ספר תורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספר תורה הפתוח בפרשת פינחס. היד מצביעה על פסוקי חג הסוכות.

ספר תורה הוא מגילת קלף שעליה כתובה התורה בשלמותה, מתחילת ספר בראשית ועד סוף ספר דברים. את ספרי התורה שומרים בארון קודש שבבית הכנסת. ספר תורה נחשב לתשמיש הקדושה הקדוש ביותר ביהדות, ונוהגים בו כבוד מיוחד והידור רב. בשמחת תורה, בו מסיימים את קריאת התורה, נוהגים לרקוד עם ספרי התורה.

כתיבת ספר תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבת האותיות האחרונות בספר התורה בקלף משורטט.

הקלף[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ספר התורה, כמו יתר כתבי הקודש כמזוזות ותפילין, כותבים על עורות בעלי חיים, ואם כתבם על חומר אחר כנייר או בד הם פסולים. דין זה נלמד כהלכה למשה מסיני[1]. גם בקבוצת העורות, מותרים לעשיית הקלף רק עורות מבעלי חיים טהורים, הכשרים לאכילה. חיוב זה הוא רק במין בעל החיים, ואף חיה ממין הכשר לאכילה שהיא עצמה אסורה באכילה, כנבלה או טרפה, מותר לכתוב על עורה ספר תורה. על עור של דגים אסור לכתוב ספר תורה, מפני שיש בהם זוהמא‏[2].

כדי להכין את עור הבהמה לכתיבה, יש לעבדו. העיבוד נעשה על ידי נתינת העור בסיד או בחומר אחר (כעפצים) השואב מן העור את כל הנוזלים המצויים בו, וכך העור יכול להתקיים שנים רבות ולא להירקב. העיבוד בסיד הוא הנהוג ברוב קהילות ישראל, ועיבוד בעפצים נהוג בעיקר בקרב יהדות תימן.

השינויים העיקריים בין שני סוגי העיבודים: בעיבוד בסיד: העור כמעט ולא נמלח, והסיד הנו כמעט החומר היחיד המשתתף בעיבוד. הקלף העובר עיבוד זה הוא לבן וקשה, והאותיות שנכתבות עליו ניזוקות במגע עם מים. בעיבוד בעפצים: המלח והקמח הנם חומרים חיוניים להצלחה בעיבוד, הקלף מקבל גוון חום ומרקמו יותר רך, והאותיות הנכתבות עליו ניזוקות פחות במגע עם מים.

קלף משוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדורות האחרונים נתעוררה השאלה האם מותר למשוח את הקלף בשכבת ציפוי המיוצרת מסיד ומקלף שהותך. על ידי משיחה זו מתייפה הקלף, והכתיבה עליו קלה ומהירה יותר, אולם נחלקו האחרונים האם יש במשיחה זו חציצה בין הדיו לקלף. שו"ת פנים מאירות פסק שמצווה והידור לכתוב על קלף משוח, שכל הבא לייפות את הכתב אינו חוצץ. אמנם גם לשיטה זו יש להיזהר לא למשוח משיחה עבה מדי, העלולה ברבות בימים להתפורר ולבקע את האותיות שעל גבה. לעומתו פסק בספר "בני-יונה" שהמשיחה מהווה חציצה בין הדיו לקלף, ועל כן אם כשיקלפו את המשיחה הדיו יפול- הספר פסול, אך אם הדיו עובר דרך המשיחה ונספג בקלף- הספר כשר.

למעשה, לכתחילה יש להחמיר ולא למשוח את הקלף‏[3], אמנם במקום שיש ספר משוח, מותר לקרוא בו ולברך עליו‏[4].

כתב הסת"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורת אותיות כתב הסת"ם, לפי שיטת הבית יוסף


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כתב סת"ם
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דיו סת"ם

כתב סת"ם הוא כתב שבו משתמשים לכתיבת ספרי תורה, מגילות, מזוזות ותפילין. כתב זה משמש את סופרי הסת"ם ונכתב באמצעות קנה או נוצה בדיו-סת"ם על גבי קלף. לכתב הסת"ם צורה מרובעת אופיינית, והוא מעוטר בתגים מעל אותיות מסוימות. כתב זה איננו מפוסק או מנוקד. קיימים שני סוגי כתב עיקריים, כתב אשכנזי וכתב ספרדי.

הלכה למשה מסיני היא שיש לכתוב את הסת"ם בדיו. דיני דיו הסת"ם מרובים הם, אך שתי הדרישות העיקריות לדיו הסת"ם הן שחרוּת וקיום לאורך זמן. הדיו עשוי מפיח להבת נר, שרף אילן, מי עפצים, גומא וממרכיבים נוספים.

בלאי טבעי של הקלף או הדיו עשוי להפוך ספר תורה כשר לספר תורה פסול, עקב דהיית אותיות או מלים, או שחיקת הדיו מן הקלף. ספר תורה כזה דינו גניזה.

דיני הכתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות

דיני העשייה והכתיבה של ספר התורה הם המורכבים והחמורים ביותר מבין תשמישי הקדושה ביהדות. כתיבת ספר התורה נעשית בידי אדם שהוכשר לכך במיוחד, הקרוי סופר סת"ם. ספר התורה עלול להיפסל בגלל בעיות שונות שהנפוצות שבהם הן טעות בכתיבה, מילה חסרה או מיותרת או מילה שכתובה באופן לא מדויק. בספר תורה פסול לדעת רוב הפוסקים אסור לקרוא בציבור, ויש לתקנו אם הדבר אפשרי. על פי הרמב"ם ישנם עשרים דברים שפוסלים את ספר התורה, ואם אחד מהם קיים בו, הוא נחשב "כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים"‏[5].

אחד המנהגים הנפוצים כיום בכתיבת ספר תורה הוא ווי העמודים, ולפיו כמעט כל עמודה בספר מתחילה באות ו', למעט חמש עמודות המסומנות בראשי התיבות בי"ה שמ"ו.

מסורת ספר התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסח ספר התורה, במילים ובאותיות, ישנה מסורת מדויקת, העוברת מדור לדור בעם ישראל. אף בגלות הארוכה שעבר עם ישראל, בה פוזר בארצות שונות ורחוקות, נוסח ספרי התורה בקהילות היהודיות כקהילות אשכנז, ארצות האסלאם ותימן נשאר אחיד (למעט שינויים בודדים, כדלקמן), זאת למרות העתקות רבות במשך אלפי שנים ספר מספר. אף במסורת הטעמים והנקודות כמעט ולא נפלו שינויים. לשימור זה תרמה רבות ההלכה המייחסת חשיבות עצומה לדיוק נוסח ספר התורה, הקובעת כי ספר תורה שחסרה בו אפילו אות אחת, או נוספה בו אות אחת, ואפילו אות זו אינה משנה את משמעות המילה- ספר התורה פסול. וכן נפסקה הלכה, שאסור להשהות ספר תורה עם טעות יותר משלושים יום, אלא יתוקן או יגנז.

שינויים במסורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הדיוק הכמעט מוחלט בכתיבת ספרי התורה של הקהילות השונות, בעקבות הגלות נפלו שינויים מעטים בין המסורות השונות בנוסח התורה.

  • בראשית, ט, כט: בספרים האשכנזיים והספרדים כתוב "וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ" ואילו בספרים התימניים כתוב "וַיְהִי כָּל יְמֵי נֹחַ".
  • ויקרא, ז, כח: לפי המסורת הרווחת בפסוק כ"ח מתחילה פרשה פתוחה, ולמסורת התימנים ומסורות אחרות, הפרשה מתחילה לפני כן, בפסוק כ"ב.
  • דברים, כג, ב: בספרים הספרדיים, לפי מסורת תימן, בחלק מהספרים האשכנזיים לרבות ברוב החסידויות[6] כתוב "דַּכָּא" באם הקריאה 'א'. לעומת זאת, בחלק מהספרים האשכנזיים ולשיטת הלא-חסידים כתוב "לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּה" ב'ה'.}}.

צורת ספר התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר תורה כמנהג הספרדים, בתוך תיק מהודר
ספר תורה כמנהג האשכנזים, גלול על עצי חיים, מבית הכנסת גלוקנגאסה בקלן.

לגבי צורתם ומראיהם של ספרי התורה ישנם שני סגנונות עיקריים:

  • ספר התורה גלול על מוטות עץ המכונים "עצי חיים" ונעטף בבד קטיפה מעוטר ("מעיל"). סגנון זה מצוי בעיקר באירופה, הן אצל יהדות אשכנז והן אצל יהדות איטליה וכן בקרב רוב הקהילות הספרדיות של אירופה, כולל טורקיה, הבלקן והקהילות הספרדיות של מערב אירופה (כגון אמסטרדם, לונדון ועוד). כמו כן מצויים ספרים אלו בחלקה המערבי של צפון אפריקה, במרוקו ובחלק מאלג'יריה.

את ספרי תורה בתוך תיק (הסגנון הראשון שהוזכר) נהוג לכנות "ספרי תורה ספרדיים" בעוד הספרים העטופים ב'מעיל' (הסגנון השני) מכונים "ספרי תורה אשכנזיים". כינויים אלו הם כוללניים ואינם מדויקים, כאמור לעיל, שכן למרות שאצל האשכנזים הסגנון השני הוא אכן בלעדי, הוא אינו ייחודי רק ליהודי אשכנז ומשמש גם קהילות ספרדיות במקומות שונים.

עיטור ספרי התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לספרי התורה נלווים קישוטים וכלים שונים כגון: "כתר", "רימונים", "מגן" ו"אצבע" המורה לקריאה בתורה. את תיקי הספרדים הספרדים נהוג לצפות בכסף וזהב, ולעטרו במטפחות מבד משובח.

קדושת ספר התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר תורה כשר יש לנהוג בקדושה יתירה וכבוד גדול משאר תשמישי הקדושה, לדוגמה: כל הרואה ספר תורה בשעה שמוליכים אותו, חייב לקום לכבוד הספר‏[7], מנהג נפוץ הוא בעת הולכת ספר תורה ממקום למקום, שמניין אנשים מלווים את הספר.

ספר תורה שנפל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספר תורה שנפל

המשנה במסכת אבות כותבת: "רבי יוסי אומר: כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות; וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות"[8]. מכאן עולה שהציבור חייב בכבודו של ספר תורה, וספר תורה שנפל מעיד על חיסרון בבני המקום, ומחייב תענית, מתן צדקה, והגברת לימוד תורה.

על האדם המפיל את ספר התורה לצום יום אחד, כדי לכפר על בזיון התורה שנתגלגל על ידו. דין זה אינו מופיע בתלמוד או בראשונים, אך כך נהגו בכל ישראל, וכך פסקו האחרונים[9].
אף הקהל שהיה נוכח בעת נפילת הספר נוהג לערוך סדר תשובה, משום שלכל אחד מהמשתתפים הייתה איזו שהיא אחריות לכבוד הספר, וייתכן שאם היה שם לב יותר למתרחש, היה יכול מנוע את הנפילה‏[10]. בדין זה ישנם מנהגים שונים: יש שחייבו את כל הקהל בצום‏[11], ויש שחייבו בצום אף את חברי בית הכנסת שלא היו נוכחים בעת הנפילה, שנפילת ספר תורה היא סימן רע לכל הקהל, שלא שומר מספיק על ספר התורה‏[12].

קריאה בספר התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קריאת התורה

ספרי תורה מוצבים בארון הקודש בבתי הכנסת, ומשמשים לקריאה בתורה בזמן התפילות. בקריאת התורה בציבור בעל קורא קורא את הפרשה בקול רם ובטעמים, ומספר אנשים (המשתנה בין ימי הקריאה השונים) מהציבור "עולים לתורה" בזה אחר זה. העולה ניגש אל ספר התורה, מברך את ברכות התורה, וקורא בלחש מילה במילה אחרי בעל הקורא את הקריאה. מעיקר הדין העולים לתורה הם גם קוראים בתורה, וכך נוהגים עד היום יהודי תימן, מאוחר יותר בגלל חוסר בקיאותם של רוב המתפללים, השתרש המנהג שה"בעל קורא" קורא בקול והעולה קורא עמו בלחש.

מקור דין הקריאה בתורה בציבור הוא תקנת חז"ל קדומה, המיוחסת עד ימי משה רבנו. קריאת התורה נעשית בתפילת שחרית של שבת ושל ימים טובים, וכן במנחה של שבת, ומדי יום שני וחמישי בתפילת שחרית. בנוסף נערכת קריאה בתורה במועדים מיוחדים כראש חודש. לאחר הקריאה בתורה או לפניה (בהתאם למנהג המקום) נוהגים להגביה את התורה להראות את תוכן הפרשה לכל הקהל, תוך כדי האמירה: "זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". הקריאה בתורה מתבצעת בניגון מיוחד, המשתנה בין עדות וקהילות ישראל, המסומן באמצעות טעמי המקרא, המשמשים גם לציון הפיסוק וצורת ההגייה הנכונה. מכיוון שיש איסור להוסיף לספר התורה תווים מיותרים, הקורא בתורה חייב לזכור את הניקוד, טעמי המקרא וההטעמה הנכונים לכל מילה.

הקריאה החשובה בתורה נעשית במהלך שבתות השנה, כאשר בכל שבת לאחר תפילת שחרית של שבת קוראים בציבור את פרשת השבוע. בקריאה זו שבעה אנשים עולים לתורה. קריאת הפרשות מסודרת כך שבשנה שלמה תיקרֵא כל התורה בציבור. קריאת הפרשה האחרונה, פרשת וזאת הברכה, נעשית ביום שמחת תורה, בו שמחים וחוגגים את סיומה של התורה, ועוד באותו היום מתחילים לקרוא את התורה מחדש, בפרשת בראשית, להתחלת סבב קריאות חדש.

מצוות כתיבת ספר תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבת ספר תורה

ישנה מצווה על כל אדם מישראל לכתוב ספר תורה, שנאמר "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים, לא, יט), ואפילו הורישו לאדם אבותיו ספר תורה, מצווה עליו לכתוב בעצמו ספר אחר. מי שלא יודע לכתוב ספר תורה, או עסוק וטרוד מכדי לעשות זאת, יכול לקיים המצווה בשכירת סופר, או בקניית ספר תורה כתוב. בתום כתיבתו של ספר תורה נהוג להכניסו לבית הכנסת בחגיגה גדולה, בטקס הקרוי הכנסת ספר תורה. בטעם המצווה נתנו שני הסברים: בכתיבת התורה על הקלף בדיו יש המשכה של מסורת ישראל, מאז מעמד הר סיני, של מסירת התורה מדור לדור. טעם נוסף הוא כדי שיהיו ספרי התורה מצויים בידי כל אדם מישראל, ויכול כל הרוצה ללמדם וללומדם. בגלל מחיריהם הגבוהים של ספרי התורה (כיום- למעלה ממאה אלף ש"ח) קשה מאוד לכל אדם לקיים את המצווה, ולהחזיק ברשותו ספר תורה. וכתבו הפוסקים, שהמצווה מוטלת רק אדם שידו משגת, ואילו האחרים פטורים מהמצווה. וכתב הרב פיינשטיין, שאין להוציא על מצווה זו יותר מעשירית נכסיו של האדם, והעושה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו, שכך לא יישאר בידו די כסף למצוות אחרות. המלך חייב בכתיבת שני ספרי תורה: אחד שיהיה מונח על לבו ויהיה קורא בו ושני שיהיה מונח בבית גנזיו. נשים, לדעת רוב הפוסקים, פטורות ממצווה זו.

המצווה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיני המצווה כיום תלויים במחלוקת במשמעות המצווה. לפי הרמב"ם, עיקר המצווה היא כתיבת התורה על כתב כשר ובדיו, ולכן גם כיום שספרי קודש מודפסים נפוצים ביותר ובהם עיקר הלימוד, מצוות הכתיבה על הקלף נשארה במקומה. אולם לדעת הרא"ש עיקר מגמת המצווה לכתוב ספר תורה היא לימוד התורה, ולכן כיום המצווה המוטלת על האדם היא קניית ספרי קודש מודפסים כתנ"ך, משנה ותלמוד. רוב מהמפרשים‏[13] ביארו שהרא"ש רק הרחיב את גדר המצווה, אולם גם לשיטתו כתיבת ספר התורה על גבי קלף ובדיו נשארה מצווה בעינה. מיעוטם‏[14] סוברים שלפי הרא"ש אין כלל מצווה בכתיבת ספר תורה, וכל החיוב עבר לרכישת ספרים בהם האדם יקיים מצוות תלמוד תורה.

כיום, לאחר המצאת הדפוס, אין למדים תורה מתוך ספר התורה הכתוב על קלף, וממילא אין צורך בספר התורה בביתו של האדם, על כן נהגו שכאשר אדם כותב או קונה ספר תורה, הוא נותנו בפיקדון לבית הכנסת, לתועלת קריאת התורה בציבור.

הכנסת ספר תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכנסת ספר תורה

הכנסתו של ספר תורה חדש לבית הכנסת נעשית בטקס חגיגי, שתחילתו בכתיבה חגיגית של האותיות האחרונות בביתו של תורם הספר, והמשכו בתהלוכה מלווה בשירה ובריקודים מביתו של התורם אל בית הכנסת. את ספר התורה החדש מעטרים בעיטורים, ובהולכתו לבית הכנסת פורשים מעליו חופה. האירוע מלווה בשירים וריקודים רבים. בתום התהלוכה, ובהתקרב ספרי התורה לבית הכנסת, יוצאים מספר חוגגים מבית הכנסת ורוקדים עם ספרי תורה הישנים שבבית הכנסת מול הספר תורה החדש המוכנס לבית הכנסת, בשירת הפסוק מתהלים (כ"ד,ז) "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד". בהיכנס ספר התורה לבית הכנסת, רוקדים עמו עוד שעה ארוכה בבית הכנסת עצמו, ולאחר מכן מכניסים אותו לארון הקודש.

לאחר הכנסת הספר לארון הקודש, נהוג להוציאו תוך אמירת פסוקי "אתה הראית לדעת" (כמו בשמחת תורה) ולקרוא בו בלא ברכה בפרשת וזאת הברכה מ"מעונה אלקי קדם" עד סוף הפרשה. לאחר מכן מכניסים אותו חזרה לארון הקודש. תורם ספר התורה מברך ברכת שהחיינו בפעם הראשונה שהוא קורא בו.

לאחר גמר הכנסת ספר התורה, נערכת סעודת מצווה לרגל הכנסת ספר התורה להיכל.

ספר התורה העתיק ביותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר התורה העתיק ביותר הידוע עד כה נמצא בספריית אוניברסיטת בולוניה, והוא כבן 850 שנה. בעקבות טעות בקטלוג תוארך הספר למאה ה-17, ורק בשנת 2013 נתגלה כי הוא עתיק בהרבה וכי הוא נכתב במאה ה-12[15]. קיימים כתבי יד עתיקים יותר של התורה בצורת מצחף (קודקס), אך זוהי מגילת ספר התורה העתיקה ביותר. כתב היד השלם העתיק ביותר של התנ"ך הוא כתב יד לנינגרד. עתיק ממנו כתב היד המכונה כתר ארם צובא, אך מן התורה לא נשתמרו בו אלא פרקים בודדים בסוף ספר דברים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שבת, עט, ב
  2. ^ שבת, קח, א
  3. ^ הרב שלמה גאנצפריד, קסת הסופר, ב, יב
  4. ^ יחווה דעת, ח"ו נה
  5. ^ הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק י
  6. ^ לדוגמה, הרבי מליובאוויטש כתב בספר היום יום: "אדמו"ר הזקן הורה לכתוב פצוע דכא באלף לבסוף ולא בה"א. [...] ועיין בשארית יהודא (יו"ד סי' ט"ז) ודברי נחמי' (יו"ד סי' כ"ב). ובס' משנת אברהם (סי' ל"ב) מציין כמה ספרים הדנים בזה".
  7. ^ קידושין ל"ג
  8. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ד', משנה ה'
  9. ^ מגן אברהם או"ח מד, ה'
  10. ^ אמרי אש, או"ח ו
  11. ^ אמרי אש, או"ח ו
  12. ^ דברי חיים, ח"א יו"ד נט
  13. ^ בית יוסף, ב"ח, ט"ז
  14. ^ דרישה וש"ך
  15. ^ חוקרים באיטליה: מצאנו את מגילת התורה העתיקה בעולם, באתר הארץ

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.