקת את תמריצו של היחיד לרווחים, ככוח מניע לייצור, ושמה אותו בידי המתכננים, אשר מצופים לפיכך לקבוע מה על כל תעשייה לייצר. השלטון רשאי אפוא לרתום אדמות, עבודה ושאר הון לשירות מטרותיה הכלכליות של המדינה, וכן הוא רשאי "לרסן" את דרישות הצרכנים לטובת השקעות כלכליות משמעותיות יותר התואמות לתכנון הכלכלי.

במדינה נחשלת, מאפשרת הכלכלה המתוכננת לפתח לאלתר תעשיות כבדות, עוד שבכלכלת שוק נדרשות שנים ארוכות של הצטברות הון בתעשיות קלות יותר לשם כך. כך קרה בברית המועצות בשנות השלושים, כאשר השלטון כפה קיצוץ של 30% בצריכה הפרטית מהתל"ג. אמנם הקיצוץ הוביל לירידה משמעותית ברמת החיים, אך המדינה אכן השיגה במהרה חלק מה"מטרות הכלכליות", שאותן הגדיר השלטון.

חסרונות התכנון הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקת משאבים בלתי יעילה: עודף ומחסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחלוקת החישוב הכלכלי

סוגיה זו הועלתה לראשונה על ידי הכלכלן לודוויג פון מיזס. במאמרו "חישוב כלכלי במדינות סוציאליסטיות" טען מיזס שאין ביכולתה של קבוצת מתכננים כלשהי לזהות ולחזות בדיוק סביר את העדפותיהם של צרכנים ואת כמויות הייצור הנדרשות. ואכן, בתקופות מסוימות בדברי ימיה של ברית המועצות היה המחסור תופעה שכיחה כל כך עד שלעתים נאלצו רבים להמתין שעות בתורים ארוכים כדי לקנות מוצרים בסיסיים כמו לחם ונעליים. בין השאר, נבעו מחסורים אלה מכך שבתקופה אחת קבעו המתכננים כי ייצור טרקטורים חשוב יותר מייצור נעליים; באחרת, מכך שסופק מעט מדי עור למפעלי הנעליים; ולעתים המחסור נבע מכך שלא ניתן למפעלים אלה די תמריץ לייצור מספר הזוגות הנדרש ובאיכות הנדרשת.

הצד האחר של המטבע הוא הייצור העודף, המעיד על בזבוז כוח עבודה וחומרי גלם שניתן היה להקצותם לצרכים בוערים יותר של החברה. מבקרי התכנון הכלכלי טוענים שכלכלת שוק מונעת את קיומם של עודפים בטווח הארוך, משום שמנגנון ההיצע והביקוש מביא לירידת מחיריה של סחורה כלשהי, כאשר כמות תוצרתה עוברת את הדרישה לה. כך משתחררים משאבים לסיפוק מחסורים מיידים בסחורות אחרות, שמחירן החל לעלות כאשר הביקוש להן גדל מעבר לכמותן בשוק. כיוון שבכלכלה מתוכננת ההיצע והביקוש אינם משפיעים על המחירים, טוענים המבקרים כי אין בה כל מנגנון המאפשר לקבוע אילו סחורות מיוצרות יתר על המידה ואילו סחורות אינן מיוצרות במידה מספקת. לדידם, כלכלת שוק, שבה כל יצרן פועל לשם רווחיו, היא הדרך הטובה ביותר להשגת יעילות.

היעדר תמריץ לחדשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרת חירויות הפרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיכוי כלכלה דמוקרטית וניהול עצמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחיתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]