לגנאלוגיה של המוסר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לגנאלוגיה של המוסר: ויכוחגרמנית:Zur Genealogie der Moral: Eine Streitschrift) הוא ספר אשר נכתב על ידי הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. הספר פורסם לראשונה בשנת 1887 והוא מורכב מהקדמה ומשלוש מסות.

  1. "טוב ורשע כנגד טוב ורע"
  2. "'רגשי אשם', 'נקיפות מצפון', ועניינים מסוג זה"
  3. "מה המשמעות שבאידאלים סגפניים?"

הספר נכתב בעיקר כדי להוות תוספת והבהרה לספרו הקודם של ניטשה מעבר לטוב ולרוע, והעיסוק המרכזי בו הוא בחינת מקורות המוסריות, במיוחד דעות קדומות על מוסריות, ומוסריות נוצרית.

ההקדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקדמה מנסח ניטשה את דרך הדיון שלו באשר למוסר. כוונתו של ניטשה בספר היא לבקר את המוסר תוך ניתוח של דרכי התפתחותו. כיוון שערך שהתפתחותו מפוקפקת ומקורותיו מעוותים ראוי לפקפק בו בביקורת עליו, כך טוען ניטשה כי אם יצליח להוכיח שהמוסר התרבותי המקובל התפתח ממקורות כושלים ובאופן מעוות, הרי שהוא יצליח לנטוע זרעי ספק בקוראים באשר לערכי המוסר בהם הם מאמינים.

טוב ורשע נגד טוב ורע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר מנסח ניטשה את טיעוניו המרכזיים באשר למוסר הנוצרי: ראשית המילים המוסריות ומקורן הם בכינויים שיוחדו לאצולה בעלת הכוח. ניגודם הפך לכינוי של חסרי הכוח. העליונות הפוליטית של האצולה השרישה את המושגים "טוב" ו"רע" ככינויים לגופם של האנשים עצמם. עם הזמן נוספו ערכים נוספים לכינויים הללו, כמו "טהור" ו"טמא", "דובר אמת" ו"שקרן" וכדומה. לערכים לא היה ערך מהותי של טוב ורוע אלא ככינוי בלבד לאנשים באצולה ולפשוטי העם.

מוסר העבדים הדיח את מוסר האצילים הכוחני, כאשר כת כוהנית חסרת כוח שנדרסה ונוצלה על ידי בעלי כוח הפכה את המושגים באופן לשוני, וטענה שהטוב הוא הנפגע, והרע הוא הפוגע. מעבר לכך, המהפכה המושגית שינתה את מושא הדיון: במקום כינויים לאנשים, הפכו המילים ל"טוב" ו"רוע" ככינוי למעשי האנשים. מהפכה זה, טוען ניטשה, הייתה הצעד הראשון בדרך לתרבות.

'רגשי אשם', 'נקיפות מצפון', ועניינים מסוג זה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה מנסח ניטשה את הסברו להיווצרותם של רגשות האשם והמצפון. לדעתו, הרצון להיות מסוגל להבטיח (ולקיים), שנוצר באמצעות פיתוח יכולות הזיכרון והוודאות העצמית, הוא המקור של הענישה בהיסטוריה: כאשר מישהו הבטיח ולא קיים (למשל, לא החזיר הלוואה) גבה הצד הנפגע את החוב באמצעות השגת הנאה על חשבונו של הפוגע. בדוגמת ההלוואה, למשל, היות שהלווה לא החזיר למלווה את הכסף, ניגש המלווה ללווה ונהנה מגופו באופן אלים. הכוונה היא שהמלווה נהנה מההתעללות האלימה בגופו של האדם השני, למשל באמצעות קריעת ליטרת בשר מגופו. אלו תולדות מוסד הענישה לפי דעתו של ניטשה.

בשלב הבא ביקשו מנהיגי החברה הברבארית הזו, השואפת לכוח, שבה מתבטא כל אדם בשימוש במקסימום הכוח שלו, לנסח כללים וחוקים שיקבעו את הכמויות והיכולות של כל אדם וכל מעמד להנות ולתבוע את קיום ההבטחות מאנשים אחרים. קביעת החוקים היא יסודה של החברה, והיא הביאה לאחר מכן להפנמת הערכים פנימה, אל תוך האדם, עד שבסופו של דבר האדם הבין את הקשר שבין המעשה שעשה לבין העונש שקיבל; ויותר מכך, גם הקהל, מרגע שהחוקים והכללים פעלו באופן סדיר, הפנים את הקשר בין הפשע והחטא לבין העונש (שבמקורו לא נועד לשם הטלת מורא, אלא רק כדי לענג את הצד הנפגע, שלא קיימו את ההבטחה שניתנה לו). ההפנמה היא מקורו של המצפון ושל רגשות האשמה.

לדעתו של ניטשה, רגשות האשמה הללו הם המקור של הסירוס של האדם המודרני. בפרק זה רומז ניטשה על כך שהאדם המודרני יוכל להשתחרר מהסירוס הבלתי מוסרי רק באמצעות מותו של אלוהים, ותקומתו של אדם חדש, ספונטני ועצמאי. חלק זה, על הצעתו הפוזיטיביסטית של ניטשה, אינו מפותח במסגרת "הגניאלוגיה של המוסר".

מה המשמעות שבאידאלים סגפניים?[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניטשה מציין בספר את הסגפנות כדרך שבסופה האדם יוכל להתמקד בחשיבות דברים גדולים יותר. האדם, לטענתו, ריק במהותו ומטבעו למלא את חללי גופו ונפשו באלמנטיים. ניטשה טוען כי הסגפנות, המניעה מ"מילוי" פיזי של גופו של האדם, תביא ל"מילוי" נפשי וכך לפיתוח האדם בתחומים חשובים יותר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

P yin yang.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא פילוסופיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.