לועג לרש
לֹעֵג לָרָשׁ הוא כינוי תלמודי לאיסור דרבנן על פיו אין לקיים מצוות בקרבת מת, או בבית קברות, כגון ללבוש ציצית או תפילין בבית קברות. טעם האיסור מפני שיש בזה מעין לעג למתים על כך שהם כבר אינם יכולים לקיים מצוות, בניגוד לחיים.
מקור שמו של האיסור הוא מהפסוק במשלי: ”לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ” (ספר משלי, פרק י"ז, פסוק ה'). על פי פשוטו של מקרא הפסוק מדבר על אדם עני - רש בממון. אולם חכמים דרשו את הפסוק על המתים, שבהיותם פטורים מן המצוות הם כרשים (=עניים) מהן.
בימינו רגילים להשתמש ב'לועג לרש' כמטבע לשון שפירושו לעג והתנשאות בדבר מסוים, על אדם שחסר אותו. משמעות זו היא גם פשוטו של מקרא - לעג על אדם רש, עני. במפרשים ביארו שאדם שלועג על אדם עני מראה בכך שהוא סבור שהדבר נגרם לו עקב מעשיו ולא מחמת גזירת הבורא[1].
מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתלמוד הבבלי במסכת ברכות מובאת ברייתא לפיה אין להיכנס לבית הקברות בתפילין או עם ספר תורה שקורא בו, משום 'לועג לרש':
לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן - עובר משום "לועג לרש חרף עושהו"
עוד מובא שם סיפור על שני אמוראים, רבי חייא ורבי יונתן, שהלכו בבית קברות, ולאחר שטליתו של רבי יונתן נגררה על הקברים, רבי חייא העיר לו שיש להגביהה: ”רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות; הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן; אמר ליה רבי חייא: דלייה [הגביהנו], כדי שלא יאמרו "למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו"!"” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ח, עמוד א').
הראשונים התקשו להסביר מדוע רבי חייא לא חשש לאיסור זה של לועג לרש, וכן מדוע העיר רבי חייא רק על כך שהציציות נגררות ולא על עצם קיום מצוות ציצית בבית קברות. הסברים שונים ניתנו על מנת ליישב זאת.
הרא"ש בשם רבנו יונה הסביר כי בזמן התלמוד לא היה נהוג ללבוש בגד דווקא לשם מצוות ציצית, אלא היו מקיימים מצוות ציצית בבגדיהם הרגלים, ולכך אין בעצם ההליכה בציצית בבית קברות משום 'לועג לרש', וגם לא שייך לדרוש מהאדם לפשוט את בגדיו לפני כניסתו לבית הקברות. אולם בכך שהטלית נגררה על מצבות הקברים יש חרפה למתים. ומסיק מכך הרא"ש שבימינו, שנוהגים ללבוש בגד מיוחד לשם קיום מצוות ציצית, בעצם לבישת בגד זה בבית הקברות יש משום איסור 'לועג לרש'.[2] ודבריו נפסקו להלכה בשולחן ערוך.[3]
דיני האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מכוסה - כאשר אין ניכר שמקיים מצווה, כגון שהציצית או התפילין מכוסים, אין בכך איסור[4].
- קרבה למת - האיסור לקיים מצוות ליד המת, הוא בכל ארבע האמות הסמוכות למת או לקבר, שהמת תופס את מקומו[5]. כמו כן, לדעת רבים גם בכל שטח בית הקברות חל האיסור, אף מחוץ לארבע האמות הסמוכות לקברים.[6]
- קבר קטן - בחידושי מהריט"צ על פרק 'איזהו נשך' במסכת בבא מציעא, כתב שאף ליד קבר של קטן אין לקיים מצוות, על אף שקטן פטור מהמצוות, בשל מספר טעמים, בהם הטעם שייתכן שנשמתו היא נשמת אדם גדול. טעם זה הוזכר בפוסקים רבים.[7]
- קבר אשה - בחידושי המהריט"צ הסיק שאף בקבר אשה שייך איסור 'לועג לרש' גם ביחס למצוות עשה שהזמן גרמן, מחמת הכלל לא פלוג רבנן ובשל חשש מראית העין. וכן היא דעת הצל"ח.[8] אולם לדעת פוסקים אחרים, כיוון שאף בחייה אשה פטורה ממצוות אלו, אין בקיומן ליד קברה משום 'לועג לרש'.[7].
- ספר תורה - לשיטת הרמב"ם אסור להכניס ספר תורה לבית הקברות גם מבלי ללמוד בו.[9] שכן עצם החזקת ספר התורה היא מצווה.[10]
- קריאת שמע - לשיטת הרמב"ם מי שקרא קריאת שמע בתוך ארבע אמות של מת או קבר לא יצא ידי חובתו, ולשיטת הראב"ד אף שעבר איסור, יצא ידי חובה.[11]
- שיטת הקבורה בימינו - יש אומרים שמכיוון שכיום נוהגים להעמיק את הקבר מעבר לעשרה טפחים מתחת לקרקע, הרי שהמתים נמצאים ברשות אחרת מבני האדם הבאים בשערי בית הקברות, ולכן אין לגביהם איסור 'לועג לרש'.[12]
איסורים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארבע כנפות למת - במסכת מנחות[13] מבואר שבנוסף לאיסור לקיים מצוות בקרבה למת, אסור גם להלביש מתים בבגד שחייב בציצית בלא לקשור לו ציצית: "בההיא שעתא [כשהוא מת] ודאי רמינן ליה [מטילים ציצית בבגדים שקוברים אותו בהם], משום לועג לרש חרף עושהו [כדי שלא ילעגו לו שהוא פטור ממצוות]".
- עשיית צרכים - בתלמוד ירושלמי נאמר איסור נוסף של עשיית צרכים בבית הקברות ”רבי זעירא בשם רבי אבא בר ירמיה: לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו שם, ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר לועג לרש חרף עושהו” (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ב', הלכה ג').
- לוויית המת - בתלמוד מובא בשם תלמידו של רב יהודה, רחבה (בעל נינתו חומא) שמסר בשמו: "כל הרואה המת ואינו מלווהו - עובר משום 'לועג לרש חרף עושהו'"[14].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרב יאיר וייץ, דיני 'לועג לרש', באתר ישיבת הר ברכה
- פורום עצור כאן חושבים, איסור "לעג לרש" וברכות "שלא עשני", באתר בחדרי חרדים
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ פירוש המלבי"ם ועוד.
- ^ פירוש הרא"ש על מסכת ברכות פרק ג' הלכה ה'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן כ"ג, סעיף א'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן כ"ג, סעיף א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ג, עמוד ב'.
- ^ מגן אברהם על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן מ"ה, סעיף א'
- ^ 1 2 משנה ברורה סימן כג ה.
- ^ על תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ח, עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק י', הלכה ו'.
- ^ ב"ח על יורה דעה סימן רפ"ב סעיף קטן ג'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ב', ולחם משנה שם, ישועות יעקב אורח חיים סימן ע"א, ו', ועוד.
- ^ העמק שאלה (שכתב הנצי"ב) על השאילתות פרשת חיי שרה שאילתא י"ד. ציץ אליעזר חלק י' סימן י', ועוד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"א, עמוד א'
- ^ בהמשך שם: "ואם הלווהו מה שכרו? אמר רב אסי: עליו הכתוב אומר: מלוה ה' חונן דל (ספר משלי, פרק י"ט, פסוק י"ז.) ומכבדו חונן אביון (ספר משלי, פרק י"ד, פסוק ל"א) תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ח, עמוד א'.