האסכולה האוסטרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האסכולה האוסטרית הוא כינוי לאסכולה בכלכלה. עקרונותיה המרכזיים של האסכולה האוסטרית הם העדפת גישה מונחת הגות ושימוש בהגיון (המכונה פרקסאולוגיה) על פני מחקר אמפירי ומתמטי ככלי להסבר תופעות כלכליות. על פי רוב האסכולה האוסטרית מאמצת את עקרונות הליברליזם הקלאסי ומתנגדת בתקיפות לתאוריה הקיינסיאנית ולסוציאליזם. כלכלנים בולטים באסכולה זו הם קרל מנגר, אויגן פון בוהם-באוורק, לודוויג פון מיזס, פרידריך האייק, מארי רות'בארד וישראל מאיר קירזנר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלנים בתקופה שלפני כינון האסכולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הטוענים כי אפשר לראות ניצנים לעיקרי רעיונותיה של האסכולה האוסטרית כשיטת חשיבה כלכלית כבר במאה החמש עשרה, עם ההוגים הסכולסטים שבאו בעקבות תומאס מאקווינס, מאחר שאלו הבחינו בקיומו של "חוק כלכלי" - כוחות של סיבה ומסובב הפועלים כחוקים טבעיים אחרים - וניסו להסביר את אופן פעולתם. תרומה מוקדמת נוספת הייתה לכתבים הכלכליים של הוגים מאסכולת סלמנקה כמו חואן דה מריאנה.

את המסה הכללית הראשונה על כלכלה "מאמר על טבע המסחר" כתב רישאר קנטיון, בן למורשת הסכולסטית, בשנת 1730. קנטיון היה יליד אירלנד שהיגר לצרפת. הוא ראה בכלכלה תחום חקר נפרד, והסביר את התעצבות המחירים באמצעות "ניסוי חשיבה". הוא הבין את השוק כהליך יזמי ואימץ את התאוריה האוסטרית בנוגע ליצירת הכסף: שהוא חודר לכלכלה בהדרגה, תוך יצירת שיבוש מחירים אגב חדירתו.

בעקבות קנטיון בא אן רובר ז'ק טורגו (17271781), אריסטוקרט צרפתי ושר האוצר במשטר הישן בצרפת (לפני המהפכה הצרפתית). מאמרו "ערך וכסף" עמד על מקורות הכסף וטבע הבחירה הכלכלית כמשקפת דירוג סובייקטיבי של העדפות הפרט. טורגו ניסח את חוק ההחזר הפוחת וביקר את חוקי הריבית. בין השאר, פתר טורגו גם את פרדוקס היהלום והמים, שאדם סמית תהה על פתרונו. התרה סופית של הפרדוקס באה בעבודתו של קרל מנגר. טורגו העדיף גישה ליברלית קלאסית על פני מדיניות כלכלית, והמליץ על ביטול זכויות היתר המיוחדות לתעשיות בעלות קשרים ממשלתיים.

טורגו היה אביהם האינטלקטואלי של כמה וכמה כלכלנים צרפתיים במאה השמונה עשרה והתשע עשרה.

ז'אן-בטיסט סיי (17671832) היה הכלכלן הראשון שהתעמק במתודה הכלכלית. הוא הבין שכלכלה אינה קשורה בצבירת נתונים אלא בניסוח מילולי בהיר של עובדות כלליות, וההשלכות ההגיוניות שלהן. סיי גילה את תאוריית הייצרניות של תמחור משאבים, תפקיד ההון בחלוקת העבודה ואת "חוק סיי": לא ייתכן מצב מתמשך של ייצור-יתר או צריכת-יתר בשוק חופשי אם מתירים התאמת מחירים. סיי נמנה עם תומכיהן של מדיניות לסה-פר והמהפכה התעשייתית.

קלוד פרדריק בסטייה (18011850) היה כלכלן, מחוקק ותומך בשוק החופשי, שלתפישתו היה מכשיר המקדם הרמוניה בין בני אדם, כל עוד תפקידה של הממשלה מוגבל. בסטייה טען כי שירותים לא-חומריים כפופים גם הם לאותם כללים כלכליים כמו טובין חומריים.

דמויות מרכזיות באסכולה האוסטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל מנגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת האסכולה האוסטרית היתה עם קרל מנגר (18401921) הווינאי. בספרו "עקרונות הכלכלה" משנת 1871 החיה מנגר את הגישה הצרפתית-סכולסטית לכלכלה, והציב אותה על קרקע רעיונית מוצקה.

מנגר התעמת עם האסכולה הבריטית של סוף המאה השמונה עשרה וראשית המאה התשע עשרה שהתבססה על תיאורית הערך של עלות אובייקטיבית ותפוקת עבודה, ששימשה בסופו של דבר בסיס לתורה המרקסיסטית. במקביל לכותבים כמו לאון ואלרה השווייצי וויליאם סטנלי ג'בונס הבריטי מנגר היה אחראי ל"מהפכת הערך השולי". הוא הסביר כי לערך הכלכלי יש בסיס סובייקטיבי והסביר את תיאורית התועלת השולית. עוד הוא הסביר איך נוצר כסף בשוק חופשי, כאשר המוצר השוויק ביותר נדרש לא לצריכה כי אם לסחר תמורת טובין אחרים.

מנגר היה ליברל קלאסי ואינדיבידואליסט מתודולוגי, וראה בכלכלה מדע של בחירת הפרט, במעומת עם התפישה של האסכולה ההיסטורית הגרמנית שדחתה את התאוריה שלו וראתה בכלכלה הליך של צבירת נתונים בשירות המדינה.

בוהם-באוורק

אויגן פון בוהם-באוורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעריצו וממשיכו של מנגר היה אויגן פון בוהם-באוורק (18511914), מרצה באוניברסיטה של אינסברוק ומאוחר יותר גם שר האוצר בממלכה האוסטרו-הונגרית. בוהם-באוורק המשיך בפיתוח עבודתו של מנגר והחיל אותה על בעיות חדשות הקשורות בערך, במחיר, בהון ובריבית. עבודתו "היסטוריה וביקורת של תאוריות ריבית", שהופיעה בשנת 1884, עוקבת במדוקדק אחרי מה שהיא רואה כשגגות הרבות בהיסטוריה של החשיבה. גישתו מבקשת לתמוך ברעיון לפיו שיעור הריבית אינו תוצר מלאכותי אלא חלק מובנה בשוק המשקף את מה שהוא סבור שהיא עובדה אוניברסלית של מה שהוא כינה "העדפת זמן", דהיינו נטייה של אנשים להעדיף סיפוק צרכים במועד מוקדם יותר מאשר מאוחר יותר (את התאוריה הזו הרחיב פרנק פטר).

בוהם-באוורק ביקש להראות ב"תאוריה פוזיטיבית של ההון" כי השיעור הרגיל של הרווח העסקי הוא שיעור הריבית. לשיטתו - בעלי הון חוסכים כסף, משלמים לעובדים וממתינים עד למכירת המוצר הסופי כדי לזכות ברווחים. עוד הוא הראה כי ההון אינו הומגני אלא בעל מבנה מורכב ומגוון עם ממד זמן. כלכלה צומחת אינה רק תוצאה של השקעת הון רבה יותר אלא גם של הליכי ייצור מתארכים.

בוהם-באוורק היה אחד הראשונים ששאף להתעמת עם רעיונותיו של מרקס, ובמיוחד עם תאוריית הניצול שלו ותורת ערך העבודה שביסודה. בוהם-באוורק טען כי הריבית אינה נובעת מניצול פועלים. עובדים יקבלו את כל מה שסייעו לייצר רק אם הייצור הוא מיידי. ואולם משום שמדובר בתהליך מקיף, על חלק מהתוצר שמרקס מייחס לעובדים להיות מוקדש למימון התהליך, כלומר, לעבור להון. טיעון זה מקובל עד היום על רבים מבין הכלכלנים, ועל פיו ריבית צריכה להיות משולמת בלי קשר לבעלות על ההון.

בשנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים של המאה התשע עשרה שימש בוהם-באוורק שלוש פעמים כשר האוצר במונארכיה ההבסבורגית, הוא הכתיב מדיניות של תקציבים מאוזנים, היצמדותלתקן הזהב, סחר חופשי ודחייה של סוביסידיות לייצוא ופריבילגיות מונופול אחרות. מחקריו של בוהם-באוורק הפכו אותו לסמל האסכולה האוסטרית בעיני המרקסיסטים ובמקביל, סייעו בעיצוב דרך חשיבה והתייחסות אחידה של האסכולה לבעיות כלכליות.

לודוויג פון מיזס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לודוויג פון מיזס

עבודתם של מנגר ובוהם-באוורק כוננה את היסודות ואבני הבניין העיקריות לאסכולה האוסטרית. לודוויג פון מיזס (18811973) היה זה שניגש לבניין התאוריה בפועל. ב"תאוריה של כסף ואשראי" שלו משנת 1912 הרחיב מיזס את תיאורית התועלת השולית גם ביחס לכסף ופרט את "תיאורמת הרגרסיה" שלו, שביקשה להראות כי כסף לא רק נוצר בשוק, אלא חייב תמיד להיווצר שם. על בסיס תאוריית שיעורי הריבית של קנוט וויקסל ותיאורית מבנה הייצור של בוהם-באוורק פרש מיזס מתווה של התאוריה האוסטרית ביחס למחזור העסקים וטען כי הגורם לו הוא הרחבה לא מבוקרת של אשראי בנקאי. ספרו של מיזס הפך לספר הלימוד התקני בנושאי כסף ובנקאות בעשורים הבאים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה פרסם מיזס מאמר הנחשב לפורץ דרך בשם "חישוב כלכלי במדינות סוציאליסטיות" בו טען כי ממשלה סוציאליסטית אינה מסוגלת לבצע את החישובים הכלכליים הנדרשים לארגון יעיל של כלכלה מורכבת, מה שגוזר מראש כישלון כלכלי של הסוציאליזם. מיזס המשיך ופיתח את התאוריה שלו בספרו "סוציאליזם" משנת 1922 בו טען כי בהיעדר רכוש פרטי או חליפין בטובין המבוססים על הון אין דרך לשימוש מיטבי במשאבים. התוצאה תהיה בהכרח "כאוס מתוכנן". תאוריה זו הייתה נתונה במחלוקת חריפה באותן שנים. כיום נוטים רוב הכלכלנים לקבל את תפישתו של מיזס או וריאציה מעט מרוככת שלה שהציע האייק.

טיעוניו של מיזס עוררו איבה עמוקה בקרב מתנגדיו, והאקלים האינטלקטואלי, הפך בלתי אוהד לבעלי דעות כשלו, במיוחד החל מסוף שנות העשרים, עם עליית משטרים רווחתניים וסוציאליסטיים. מיזס עצמו, שנחשב בראשית דרכו לכלכלן מרכזי, נדחק לשוליים ולא הצליח אפילו לקבל משרת מרצה בתשלום משך רוב חייו, עובדה שייחס לעוינות כלפיו מצד האנטי-קפיטליסטים בממסד האקדמי. מצבו של האייק, ממשיכו הבולט, או של מורי רותבארד היה דומה למדי ואילו הנרי הזליט, תומך נוסף, נדחק מעמדה מובילה בעולם העיתונות.

לצד ההסתייגות, הצליח מיזס לצבור לו גם מחנה אוהדים שנטשו את החשיבה הסוציאליסטית, ורובם השתתפו בסמינר הפרטי שלו (Privatseminar) באוניברסיטת וינה. בין המשתתפים נמנו האייק, וילהלם רופקה, פריץ מאכלופ, אוסקר מורגנשטרן, גוטפריד פון הארבלר, ריכארד פון שטריגל, פאול רוזנשטיין-רודן, קרל מנגר הבן ומבקרים חיצוניים כמו ליונל רובינס והווארד ס. אליס.

מיזס המשיך ופיתח בסוף שנות העשרים ובמהלך שנות השלושים תאוריה מקיפה של פעולה אנושית בשדה הכלכלי אותה כינה פרקסאולוגיה - הגיון הפעולה. נוסף על כך, השתתף מיזס, כמוהו כהאייק, בוויכוח המרכזי של שנות השלושים על מחזור העסקים, הגורם שחולל את השפל הכלכלי הגדול והשיטות שיאפשרו להחלץ ממנו ולהימנע ממשברים תקופתיים.

מיזס המשיך להרצות באוניברסיטת ניו יורק עד שנתיים לפני מותו, בשנת 1973, וקנה לו תלמידים חדשים, וביניהם הנרי הזליט ומורי רותבארד, שעבודתו הבולטת ביותר "אדם, כלכלה ומדינה" משנת 1963 המשיכה ופיתחה את רעיונותיו של מיזס ב"פעולה אנושית".

בשנותיו האחרונות ראה מיזס, בין השאר בהשפעת רותבארד, תחייה מחודשת מסוימת לרעיונותיו ורעיונות האסכולה האוסטרית. שנה אחרי מותו, בשנת 1974, כאשר פרידריך האייק קיבל את פרס נובל לכלכלה קיבלה האסכולה תשומת לב רבה יותר.

פרידריך האייק[עריכת קוד מקור | עריכה]

האייק (18991992) היה דוקטורנט וחניכו של לודוויג פון מיזס, כאשר קרא את "סוציאליזם" של מיזס. "עבור כל הצעירים שקראו את הספר כאשר הופיע", נזכר האייק מאוחר יותר, "העולם השתנה". האייק, לצד רופקה, רובינס וברטיל אוהלין, נסוג מהרעיונות הסוציאליסטיים שבהם דבק קודם לכן ועבר לתמיכה ברעיונות הלסה פייר.

מחקריו הכלכליים העיקריים של האייק בשנות העשרים והשלושים עסקו במחזור העסקים. כמו מיזס, טען גם האייק כי הסיבה העיקרית ליצירת עליות בלתי סבירות ונפילות בעקבותיהן בכלכלה היא הזרמת אשראי לשוק, המחוללת "אות שגוי" ועיוות במבנה ההשקעה. החל מאמצע שנות השלושים, נדחו הסברים אלו, כמו הסברי האסכולה האוסטרית בכללה, מפני ההסברים הקיינסיאניים.

בשנת 1944 כתב האייק את הספר "הדרך לשיעבוד", שטען כי לפתחה של בריטניה ניצבת סכנה חריפה הנובעת מכך שסוציאליסטים בריטיים רבים מנסים לקדם מדיניות של שליטה ממשלתית בחיי האנשים הדומה מאוד לזו שהטיפו לה בשנות העשרים בגרמניה. שליטה ממשלתית בחיים הכלכליים, טען, היא הדרך לשלטון טוטליטרי בכלל.

בתקופה זו חלה שקיעה משמעותית ביותר בכוכבה של האסכולה האוסטרית, שאיבדה את בסיס האם הוינאי שלה וחבריה המובילים נפוצו ברחבי העולם. מיזס גיבש סביבו בארצות הברית חבורה נוספת של חוקרים והוגים, ונחשב לאחד מ"אבות" התנועה הליברטריאנית בארצות הברית.

האייק, באותן שנים, חדל מלעסוק בתאוריה כלכלית והתמקד בעיקר בפסיכולוגיה ופילוסופיה. עיקר התרומות במסורת האוסטרית באותה תקופה, שנים שפעילותו של מיזס כבר החלה דועכת בהן, היו של רותברד, קירצנר ולודוויג לאכמן. האייק עצמו נחשב לאחד הכלכלנים הליברטריאנים המובילים בעולם, אך האסכולה האוסטרית עצמה הפסיקה להתפתח וחשיבותה בעיני קהל הכלכלנים ירדה במידה ניכרת.

קבלת פרס נובל בשנת 1974 עוררה מחדש את העניין בהאייק והחייתה שוב את האסכולה האוסטרית, שהפכה לכוח חשוב יותר בעולם הכלכלה. האייק עצמו שאב חיים חדשים מן הפרס והחל מפרסם במרץ מחודש. ספרו האחרון, "התרמית הפטלית" יצא בשנת 1988, כאשר היה בן 89, וכלל ביקורת מעמיקה על משיכתם של אינטלקטואלים לסוציאליזם ונסיון להפרכה של בסיס אמונתם. האייק נפטר בשנת 1992 בפרייבורג שבגרמניה.

התאוריה האוסטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסכולה האוסטרית, בניגוד לאסכולות אחרות המסתמכות על מודלים מתמטיים או גישה 'מדעית'-פוזיטיביסטית דבקה בשימוש בחשיבה ובהגיון מילולי ככלי המתודולוגי העיקרי.

על פי התפישה האוסטרית, כלכלה היא כלי המאפשר להבין איך אנשים משתפים פעולה ומתחרים ביניהם בשדה הפעולה הכלכלי, כשהיא רואה ביזמות כוח עיקרי בפיתוח הכללי, מקדשת את הקניין הפרטי כחיוני לשימוש יעיל במשאבים, ורואה בהתערבות ממשלתית בהליך השוק פעולה הרסנית, בכל מקום ובכל אופן בו היא קיימת.

מחסור ובחירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליבה הרעיוני של התאוריה האוסטרית טמונים המושגים של מחסור ובחירה. על פי התיאוריה אדם ניצב תמיד בפני מגוון רחב של בחירות, כשלכל מסלול פעולה שלו יש חלופות ועלויות. כל פעולה של הפרט מכוונת לשפר את מצבו, מנקודת מבטו, כשלכל פרט ישנה מערכת שונה של ערכים והעדפות, צרכים ורצונות וגם לוח זמנים שונה להשגת כל מטרה.

את הצרכים, הטעמים, הרצונות ולוחות הזמנים של אנשים שונים לא ניתן לחבר או לחסר מאלו של אחרים ולא ניתן לכמתם לעקומה בודדת שניתן לכנותה העדפת הצרכן, משום שערך כלכלי כפוף לאמות המידה הסובייקטיביות של הפרט.

בדומה לכך, לא ניתן לכמת את כל ההסדרים המורכבים הקיימים במשק לסך מצטבר אחד גדול שניתן למקמו במשוואה שתניב מידע בעל ערך. לדוגמה, הון צבור בידי פרטים הוא "הטרוגני", כלומר, בעל ערך משתנה בהתאם לשימושים הייעודיים שלו. הוא יכול לשמש ליצירת טובין למכירה מחר או בעוד עשר שנים. לוח הזמנים לשימוש בהון מגוון גם הוא. התחרות, לפי התפישה האוסטרית, היא תהליך הגילוי של דרכים חדשות ומשופרות לארגן משאבים. ההליך כמובן נגוע בשגיאות רבות, אך עובר הליך מתמיד של שיפור.

התנגדות למודלים מתמטיים פשטניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התייחסות זו של האוסטרים לשוק שונה באופן מהותי מזו של אסכולת חשיבה אחרות. האסכולה האוסטרית תופשת את הזירה הכלכלית כהתרחשות דינמית, המחריבה ובוראת את עצמה מחדש באופן מתמיד, בלי נקודות ציון מוחלטות או חתירה לשיווי משקל, אלא כמערכת מורכבת של קביעות ערך יחסיות בין הפרטים המשתתפים במשחק הכלכלי. גישה זו מנוגדת באופן חריף למגמה הבולטת אצל כלכלנים המתייחסים לכלכלה דרך מודלים מתמטיים מפושטים שבהם ההתרחשות סטטית הרבה יותר, ההון הומוגני, התחרות היא בין מספר נכון של מוכרים וקונים, המחירים משקפים את עלויות הייצור, אין רווחים עודפים וההליך התחרותי מגיע לסוף סטטי מוגדר (שיווי משקל).

כלכלנים אינם סבורים כי המודלים המתמטיים אינם "מציאותיים" במובן זה שהם משקפים התרחשות ממשית כלשהי, אך למרות זאת הם משמשים כלכלנים באופן שיטתי כדרך לניתוח המציאות על מנת ליצור המלצות מדיניות. לדוגמה, גופים רגולטוריים כמו רשות ההגבלים העסקיים פועלים תחת ההנחה לפיה לבירוקרטים היושבים ברשות הרגולטורית יש ידיעה ברורה מהו המבנה הנכון של תעשייה, אילו מיזוגים ורכישות יזיקו לה, למי יש נתח שוק גדול או קטן מדי ומהו השוק הרלוונטי. בצורה זו, תטעם התיאוריה האוסטרית, נגרמים עיוותים חריפים יותר ואכן, כפי שטוען רותבארד, הממשלה היא האחראית ליצירת כל המונופולים האמיתיים.

"התיימרות לידע"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"התיימרות לידע," כלשונו של האייק, היא הרעיון השגוי לדעתו ונפוץ בעיקר בתפישות הקיינסיאניות והסוציאליסטיות הוא שלרשות הממשלה עומד הידע והכוח 'לייצר' צמיחה כלכלית באמצעות מניפולציה בעקומות הביקוש המצטבר דרך הוצאה ממשלתית מהירה יותר. הוצאה הנחשבת למגבירת ביקוש ולא למפחיתת היצע או מה שהוא מכנה "בריונות ממשלתית", לדוגמה.

לפי תפישת האסכולה האוסטרית המדריך העיקרי לחשיבה כלכלית הוא בחינה מעמיקה של מערכת המחירים, משום שזו מספקת לכל אדם את המידע החיוני הדרוש להבנת מידת המחסור היחסית במוצרים השונים. לדוגמה, אין לצרכן צורך לדעת כי מגפת הפה והטלפיים פגעה בפרות במדינתו. מחיר בשר הבקר והחלב המאמיר יספר לו על כך ויאותת לו מהי ההתנהגות המתאימה במצב זה.

הדרך היחידה ליצירת מחירים היא שוק חופשי. מחירים לא ניתן לברוא באמצעות צו ממשלתי ולא ניתן לבססם על עלות הייצור. נוהל כזה יוצר עיוותים ואי יעילות. המחירים חייבים לצמוח מתוך הפעולות החופשיות (כלומר, הוולונטריות) של הפרטים בתוך סביבה משפטית המכבדת את הקניין הפרטי. לא ניתן ליצור הפרדה בין הקניין הפרטי ומנגנון המחירים, משום שהמנגנון תלוי בפעולה החופשית המבוססת על קניין פרטי והחירות לעשות בו שימוש.

פגיעה גולשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסכולה האוסטרית מתייחסת באופן מצמצם לאפשרות של פגיעה או תועלת גולשת (השפעה חיצונית - שלילית או חיובית). גלישה היא מצב שבו פעולה של שחקן אחד משיתה עלויות (פוגעת) או מניבה רווחים (מועילה) לשחקן אחר. לפי הגישה האוסטרית, פגיעה גולשת קיימת רק כאשר יש פגיעה פיזית ברכוש (לדוגמה, גניבה או שפיכת זבל ברשות הפרט), אך אינה יכולה להתייחס לפגיעה או תועלת הנובעת באופן טבעי וחישוב כזה של תועלות או נזקים גם אינו יכול להיות רלוונטי.

נקודה זו נוגעת בעיקר להתערבות ממשלתית או גביה ממשלתית המעוגנות בטענה כי אותר כשל שוק או שישנה תועלת לפרט מפעולה כלשהי של הממשלה. העקרון לפי הגישה האוסטרית צריך להיות חופש הבחירה, וזה מופר בהתערבות או גביה ממשלתית.

ניבוי העתיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד התפקידים העיקריים של כלכלנים לפי תפישת רבים מזרמי החשיבה בתחום, הוא אספקת מסד שיאפשר חיזוי כלכלי לעתיד. על פי התפישה האוסטרית, ניסיון כזה לחיזוי הוא סוג נוסף של "התיימרות לידע." העתיד אינו וודאי, בוודאי לא בעיקרו, ופעולתו של אדם בעולם לא וודאי שבו יש מחסור אינה ניתנת לחיזוי. היזמים והמחירים דרושים כדי להתגבר על אי-הוודאות, אם כי השגת מטרה זו לא תהיה שלמה בשום מקרה.

חיזוי העתיד, או לפחות הניסיון לעשות זאת, הוא עניין ליזמים, לא לכלכלנים. כמובן שניתן לצפות לתוצאות מסוימות בעקבות קווי מדיניות מסוימים, אבל התזמון והאופי הספציפי שילבשו התגובות לצעדים מסוימים אינם ניתנים לחיזוי מדויק.

הזרמת כספים ושפל כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסכולה האוסטרית טענה כי מניפולציות באספקת הכסף בשוק, המבוצעות על ידי הפחתת שיעור הריבית מתחת ל"שערה הטבעי", או דרכי התערבות אחרות בפעולת השוק משבשים 'אתת' חיוני עבור יזמים ובעלי עסקים המשמש אותם לקביעת מחירים ולבחירת ערוצי השקעה. שיבוש זה ביכולת להתאמת הייצור להעדפות הבין-זמניות של צרכנים יגביר מאוד את הסיכוי לשפל כלכלי ולהארכת שפל כלכלי קיים.

לטענת הזליט ומאוחר יותר רותברד בספרו "השפל הגדול באמריקה", המשבר הכלכלי השפל הכלכלי בארצות הברית לא היה תוצר של היעדר השפעה ממשלתית על אספקת הכסף, אלא של פעולה ממשלתית נמרצת מדי, וכך גם ביחס לניו-דיל שביקש לאושש את המדינה מהשפל באמצעות הזרקת כספים, אך לטענתם כשל לחלוטין.

מחלוקת החישוב הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבורו של מיזס משנת 1920, "חישוב כלכלי במדינות סוציאליסטיות" ואחריו ספרו "סוציאליזם" עוררו את מחלוקת החישוב הכלכלי, ויכוח חריף בשאלה האם אפשר ומהו תוקפו של חישוב כלכלי במדינה סוציאליסטית. הסוציאליזם זכה עד אז למבקרים רבים, אך אף אחד מהם לא בחן לעומק את האפשרות לבצע חישוב כלכלי בהיעדר מחירים חופשיים ורכוש פרטי.

מיזס טען כי חישוב כלכלי רציונלי צריך לעמוד במבחן רווח והפסד. אם חברה מרוויחה, הרי שהיא משתמשת במשאביה ביעילות. אם היא מפסידה, היא לא משתמשת בהם ביעילות. בחברה סוציאליסטית, אמצעי הייצור נמצאים בבעלות משותפת וכך אין אפשרות לרכוש או לקנות טובין המיוצרים באמצעות הון ולכן אין יכולת לתמחרם. במלים אחרות, ה'אתתים' החיוניים למחיר אינם קיימים ולגורם הפועל בתחום הכלכלי אין דרך לבחון אם החלטותיו נכונות וראויות או לא. הוא לא יכול לאמוד את עלויות ההזדמנות של החלטת ייצור כזו או אחרת. מכאן נובע, טוען מיזס, כי קניין פרטי הוא עניין הכרחי כדי לקבל מחירים ועלות הדרושים לחישוב.

בנוסף לכך טען מיזס, כי היעדר אפשרות לבצע חישוב כלכלי בחברות סוציאליסטיות עשוי לגרום לתוצאות:

"בלי חישוב כלכלי, לא תיתכן כלכלה. לכן, במדינה סוציאליסטית שבה ביצוע חישוב כלכלי אינו אפשרי לא יכולה להיות כלכלה במובן המוכר לנו. בעניינים זוטים ומשניים ניתן יהיה לנהוג באופן רציונלי, אך באופן כללי לא ניתן יהיה לדבר עוד על ייצור רציונלי... היסטורית, רציונליות אנושית היא התפתחות של החיים הכלכליים. האם ניתן יהיה לשמר את הרציונליות כאשר יש נתק בינה לבינם?"

מיזס אינו טוען, כפי שייחסו לו לעתים, כי קיום חברה סוציאליסטית אינו אפשרי כלל בהיעדר יכולת לחישוב כלכלי. אבל, חישוב כזה תלוי בקיומה של מערכת של שוק חופשי, שבה רכוש פרטי וחישוב כלכלי אכן מתקיימים. במלים אחרות, מערכת סוציאליסטית יכולה להתקיים רק באופן שהוא כינה "טפילי", כלומר - היא שואבת את המידע ההכרחי לחישוב ממערכות לא סוציאליסטיות סביבה.

טענותיו של מיזס עוררו מחלוקת רחבה באירופה ובאמריקה. אוסקר לנגה הסכים כי מחיר הוא מרכיב הכרחי בחישוב כלכלי, אך טען כי התכנון המרכזי יכול להפיק את המחירים על בסיס חישובים משלהם או לספק איתותי ייצור בעצמם. אחרים טענו כי שיטות של כלכלה מתמטית יוכלו להצליח במתן פתרון לבעיית החישוב במדינות סוציאליסטיות.

האייק ורובינס, שלא כמו מיזס, הסכימו כי הדבר אפשרי "בתאוריה" אך "בפועל" הוא בעייתי מאוד. לטענתם, במציאות כלכלית צרכים, משאבים וטכנולוגיה משתנים תמידית ובאופן שאינו ניתן לחיזוי, כך שכאשר המתכננים כבר מצליחים לקבל את המידע הדרוש לניסוח מערכת המשוואות המקיפה שלהם, מערכת המחירים כבר לא תהיה יישימה למצב הנוכחי שנתוניו כבר השתנו בינתיים.

ההבדל בין גישתם לזו של מיזס, היא שלשיטתו הבעיה כלל אינה קשורה למנגנונים של איסוף מידע, תיקשור או שימוש יעיל בידע. אלו חשובים, אך אינם רלוונטיים לחישוב שאינו יכול להתקיים כלל בהיעדר מחירי שוק. למעשה, טענתם של האייק ורובינס (ואחרים בעקבותיהם) מקבלת כנתון בסיסי או קיום של אלמנטים סוציאליסטיים בתוך מערכת שוק או קביעת מחירי שוק באמצעות אימוץ טפילי של מחירים כאלו בחברה חופשית על ידי החברה הסוציאליסטית.

כלכלנים הקשורים לאסכולה האוסטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסכולה האוסטרית (ומקורבים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמויות ציבוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגים מקושרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]