ספר תורה
ערך זה עוסק בספר התורה הפיזי. אם התכוונתם לתוכן שמכיל הספר, ראו תורה.
ספר תורה הוא מגילת קלף שעליה כתובה התורה בשלמותה, מתחילת ספר בראשית ועד סוף ספר דברים. ספר תורה נחשב לתשמיש הקדושה המקודש ביותר ביהדות, ונוהגים בו כבוד והידור. בשמחת תורה נוהגים לרקוד עם ספרי התורה.
תוכן עניינים |
[עריכה] כתיבת ספר תורה
[עריכה] מצוות הכתיבה
ישנה מצווה על כל אדם מישראל לכתוב ספר תורה, שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה", ומי שיש בידו ספר תורה אסור לו למכור את הספר, אפילו שהוא עני ואביון שאין לו מה לאכול, ומותר למכור את הספר ולהשתמש בכסף רק ללמוד תורה או לשאת אישה. בתום כתיבתו של ספר תורה נהוג להכניסו לבית הכנסת בחגיגה גדולה. כיום לדעת רוב הפוסקים יוצאים ידי חובה זאת בקניית שאר ספרי קודש. המלך חייב בכתיבת שלשה ספרי תורה: אחד שיהיה מונח על לבו, שני שיהיה קורא בו ושלישי שיהיה מונח בבית גנזיו.
[עריכה] דיני הכתיבה
- ראו גם: כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות
דיני העשייה והכתיבה של ספר התורה הם המורכבים והחמורים ביותר מבין תשמישי הקדושה ביהדות. יש לכתוב את ספר התורה בידי אדם שהוכשר לכך במיוחד, הקרוי סופר סת"ם. ספר התורה עלול להיפסל בגלל בעיות שונות שהנפוצות שבהם הן טעות בכתיבה, מילה חסרה או מיותרת או מילה שכתובה באופן לא מדויק. בספר תורה פסול לדעת רוב הפוסקים אסור לקרוא בציבור, ויש לתקנו אם הדבר אפשרי. על פי הרמב"ם ישנם עשרים דברים שפוסלים את ספר התורה, ואם אחד מהם קיים בו, הוא נחשב "כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים" (הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק י).
אחד המנהגים הנפוצים כיום בכתיבת ספר תורה הוא ווי העמודים, ולפיו כמעט כל עמודה בספר מתחילה באות ו', למעט שבע עמודות המסומנות בראשי התיבות בי"ה שמ"ו.
[עריכה] הקלף
עיבוד הקלף שעשוי מעור של בהמה טהורה נעשה בדרך מיוחדת:
- שלושה עורות הן - גוויל, וקלף, ודוכסוסטוס. כיצד: לוקחין עור הבהמה או עור החיה, מעבירין שיער ממנו תחילה; ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח; ואחר כך בעפצה וכיוצא בו, מדברים שמקבצין את העור ומחזקין אותו. וזה הוא הנקרא גוויל. (הלכות תפילין: פרק א : ו)
- שכתב ספר תורה או תפילין על עור שלא עיבדו לשמן - הרי אלו פסולין (הלכות תפילין א:יד)
ישנם שני סוגי עיבוד, שאפשר לעבד בהם קלף: עיבוד בסיד (נהוג ברוב קהילות ישראל), ועיבוד בעפצים (בעיקר תימנים).
השינויים העיקריים בין שני סוגי העיבודים: בעיבוד בסיד: העור כמעט ולא נמלח, והסיד הנו כמעט החומר היחיד המשתתף בעיבוד. בעיבוד בעפצים: המלח והקמח הנם חומרים חיוניים להצלחה בעיבוד.
הקלף המתקבל בעיבוד בעפצים, שונה מן הקלף המתקבל בעיבוד סיד, בשלשה דברים עיקריים. בעיבוד בסיד: הקלף לבן וקשה, הקלף יכול לחזור למצב שקודם העיבוד, האותיות שנכתבות עליו, נזוקות בהשריה במים. בעיבוד עפצים: הקלף מתקבל חום (הגוון תלוי בסוגי העפצים) ורך, אי אפשר להחזירו לקדמותו, והכתב לא ניזוק במים.
ראשון הפוסקים שאימץ את העיבוד בסיד היה רבנו תם.
בעיבוד בסיד ישנם שני סוגים עיקריים של קלף שעליהם נכתבים ספרי תורה, תפילין ומזוזות:
- קלף משוח:
- קלף זה עשוי מעור בהמה, שבשלבי הסיום של עיבודו מושחים אותו (ומכאן שמו) בשכבת ציפוי המיוצרת מסיד ומקלף שהותך. הציפוי יוצר שכבה חלקה ולבנה, שעושה את הכתיבה על קלף זה לנוחה יותר ומהירה יותר.
- הקלף המשוח לוקה מבחינת ההלכה בשני היבטים:
- כמו כן, הציפוי נוטה להתבלות במהירות.
- קלף לא משוח - קלף שליל:
- קלף זה עשוי מעור ולדות של בקר שלא נעשתה בהם מלאכה. מבחינת ההלכה, זהו הקלף העדיף.
[עריכה] כתב סת"ם
 |
ערך מורחב – כתב סת"ם |
|
|
ערך מורחב – דיו סת"ם |
כתב סת"ם הוא כתב שבו משתמשים לכתיבת ספרי תורה, מגילות, מזוזות ותפילין. כתב זה משמש את סופרי הסת"ם ונכתב באמצעות קנה או נוצה בדיו-סת"ם על גבי קלף. לכתב הסת"ם צורה מרובעת אופיינית, והוא מעוטר בתגים מעל אותיות מסוימות. כתב זה איננו מפוסק או מנוקד. קיימים שני סוגי כתב עיקריים, כתב אשכנזי וכתב ספרדי.
[עריכה] עיטור ספר התורה
לגבי צורתם ועיטורם של ספרי התורה שמכילים את המגילות ישנם שני סגנונות עיקריים:
- ספר תורה מוכנס לתוך תיבה עגולה מעוטרת (המכונה "תיק"), אשר נפתחת כמו דלת ומגילת הקלף מועברת מחלק אחד לחלק השני לצורך קריאתה. התיבה, מורכבת בעיקר מעץ, אך מעוטרת בשלל עיטורים, החל מבדים וכלה במתכות יקרות (כסף או זהב). סגנון זה מצוי ברוב קהילות המזרח כלומר בכל הקהילות המצויות במזרח התיכון ומזרחה משם ובפרט במצרים, בארץ ישראל (למעט אצל האשכנזים), בסוריה, בעיראק, בתימן, באיראן, בבוכרה, באפגניסטן ובהודו. הוא מצוי גם בחלק המזרחי של צפון אפריקה כלומר לוב, תוניסיה ואף חלק מאלג'יריה. באירופה סגנון זה נדיר יותר והוא מצוי באופן חלקי באזור טורקיה והבלקן, בעיקר אצל היהודים הרומניוטים, וכן אצל יהדות גאורגיה אלא שבחלק מהקהילות גאורגיה (כגון: קהילות קולאשי, כותאיסי, אוני ועוד) ישנם עמודי עץ חיים היוצאים מתחתית התיבה.
- ספר התורה גלול על מוטות עץ המכונים "עץ חיים" ונעטף בבד קטיפה מעוטר. ספרים אלו מצויים בעיקר באירופה, הן אצל יהדות אשכנז והן אצל יהדות איטליה וכן בקרב רוב הקהילות הספרדיות של אירופה, כולל טורקיה, הבלקן והקהילות הספרדיות של מערב אירופה (כגון אמסטרדם, לונדון ועוד). כמו כן מצויים ספרים אלו בחלקה המערבי של צפון אפריקה, במרוקו ובחלק מאלג'יריה.
לעתים ספרי תורה בתוך תיק (הסגנון הראשון שהוזכר) מכונים "ספרי תורה ספרדיים" בעוד הספרים המצויים בתוך עץ חיים (הסגנון השני) מכונים "ספרי תורה אשכנזיים". כינויים אלו הם כוללניים ואינם מדויקים, כאמור לעיל, שכן למרות שאצל האשכנזים הסגנון השני הוא אכן בלעדי, הוא אינו ייחודי רק ליהודי אשכנז ומשמש גם קהילות ספרדיות במקומות שונים. התיק לספר תורה משמש קהילות שאינן ספרדיות באופן מובהק (גם בהגדרה המורחבת של יהדות ספרד) כגון יהדות תימן והיהודים הרומניוטים ולכן כינויו כ"ספר תורה ספרדי" אף הוא אינו מדויק.
לספרי התורה נלווים קישוטים וכלים שונים כגון: "כתר", "רימונים", "מגן" ו"אצבע" מורה לקריאה בתורה.
[עריכה] בלאי בספר תורה
בלאי טבעי של הקלף או הדיו עשוי להפוך ספר תורה כשר לספר תורה פסול, עקב דהיית אותיות או מלים, או שחיקת הדיו מן הקלף. ספר תורה כזה דינו גניזה.
[עריכה] קריאה בספר התורה
|
|
ערך מורחב – קריאת התורה |
ספרי תורה מוצבים בארון הקודש בבתי הכנסת, ומשמשים לקריאה בתורה, בזמן התפילות. לאחר הקריאה בתורה או לפניה (בהתאם למנהג המקום) נוהגים להגביה את התורה להראות את תוכן הפרשה לכל הקהל, תוך כדי האמירה: "זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". הקריאה בתורה מתבצעת בניגון מיוחד, המסומן באמצעות טעמי המקרא, המשמשים גם לציון הפיסוק וצורת ההגייה הנכונה.
מכיוון שיש איסור להוסיף לספר התורה תווים מיותרים, הקורא בתורה חייב לזכור את הניקוד, טעמי המקרא וההטעמה הנכונים לכל מילה.
[עריכה] הכנסת ספר תורה
|
|
ערך מורחב – הכנסת ספר תורה |
הכנסתו של ספר תורה חדש לבית הכנסת נעשית בטקס חגיגי, שתחילתו בכתיבה חגיגית של האותיות האחרונות בביתו של תורם הספר, והמשכו בתהלוכה מלווה בשירה ובריקודים מביתו של התורם אל בית הכנסת.
-
מגן לספר תורה משנת 1788, עשוי כסף
-
ספר התורה שכתב הרמח"ל באמצע המאה הי"ח, בעזרת דיו מקליפות רימונים על עור צבאים. מלים ומשפטים שלמים הפכו בלתי קריאים בספר ולכן הוא פסול, אך מסיבות חינוכיות הוחלט לא לגונזו אלא להשאירו בבית כנסת הרמח"ל בעכו.
-
ספר תורה מוורשה בקבר דוד המלך בהר ציון
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אליעזר מלמד, מצוות כתיבת ספר תורה, באתר "ישיבה"
- הסכם השאלת ספר תורה באתר בית הדין "משפט והלכה בישראל"
- כתיבת אותיות אחרונות ותהלוכה הכנסת ספר התורה לבית הכנסת באתר אחדות ישראל "בבית של כותב הספר" (וידאו)
הבהרה: ויקיפדיה איננה מקור לפסיקות הלכה.
