רנה דקארט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רנה דקארט
Frans Hals - Portret van René Descartes.jpg
תאריך לידה 31 במרץ 1596
תאריך פטירה 11 בפברואר 1650 (בגיל 53)
זרם רציונליזם
תחומי עניין מטאפיזיקה, תורת ההכרה, מתמטיקה
הושפע מ אפלטון, אריסטו, אנסלם מקנטרברי, תומאס אקווינס
השפיע על ברוך שפינוזה, ניקולה מלברנש, גוטפריד לייבניץ, עמנואל קאנט, אדמונד הוסרל
תעודת סיום מבית הספר הישועי "Collège Royal Henry-Le-Grand", ‏
מקום לידתו של דקארט
קברו של דקארט, בכנסיית סן ז'רמן דה פרה בפריז
כתב ידו של רנה דקארט

רנה דקארטצרפתית: René Descartes;‏ 31 במרץ 1596, לה היי, צרפת - 11 בפברואר 1650, סטוקהולם, שבדיה), מוכר גם בצורה הלטינית של שמו רנאטוס קרטזיוס (Renatus Cartesius) היה פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי. נחשב לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים בהיסטוריה המערבית.

הוא השפיע הן על פילוסופים בני זמנו והן על אלו שבאו אחריהם, ונודע בגישתו הרציונלית המעמידה את התבונה ותכונות המציאות הא-פריוריות (כלומר, הקודמות להתנסות) במרכז חקירותיו. דקארט התעסק בעיקר ביכולת להגיע לידיעה ודאית וביחס בין גוף לנפש. למרות שהיה מוכר בעיקר עקב הגותו פורצת הגבולות בפילוסופיה, הוא השיג פרסום רחב גם כממציא של מערכת הצירים הקרטזית ("קרטזית" מלשון "קרטזיוס", הצורה הלטינית של "דקארט"). מערכת זו הייתה בעלת השפעה רבה על התפתחות המתמטיקה המודרנית.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקארט נולד בצרפת, בקומונה לה היי (La Haye en Touraine, כיום: Descartes על שמו) בפרובינציה לשעבר טורן, מחוז אנדר ולואר כיום (Indre-et-Loire), בחבל סאנטר שבצרפת. בהיותו בן שנה נפטרה אימו, בהיותו בן 11, שלח אותו אביו, שהיה שופט בבית המשפט הגבוה לצדק, לבית הספר של הישועים (Collège Royal Henry-Le-Grand) בלה-פלש (La Flèche), ומשם לאוניברסיטה של פואטייה (Université de Poitiers). במטרה להשביע את רצונו של אביו, למד דקארט משפטים והוסמך בשנת 1616 אולם הוא לא עבד כעורך דין.

בגיל 22 הוא עבר לשמש כאיש צבא בהולנד למשך שנתיים (בין השנים 1618 - 1619), מקום בו פגש את הפיזיקאי ההולנדי איזאק בקמן שעורר בו את העניין במתמטיקה ובפיזיקה ובפרט בבעיות של נפילת גופים כבדים.

בשנת 1619 עבר לשרת בצבא גרמניה והשתתף בקרבות מלחמת שלושים השנים בצ'כיה, שם ב-10 בנובמבר היה לו חיזיון על מערכת מתמטית ומדעית חדשה. בשנת 1622 הוא חזר לצרפת, מתוגמל מספיק על מנת לא להטרד בבעיות פרנסה בשארית חייו, ובילה את השנים הבאות בפריז ובחלקים אחרים של אירופה. הוא אף היה נוכח בזמן מצור לה רושל שהטיל הקרדינל רישלייה בשנת 1627.[דרוש מקור]

בשנת 1628 חיבר את כללים להכוונת הדעת ועזב להולנד שם גר עד שנת 1649. בשנה זו החל גם לעבוד על יצירה נוספת בשם העולם. בשנת 1633 הורשע גלילאו גליליי בידי האינקוויזיציה, ודקארט החליט לזנוח את תכנוניו לפרסם את "העולם", שעסק בנושאים דומים לאלו בהם עסק גלילאו.

בשנת 1637 פרסם דקארט את חיבורו מאמר על המתודה (Discours de la Méthode) שכלל שלושה חיבורים: אופטיקה, מטאורולוגיה וגאומטריה. ובשנת 1641 פורסם ספרו החשוב ביותר, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית (Meditationes de prima philosophia). במהדורה שיצאה שנה לאחר מכן, כלל דקארט גם שש טענות-נגד של הוגי התקופה, ביניהם תומאס הובס ואחרים, ותגובותיו להן.

בשנת 1644 פרסם דקארט את ספרו עקרונות הפילוסופיה (Principia philosophiae), שהוקדש לנסיכה אליזבט מבוהמיה איתה ניהל תכתובת ארוכה. ובשנת 1647 קיבל הקצבה מלואי הארבעה עשר, מלך צרפת, ופרסם את הערות על אודות מסמך (Notae in programma), בתגובה לפרסומו של תלמידו לשעבר, הנריקוס רגיוס.

בשנת 1649 קיבל דקארט את הזמנתה של המלכה כריסטינה ונסע לשבדיה. בשנה זו פורסמה גם יצירתו היפעלויות הנפש (Les passions de l'âme), אשר הוקדשה אף היא לנסיכה אליזבט מבוהמיה. דרישתה של המלכה כריסטינה הייתה לקבל שיעורים בשעות הבוקר המוקדמות, בעוד שדקארט היה רגיל לעבוד במיטתו עד שעות הצהרים. בנוסף, שרר בשבדיה קור עז, וייתכן שבגלל נסיבות אלה נחלשה המערכת החיסונית שלו. דקארט מת מדלקת ריאות בסטוקהולם, כשנה לאחר הגעתו, והוא בן 53 בלבד.

קברו מצוי כיום בכנסיית סן ז'רמן דה פרה בפריז.

דקארט לא נשא אשה, אולם בשנת 1635 נולדה לו בתו מחוץ למערכת הנישואין, פרנסין (Francine). היא מתה בהיותה בת 5 שנים בלבד.

נסיבות מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2010 פרסם החוקר תיאודור אברט את מחקרו, המפריך את הטענה כי דקארט מת כתוצאה מדלקת ריאות. על פי המחקר, שכלל סריקות ארכיוניות בפאריס ובשבדיה, רנה דקארט מת לאחר שטעם מלחם קודש ספוג במנה של זרניך (ארסן). החשד, על פי אברט, נופל על מיסיונר בשם ז'אק ויוגה, שפעל בסטוקהולם והרעיל את דקארט כי חשש שדעותיו בנושא דת יחבלו בהמרת הדת המתוכננת של כריסטינה, מלכת שבדיה הפרוטסטנטית לקתולית. "ויוגה היה מודע לנטיותיה הקתוליות של המלכה כריסטינה, וסביר שראה את דקארט כמכשול בדרכה להמרת דתה", אומר אברט. תאוריית הרצח התקבלה בספקנות מה, כיוון שמאז מותו של דקארט היה ברור שדלקת ריאות היא שגזלה מהעולם את אבי הפילוסופיה המודרנית. אברט הסתמך על כך שלאחר מותו של דקארט, ציין רופאו כי גילה "משהו מוזר" בשתן של הפילוסוף. הסברה של אברט היא שמדובר בדם. "זה אינו תסמין של דלקת ריאות אלא של הרעלה, בעיקר של הרעלת זרניך" אומר אברט. לטענתו, דקארט אף ביקש מרופאו שירשום לו תרופה הגורמת להקאה ושלשול. "איזו מסקנה אחרת אפשר להסיק, מלבד זו שהפילוסוף, שהיה בעל ידע ברפואה, האמין שהרעילו אותו"?‏[1]

כפילוסוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקארט ידוע בניסיונו להתמודד עם בעיית הספקנות בפילוסופיה ולמעשה מאז דקארט נושא הדיון העיקרי בקרב הפילוסופים, שהיה עד כה תורת ההוויה, הוחלף כעת בתורת ההכרה, כלומר שהדיון סביב השאלה "מה קיים?" הוחלף בדיון סביב השאלה "מה נוכל לדעת, אם בכלל?".

דקארט רצה למצוא בסיס מוצק לכל החקירה המדעית, ולשם כך רצה למצוא את בסיס הידע הוודאי ממנו יוכל להתחיל. על-מנת להגיע לאמת וודאית כלשהי, דקארט ניסה קודם לרוקן את ידיעתו מכל מה שניתן להטיל בו ספק, ולאחר-מכן לחזור להאמין שוב רק במה שיש הצדקה לכך. הוא עצמו דימה את מתודה זו לסוחר תפוחים המרוקן את כל ארגזיו מתפוחים, ומחזיר רק את אלו שאינם רקובים. ראשית, הטיל ספק בתעתועים שכבר השכל הישר יטען שאינם אלא אשליה (למשל: גודלו של גוף במרחקים שונים, שינוי צורתו של גוף שאנו מביטים בו כשהוא בתוך מים, חלום). לאחר-מכן, הטיל ספק בכל הידיעות שחושיו מוסרים לו, בכך הטיל ספק בכל העולם אשר ראה סביבו. לאחר מכן, הטיל ספק גם בחוקי ההיגיון, תוך הצעת ה"שד המתעתע": הוא הציע אפשרות לפיה קיים שד הגורם לנו לחשוב מחשבות שגויות, ובכך מתעתע בהיגיון שלנו. עצם האפשרות כי קיים שד שכזה, מונעת מאיתנו להניח בביטחון כי ההיגיון אליו אנו רגילים הוא הנכון. כעת, ניסה דקארט למצוא את העובדה הוודאית הראשונה, ממנה יתקדם ויחתור אל האחרות.

טיעון הקוגיטו - אני חושב, משמע אני קיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אני חושב, משמע אני קיים

יש הרואים בדקארט את ההוגה המודרני הראשון אשר סיפק מסגרת פילוסופית למדעי הטבע כאשר אלו החלו להתפתח. כדי לנסות לומר דבר בעל משמעות על העולם, ביקש דקארט לצאת מנקודת מוצא כלשהי שעליה יוכל להישען בבואו לדון במהותו של העולם. נקודת מוצא זו, הוא קבע, תהיה אמת ודאית שלא ניתן להטיל בה ספק. את אותה נקודת מוצא גולל בספרו "ההגיונות". כדי להשיג זאת, הוא הפעיל שיטה (מתודה) הידועה בשם ספקנות מתודולוגית: הטלת ספק בכל רעיון שניתן להטיל בו ספק. מטרת הספקנות המתודולוגית היא להגיע לנקודת-הוודאות, וזאת בניגוד לספקנות המנסה לערער על תמונת-המציאות (כמו למשל, הספקנות הפירוניסטית, או הסטואית, אשר מטרתה להביא את הספקן לשלוות-הנפש).

לפי דקארט, העובדה הראשונית היחידה בה הוא יכול להיות בטוח היא שהוא עצמו קיים, וחושב. זאת מהסיבה הבאה: הוא טוען תחילה שהוא קיים וחושב. אם נטען שהוא טועה, ניאלץ לטעון עם זאת שהוא קיים (כדי שיוכל לטעות), וגם שהוא חושב, ומכאן שהוא קיים וחושב בכל-מקרה.

כך הגיע דקארט לקביעה אני חושב, משמע אני קיים (בלטינית: cogito, ergo sum, ובקיצור: הקוגיטו), שכוונתו היא למעשה הטענה כי גם הטלת הספק עצמה בקיומו, היא הוכחה לקיומו, כך שהוא לא יכול שלא להיות קיים.

דעה זו ספגה ביקורת רבה, והאשמות על כך שגם טיעון זה מתבסס על היגיון, והרי אין לנו כל סיבה וודאית להסתמך על היגיון, כפי שדקארט עצמו הראה. כלומר שדקארט מניח מראש שכדי לטעות עליו לטעון טענה (עובדה הנשמעת מובנת מאליה, אך כפי שדקארט עצמו הראה, אין לסמוך גם על המובן מאליו כעל עובדה וודאית), ואם נלך יותר רחוק, דקארט אפילו מניח מראש שאם עליו לחשוב כדי לטעות, והוא טועה, אז הוא בוודאות חושב. גם טענה זו נשמעת מובנת מאליה, מהיותה בנויה על התבנית "X מוביל ל-Y, ו-X נכון, לכן גם Y נכון", אך אפילו עליה אין לסמוך לכאורה.

אלוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שדקארט מגיע למסקנה כי הוא עצמו קיים, הוא מבקש להוכיח שגם אלוהים קיים.

לשם כך הוא מציג שלוש הוכחות שונות:

הראשונה היא ההוכחה האונטולוגית של אנסלם.

השנייה היא ההוכחה הקוסמולוגית.

השלישית היא ההוכחה האנתרופולוגית: לפי דקארט, כל אידאה מחשבתית בהכרתו בהכרח התקבלה מאובייקט חיצוני. בנוסף, הוא טוען ששום אידאה לא יכולה להתקבל מאובייקט שהוא פחות מהאידאה. מכיוון שקיימת בו האידאה של שלמות מוחלטת (הוא מסוגל להעלות בדעתו קיום של אובייקט מושלם), והיא לא יכולה להתקבל משום אובייקט שהוא פחות ממושלם, חייב להיות אובייקט מושלם ממנו תתקבל האידאה. אובייקט זה לא יכול להיות הוא עצמו, שהרי הוא יודע לגבי עצמו שאיננו מושלם, מפני שהוא עצמו לא יודע הכול ולא יכול הכול, הרי שהאובייקט המושלם חייב להיות חיצוני לו, והוא אלוהים.

שלוש ההוכחות הללו ספגו ביקורות אף הן. דקארט הואשם בכך שהניח מראש הנחות יסוד למרות שאין כל סיבה לראות בהן מובנות מאליהן.

עולם חיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהוכיח דקארט, לשיטתו, כי הוא עצמו קיים וחושב וכי יש אלוהים מושלם מכל הבחינות, הוא היה סבור שאלו מספיקים כדי להוכיח שכל העולם מסביבו אכן קיים. הוא טוען שמפני שאלוהים מושלם הוא מוכרח להיות ישר מבחינה אינטלקטואלית, כלומר שלא ישקר לאדם שמוכן ורוצה לחקור ולגלות. מכיוון שאותו אלוהים כל-יכול, הרי שלא קיים כל ספק לגבי העובדה שהוא גם יכול להשתיל בהכרתו של האדם את אידאות העולם האמיתי. כך דקארט מסיק שמפני שהוא זהיר בחקירתו, ואלוהים מושלם וישר מבחינה אינטלקטואלית בהכרח קיים, אלוהים בוודאות לא ירשה שבהכרתו של דקארט יושתל ידע שגוי, ולכן הידע אותו טרח להשיג בוודאי נכון.

עולם החומר ועולם הרוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעודו מנסה לגלות מה הכרה יכולה לדעת על עולם חומרי, דקארט למעשה מחלק את העולם להכרה (או "נפש") ולאובייקטים חיצוניים. הוא מציג טיעונים אחדים על-מנת להוכיח שבאדם קיימת נשמה ולא רק חומר, כשהטיעון המוכר שבהם הוא שאנו מסוגלים לדמיין את עצמנו בעלי גוף אחר, אך לא בעלי הכרה אחרת. אנו מסוגלים לדמיין את עצמנו חסרי גוף, אך לא חסרי הכרה.

דקארט טוען שגם חלק נכבד מתכונות האובייקטים החומריים קיים רק בהכרתנו. למשל, הוא מציע ניסוי מחשבתי בו אנו מדמיינים שעווה בעלת צורה, ריח וצבע ברורים, אך כאשר נקרב אותה לאש נבחין בשינוי שבשלוש תכונות אלו, ובכל-זאת נטען שמדובר באותה חתיכת שעווה, כך שתכונות אלה לא יכולות להיות תכונות שהן חלק מאותה שעווה.

דקארט טען שהגופים החומריים אינם אלא פיסות-מרחב. דעה זו מתיישבת עם דעתו כי לא קיים ריק, כלומר שזה מן האבסורד לחשוב על מרחב ללא גוף, כשהם למעשה שקולים.

היקום הגאומטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת היותו תלמיד בבית הספר הישועי שמע דקארט על הטלסקופ שבנה גלילאו גליליי, ועל התגליות האסטרונומיות שעשה בעזרתו, רק חודשים ספורים לאחר שפורסמו. בעוד שגלילאו ראה באריסטו את יריבו העיקרי, דקארט הצעיר ממנו בשנות דור כבר לא חש בצורך להתווכח עם תמונת העולם האריסטוטלית שאבד עליה הכלח, והתעניין יותר בבניית תמונת עולם חדשה. מסקנתו שאידאות העולם האמיתי הושתלו בשכלו של האדם על ידי אלוהים, כמו גם אהבתו למתמטיקה ולוודאות מתמטית, הוליכו אותו לראות במישור האוקלידי את המודל ליקום האמיתי - חלל אינסופי שאין בו גבולות ואין לו מרכז. זאת בניגוד ליקום האריסטוטלי הסובב כולו סביב מרכז הארץ ומופרד לאזורים ארציים ושמימיים באמצעות כיפות שקופות. דקארט גם פסל את הרעיון האריסטוטלי לפיו עצמים נעים על מנת לחזור אל מקומם הטבעי, ואימץ את רעיון ההתמד של גלילאו. ביקום הגאומטרי של דקארט תנועה מגדירה צורות כשם שבגאומטריה נקודה נעה מגדירה עקומה ועקומה נעה מגדירה יריעה.

פסילתו את מושג הריק, כמו גם הזהות שקבע בין מרחב וחומר, הוליכו את דקארט לטעון שרק התנועה מבדילה בין אזורים שונים בחלל. לדידו היה היקום מלא לחלוטין ב"גופיפים" (corpuscles) זעירים, רובם בלתי-נראים ונעים באופנים שונים. דקארט ראה את מערכת השמש כעין מערבולת עצומה, אשר רק תנועתה הסיבובית מבדילה אותה מן המרחב שסביבה, והיא אחת ממערבולות רבות שהן מערכות שמש אחרות.

למרות שדקארט לא היה אסטרונום, תמונת היקום שהציג בספרו "עקרונות הפילוסופיה" בשנת 1644 השפיעה מאוד על הקוסמולוגים בני תקופתו, והנחילה להם את הרעיון שהשמש היא רק אחד מבין אינספור כוכבים השוכנים בחלל הומוגני ובלתי-מוגבל, ושכוכבי הלכת סובבים את השמש במסלולים הנוצרים כתוצאה מהתמד, משולב בכוחות דחיפה שמפעילים ה"גופיפים" זה על זה. גם אייזק ניוטון הושפע מאוד מתמונת יקום זו, וכאשר נטש אותה לבסוף לטובת יקום ריק כמעט לחלוטין, שבו גופים מושפעים ממרחק על ידי כוח משיכה מסתורי, גרם הדבר לשערוריה בקרב רבים מבני-דורו. שם ספרו של ניוטון, "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע", אף הוא הד לשם ספרו של דקארט "עקרונות הפילוסופיה".‏[2]

כמתמטיקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רנה דקארט כפיזיקאי ומתמטיקאי
René Descartes
תרומות עיקריות
מייסד הגאומטריה האנליטית. הגה את מערכת הצירים הקרטזית. מחקרים בתחום האופטיקה - ניסוח חוק סנל

דקארט היה הראשון שהציע להביע פונקציות על ידי שרטוט מערכת צירים גרפית של X ו-Y ועליה לתאר את ערכי הפונקציה של X-Y. כך ניתן להבין התנהגות פונקציות באופן גרפי, המקל על הבנת הפונקציה. שיטה זו נקראת מערכת צירים קרטזית על שמו. כמו כן, כְּתב החזקות כפי שהוא נכתב היום, ובו מעריך החזקה נכתב בגופן קטן מעל בסיס החזקה, הוא פרי המצאתו של דקארט.

דקארט היה גם הראשון להציג את התחשיב האינפיניטיסימאלי, אשר היווה את הבסיס לחשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי שפיתחו לייבניץ וניוטון לאחר מותו.

תרומתו הידועה ביותר למתמטיקה, הייתה בתרגום הגאומטריה לתחשיב האלגברי, מה שידוע כגאומטריה האנליטית וכטריגונומטריה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ליזי דייוויס, גרדיאן, חוקר: כומר קתולי רצח את דקארט בלחם קודש מורעל, באתר הארץ, 16 בפברואר 2010
  2. ^ מייקל הוסקין, "היסטוריה של האסטרונומיה", הוצאת רסלינג 2012, עמ' 147-153



פילוסופיה
P philosophy1.png
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזהבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוסשון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסג'ון דנס סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאםניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקון
פילוסופים מודרניים רנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגיאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני זמננו גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלארד
פורטל פילוסופיה