הרקליטוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרקליטוס, ציור של ג'והנס מורילס (Johannes Moreelse), המאה ה-17

הֵרַקְלֵיטוֹסיוונית עתיקה: Ἡράκλειτος ὁ Ἐφέσιος) היה פילוסוף יווני קדם-סוקרטי יליד אפסוס שבאסיה הקטנה, שפעל בסביבות סוף המאה ה-6 לפנה"ס ותחילת המאה ה-5 לפנה"ס. סגנונו המעורפל זיכה אותו בכינויים כמו "האפל" ו"איש החידות"[1]. ככל הנראה, היה בשיא פעילותו בסביבות 500 לפנה"ס.

הפילוסופיה של הרקליטוס מדגישה את השינוי כאלמנט מרכזי של המציאות, ואת האחדות הקיימת בין הניגודים. הוא נוטה לבקר את הפילוסופים שקדמו לו, בהם פיתגורס וקסנופנס, כמו גם את הומרוס והסיודוס. לא ברור אם הוא עצמו עסק בכתיבה פילוסופית או שאמרותיו לוקטו לקובץ לאחר מותו, אך מקובל להניח כי היה קיים חיבור פרי עטו. הסגנון של הרקליטוס, הכולל פרגמנטים קצרים העומדים כל אחד בפני עצמו, משקף במידה רבה את אופן הכרת המציאות שלו, שמבכרת תפיסה אינטואיטיבית על פני היקשים לוגיים. בדומה לכך, הפרדוקסליות של חלק ממשפטיו, כמו גם חוסר העקביות בינם לבין עצמם, עולות בקנה אחד עם הדינמיות המרכזית לתורתו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי הספרייה באפסוס, עיר הולדתו של הרקליטוס

אין ידיעות מדויקות בנוגע לחייו של הרקליטוס. הביוגרף היווני דיוגנס לארטיוס מקדיש לו כרך ביצירתו "חייהם ודעותיהם של פילוסופים מפורסמים", אך מידת הדיוק של מקור זה מוטלת בספק. לפי דיוגנס, שם אביו של הרקליטוס היה בלוסון (Blosôn) או הראקון (Herakôn). הוא פרח בתקופת האולימפיאדה ה-69, כלומר בין 504 ל-500 לפנה"ס[2]. אפלטון סבור כי הוא פעל אחרי פרמנידס, אך סביר יותר להניח כי הוא חי וכתב לפניו: בעוד שאצל הרקליטוס לא מופיע שמו של פרמנידס, בניגוד לפילוסופים אחרים אותם ביקר, באחד מכתביו של פרמנידס ניתן להבחין בהשפעתו הפילוסופית של הרקליטוס[3]. דיוגנס מצטט את טימון מפליוס, שכינה את הרקליטוס "איש החידות". כינויו הנוסף, "האפל", מופיע אצל סטראבון[4].

ככל הנראה, הרקליטוס היה צאצא של משפחה מלכותית בעיר: דיוגנס מייחס לאנטיסתנס את הסיפור לפיו הרקליטוס ויתר על תאריו וזכויותיו - שהיו טקסיים בעיקרם - לטובת אחיו[5]. עוד מסופר כי הרקליטוס יצא נגד אנשי אפסוס עירו, לאחר שאלה גירשו מהעיר את ידידו הרמודורוס, וטען כי מוטב ש"יביאו קץ לחייהם, כל הגברים הבוגרים שביניהם, וישאירו את העיר לילדים חסרי זקן"[6]. אנשי העיר ביקשו ממנו כי יחוקק עבורם חוקים, אך הוא לעג להם ועבר להתגורר במקדש של ארטמיס. לקראת סוף ימיו הוא התרחק מחברת בני האדם, ושוטט בהרים כשהוא ניזון מעשבים וצמחים שונים[7].

דיוגנס כותב כי הרקליטוס לא היה תלמיד של אף אחד, ולמסקנותיו הפילוסופיות הוא הגיע דרך התבוננות עצמית, אך מוסיף כי יש כאלה הטוענים שהוא היה תלמידו של כסנופנס[8]. לפי דיוגנס, הרקליטוס כתב ספר אחד בשם "על הטבע", שהיה מחולק לשלושה חלקים: חלק אחד הוקדש לעולם הטבע, חלק שני לפוליטיקה וחלק שלישי לתאולוגיה[9]. את הספר הפקיד הרקליטוס במקדש של ארטמיס.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהפרגמנטים ששרדו עד תקופתנו ניכר כי הרקליטוס הרבה להשתמש באמצעים פואטיים, כמו לשון נופל על לשון. הוא לא כתב בפרוזה אלא התמקד באפוריזמים, משפטים ואמרות כנף שעומדים כל אחד בזכות עצמו, תוך שימוש בסמלים ובחשיבה ציורית. סגנון הכתיבה שלו מעורפל, ולפיכך נתון לפרשנות. דיוגנס טוען כי הרקליטוס כתב בסגנון זה כדי להרחיק את ההדיוטות ולהבטיח שרק אנשים נבונים יוכלו להבינו[10], ומוסיף כי לפי תאופרסטוס, הרקליטוס לא השלים חלק גדול מכתיבתו בשל המלנכוליה שתקפה אותו.

סגנון כתיבתו של הרקליטוס נידון רבות בספרות המחקר. יש הטוענים שרעיונותיו היו מתקדמים ביחס לשפה ולמושגים שעמדו לרשותו, וכי באמצו סגנון כתיבה פואטי הוא ביקש להתגבר על כך. בנוסף, קיימת טענה לפיה כתיבתו של הרקליטוס, שמאלצת את הקורא להתאמץ כדי להבין, מאפשרת לו להגיע למשמעויות עמוקות יותר (ובכך היא מהווה מקבילה אפיסטמולוגית למורכבות האונטולוגית של הקוסמוס).

תורה פילוסופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לרוב הפילוסופים, את תורתו של הרקליטוס יש להבין על רקע הפילוסופיה של קודמיו. חברי האסכולה המילטית - תאלס, אנכסימנדרוס ואנאקסימנס - חיפשו את האחדות שמסתתרת מאחורי ריבוי התופעות בעולם, את היסוד האחד שממנו מורכבים כל הדברים (מים אצל תאלס, אוויר אצל אנאקיסמנס). תפיסה פילוסופית זו מבטלת, למעשה, את ריבוי הדברים בעולם, ורואה אותו כתופעה בלבד. הרקליטוס יוצא כנגד עמדה זו, וטוען כי לא ניתן לבטל את הריבוי, ואי אפשר להעמיד את העולם על יסוד אחד בלבד. לדבריו, "אם כל הדברים היו לעשן, היה מבחין בהם האף" (פר' 7)[11].

למרות זאת, הרקליטוס עצמו מודה כי "מן החוכמה להקשיב - לא לי, כי אם ללוגוס - ולהודות כי כל הדברים הם אחד" (פר' 50). אלא שהאחדות אליה מכוון הרקליטוס אינה אחדות של חומר, אלא אחדות של הרוח, התבונה האחראית לסדר בעולם. "החוכמה היא דבר אחד", טוען הרקליטוס, "ומשמעותה היא לדעת את הלוגוס לפיו כל הדברים מוכוונים דרך כל הדברים" (פר' 41).

לוגוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

למלה לוגוס ביוון של אותה תקופה הייתה משמעות רחבה. היא שימשה לציין כל דבר כתוב, כמו מאמר או סיפור, וגם דברים שנאמרו בעל פה, כמו נאום. מכאן נגזרה לה גם משמעות של הסכם, פקודה או דין וחשבון. היא גם שימשה לציין ערך חיובי, שם טוב, מחשבה, דעה ונימוק. מבחינה טכנית היא ציינה יחס מתמטי ופרופורציה. אך הרקליטוס יוצק למלה משמעות חדשה - עקרון, חוק כללי, שכל או תבונה. הרקליטוס עצמו משתמש במלה כדי לציין גם את העקרון התבוני המסדיר את המציאות, גם את המחשבה האנושית ואופן ביטויה במלים, וגם את המשפטים שלו עצמו.

לפי הרקליטוס, הלוגוס קובע את הסדר בעולם. הוא היה קיים מאז ומתמיד, וימשיך להתקיים לנצח. הוא טוען כי כדי להכיר את הטבע האמיתי של הדברים יש להבין את הלוגוס, אך רוב בני האדם אינם עומדים במשימה זו: "הלוגוס הוא נכון לנצח, אך בני אדם אינם מסוגלים להבין אותו גם לאחר שהם שומעים אותו בפעם הראשונה... כי אף שכל הדברים מתרחשים בהתאם ללוגוס, נדמה שלבני האדם אין ניסיון בהם" (פר' 1). בהתייחסותו לאנשים שאינם מכירים את הלוגוס פונה הרקליטוס פעמים רבות למטפורה של אדם ישן: לטעמו, רוב בני האדם מעבירים את חייהם כאילו הם ישנים, בלי לדעת ולהבין מה קורה סביבם. "אנחנו לא צריכים להתנהג ולדבר כאילו אנחנו ישנים" (פר' 73) קובע הרקליטוס, ומוסיף: "לערים יש עולם אחד משותף, אך הישנים פונים כל אחד לעולם משל עצמו" (פר' 89).

הרקליטוס, כאמור, רואה את ריבוי הדברים כנתון וקובע כי פילוסופים צריכים להיות "חוקרי דברים רבים" (פר' 35). עם זאת, הוא מזהיר כי ידע בלבד, כלומר איסוף פרטני של עובדות, אינו מספיק: "ידענות אינה מורה בינה" (פר' 40). המידע שמספקים לנו החושים הוא מידע גולמי בלבד, ויש צורך בתבונה - כלומר בלוגוס - כדי לפרש אותו: "עדים רעים לבני אדם הם עיניים ואוזניים, אם יש להם נשמה שלא מבינה את שפתם" (פר' 107). לדבריו, מי שנפשו אינה מבינה את משמעות הנקלט בחושים, הרי בשבילו עדותם אינה מהימנה, אך הטעות אינה בחושים עצמם. אין לבטל את הנתונים החושיים (הריבוי), אלא לחקור, לארגן, לחשוף ולפרש אותם בהתאם ללוגוס.

"הכל זורם"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לחברי האסכולה המילטית, שחיפשו את הקבוע והבלתי משתנה מאחורי ריבוי התופעות, הרקליטוס טוען כי העולם משתנה ונע כל הזמן, ושינוי מתמיד זה הוא חלק ממהותו. האפוריזם הידוע בהקשר זה הוא "אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים" (פר' 91), אלא שמדובר בציטוט מאוחר יותר של דברי הרקליטוס שמופיע אצל פלוטארך, ומקובלת ההנחה כי לא מדובר בציטוט מדויק. אפלטון, בדיאלוג הסוקרטי קראטילוס, מפרש את דברי הרקליטוס באופן שונה: "הרקליטוס טוען כי כל הדברים נמצאים בתנועה ושום דבר אינו נשאר כמו שהוא". אלא שמה שהרקליטוס אומר למעשה הוא: "גם כשאנו נכנסים לאותם הנהרות, כל הזמן זורמים עלינו מים אחרים" (פר' 12)[12]. יש הבדל מהותי בין הטענות השונות. הגרסות של אפלטון ופלוטארך רומזות לתפיסה פילוסופית לפיה כל הדברים נמצאים בתנועה מתמדת (ומכאן נגזר הביטוי "הכל זורם", וביוונית Τα Πάντα ῥεῖ), אך הרקליטוס אינו מתייחס ל"כל הדברים". אחרי הכל, אנו יכולים לחשוב על אגם או שלולית שבה המים נשארים אותו הדבר גם במשך תקופה ארוכה. הנקודה הבולטת ביותר בציטוט שלו היא הניגוד בין "אותם נהרות" ל"מים אחרים" - כלומר הנהרות נשארים אותו הדבר, בזמן שהמים משתנים. למעשה, הרקליטוס מתאר כאן משהו שההשתנות היא חלק ממהותו. כדי להיות נהר, על המים להתחלף כל הזמן. הנהר, כדי להישאר אותו הדבר, צריך להשתנות. מבחינה זו, הציטוט של הרקליטוס משתלב היטב בתפיסת אחדות הניגודים שהוא מציג בפרגמנטים אחרים.

ניגודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדתו הבסיסית של הרקליטוס הוא כי העולם מורכב מניגודים, הקיימים בו זמנית זה לצד זה, כפי שבא לידי ביטוי באחד ממשפטיו: "הדרך למטה והדרך למעלה היא אותה הדרך בדיוק"(פר' 60). אין לתפוס את הדבר, אלא בקשר לניגודו (המים מתוקים לדגים ומלוחים לאדם). אין לנתק ולבודד אספקטים של האחדות המורכבת של העולם, אלא לראות את הכוליות בכל רבגוניותה. בשביל הרקליטוס ככל הפילוסופים הפרי-סוקרטיים, הניגודים עומדים בעינם, גם אם הם מופיעים בזמנים שונים, מנקודות ראות שונות, או מתייחסים לאספקטים שונים של אותו דבר (הבחנה בין אספקטים שונים של אותו דבר - בין 'עצם' ו'מקרה' אינה נעשית על ידם).

התנועה והשינוי הם הביטוי הדינמי לניגודיות, אך אין להסתפק בהכרה בתנועה, אלא יש לחשוף את האחדות העולה מתוך ריבוי התופעות המנוגדות..

"חיה האש את מות האדמה. והאוויר חי את מות האש, המים חיים את מות האוויר והאדמה - את של המים. כי מותה של האדמה הוא להיעשות מים ומותם של המים להיעשות אוויר ושל האוויר אש וחוזר חלילה"... "היינו הך הם החי והמת והער והישן והצעיר והזקן. שהרי אלה נהפכים והריהם הללו, והללו שוב נהפכים לאלה"

B76; B78 תרגום שקולניקוב

הסדר העולה מן המתיחות נקרא בפי הרקליטוס - הרמוניה (hurmonia).הרקלטוס למעשה משתמש במונח של פיתגורס, אך מעניק לו משמעות הפוכה. ההרמוניה אינה חיצונית (-יציבות), אלא פנימית (-ניגודים תמידיים). ההרמוניה אינה באה בשלב שני אחרי הניגודים (כאצל פיתגורס), אלא בשלב הראשון בגלל הניגודים ההתאמה אינה סותרת את המתח והניגוד אלא נוצרת מתוכם. הריבוי, החלקיות וחוסר ההתאמה יוצרים את האחדות. "האחד יתלכד תוך מחלוקת עם עצמו"

בניגוד לתפיסה ההומרית והמילטית הרואה את האידאל במצב הסטטי של חוסר מתיחות, טוען הרקליטוס שהצדק אינו במצב הסטטי, ובהשלמת הניגודים זה עם זה, אלא במריבה עצמה - בניגודיות המתמדת. -( כאן יוצא הרקליטוס נגד אנכסימנדרוס שדיבר על הצדק, ונגד פיתגורס שטבע לראשונה את המונח הרמוניה).

אש[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להמחיש את השינוי המתמיד סביבנו טוען הרקליטוס כי העולם הוא אש. אך הוא אינו הוא מתכוון לכך במובן המילטי, כפי שתאלס זיהה את העולם עם מים, ואנאקסימנס עם אוויר. הרקליטוס מתכוון לאש במובן המטפורי, כמשהו שנראה יציב אך כל הזמן משתנה. האש מבטאת באופן מוחשי את התנועה, המתח וההרמוניה הכללית שבעולם, לכן היא מבטאת את האספקט החומרי של הלוגוס (ללוגוס קיום עצמאי - הוא חומר). היא סמל, וביטוי אנלוגי לדברים ולסדר המצוי בהם: "האש בהתקדמותה תשפוט ותרשיע את כל הדברים" (פר' 66).

על פי תורתו של הרקליטוס קיימת זהות של האש עם נפש האדם ועם אלוהים. יש כאלה המזהים את האש שבתורת הרקליטוס עם האנרגיה שבטבע, ולכן, הנפש בהיותה חלק של האנרגיה הנצחית שבכל הדברים, לעולם אינה מתה. האנרגיה היא תנועה מתמדת של יצירה והרס. כל דבר נמצא בתהליך של התהוות ושל התפוררות. החיים והמוות הם תהליכים של ההשתנות האינסופית של הצורות, חלק של גופנו מת בכל שנייה בעוד שהחיים נמשכים. לדעת הרקליטוס היקום לא נוצר על ידי אלוהים, הוא התקיים מאז ומעולם וימשיך להתקיים לעד - "אלוהים הוא יום ולילה, חורף וקיץ, מלחמה ושלום, רעב ושובע, אבל הוא מופיע בצורות שונות, בדיוק כמו האש" (פר' 67). הניגודים עצמם הנמצאים במעין מצב מתמיד של מלחמה, שסמלה הוא האש - הסמל לשינוי עצמו.

התבוננות עצמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הרקליטוס, ידיעת האמת היא פנימית ואינטואיטיבית, ואין לה צורך באחרים ובמסורת. הרקליטוס תפס את עצמו כמתווך בין הלוגוס לבין האדם, והגדיר את החולקים עליו כחולקים על הלוגוס. הוא שלל את מעמד המשוררים ואת התפיסה שהם ניזונו מהשראת המוזות. לטענתו, הידע הרב שהיה ברשותם (polumatheia) לא הקנה להם הבנה (nous). הוא טען שחקר (חיפש חקר וחשף) את עצמו, ומכאן עדיפותו.

כתביו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "תולדות הפילוסופיה היוונית: הפילוסופים הקדם-סוקראטיים", שמואל שקולניקוב, הוצאת יחדיו, 1981

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אמיר אור: הלוגוס של הרקליטוס - פראקטלים, שפה ומתודה
  2. ^ דיוגנס לארטיוס, ix, 1
  3. ^ Heraclitus by Daniel W. Graham, The Internet Encyclopedia of Philosophy, http://www.iep.utm.edu/, July 5, 2005
  4. ^ סטראבון, גאוגרפיה, ספר 14, פרק 1, פסקה 25
  5. ^ דיוגנס לארטיוס, ix, 6
  6. ^ סטראבון, גאוגרפיה, ספר 14, פרק 1, פסקה 25; וגם דיוגנס לארטיוס, ix, 2
  7. ^ דיוגנס לארטיוס, ix, 2-3
  8. ^ דיוגנס לארטיוס, ix, 5
  9. ^ דיוגנס לארטיוס, ix, 5
  10. ^ דיוגנס לארטיוס, ix, 6
  11. ^ כל הפרגמנטים, אלא אם כן צוין אחרת, מופיעים ב-Fragments of Heraclitus
  12. ^ תיאור מפורט של שיטת המחקר לפיה נקבע הציטוט המקורי נמצא בערך המקוון של הרקליטוס באנציקלופדיה של אוניברסיטת סטנפורד


פילוסופיה
P philosophy1.png
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזהבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוסשון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסג'ון דנס סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאםניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקון
פילוסופים מודרניים רנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגיאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני זמננו גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלארד
פורטל פילוסופיה