משלחת הכדור הפורח של אנדרה לקוטב הצפוני

משלחת הכדור הפורח של אנדרה לקוטב הצפוני

מידע כללי
סוג	polar exploration, aviation incident, משלחת, משלחת מחקר
משתתפים	Salomon August Andrée, Knut Frænkel, Nils Strindberg
תקופה	יולי 1897 – אוקטובר 1897 (כ־13 שבועות ויומיים)
נפגעים
הרוגים	3

סלומון אנדרה וקנוט פרנקל עם הכדור על הקרח, צולם על ידי חבר המשלחת השלישי, נילס סטרינדברג. הסרט החשוף של התצלום הזה ושל אחרים מהמשלחת הכושלת של 1897 נמצא ב-1930.

משלחת הכדור הפורח של אנדרה לקוטב הצפוני בשנת 1897 הייתה מאמץ כושל להגיע לקוטב הצפוני, והביאה למותם של כל שלושת חברי המשלחת השוודית, סלומון אוגוסט אנדרה, קנוט פרנקל ונילס סטרינדברג. אנדרה, טייס הכדורים הפורחים השוודי הראשון, הציע מסע בכדור פורח מסבאלברד לרוסיה או לקנדה, שאמור היה לעבור, עם מעט מזל, ישר מעל הקוטב הצפוני. התוכנית התקבלה בהתלהבות פטריוטית בשוודיה, מדינה צפון אירופאית שנקלעה לפיגור במירוץ לקוטב הצפוני.

אנדרה התעלם מסימנים מוקדמים רבים לסכנות הקשורות לתוכנית שלו. היכולת לנווט את הכדור במידה מסוימת הייתה חיונית למסע בטוח, אך היו עדויות רבות לכך שטכניקת ההיגוי בחבל הגרירה שהמציא הייתה לא יעילה. גרוע מכך, כדור הקוטב Örnen ("נשר") נמסר ישירות לסבאלברד מהיצרן שלו בפריז מבלי שנבדק. כאשר המדידות הראו שהוא דולף יותר מהצפוי, אנדרה סירב להכיר בסיכון.

לאחר שהמריאו אנדרה, סטרינדברג ופרנקל מסבאלברד ב-11 ביולי 1897, הכדור איבד מימן במהירות והתרסק על הקרח לאחר יומיים בלבד. החוקרים לא נפגעו אך עמדו בפני מסע מפרך חזרה דרומה על פני נוף הקרח הסחוף. בלבוש לא מספיק, ללא ציוד והמומים מקושי השטח, הם לא הגיעו למקום מבטחים. כשהחורף הארקטי סגר עליהם באוקטובר, הקבוצה הגיעה בסופו של דבר מותשת אל קוויטייה (Kvitøya, האי הלבן) הנטוש בסבאלברד ומתה שם. 33 שנים נותר גורל המשלחת אחת מהחידות הבלתי פתורות של הקוטב הצפוני. הגילוי המקרי ב-1930 של המחנה האחרון של המשלחת יצר סנסציה תקשורתית בשוודיה, שם ספדו על המתים והתאבלו אבל לאומי.

עם גילוי שרידי המשלחת הם נחשבו לאמיצים והרואיים במעשיהם ויכולת ההישרדות שלהם, אך עם השנים הצטברה ביקורת רבה על אנדרה, חוסר הזהירות שלו וחוסר האחריות בו נקט.

ניסיונות רבים נעשו מאז לברר את סיבת המוות המדויקת של החוקרים וכיום התאוריה הרווחת היא כי שניים מהם נהרגו על ידי דב קוטב והשלישי ככל הנראה התאבד.

רקע כללי

התוכנית של אנדרה

סלומון אוגוסט אנדרה

המחצית השנייה של המאה ה-19 כונתה לעיתים קרובות "העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה". האזורים הארקטיים והאנטארקטיים הבלתי מסבירי פנים והמסוכנים הציתו את דמיונם של בני התקופה, לא כארצות עם אקולוגיות ותרבויות משלהן, אלא כאתגרים שיש לכבוש על ידי כושר המצאה טכנולוגי ותעוזה גברית. סלומון אוגוסט אנדרה, מהנדס במשרד הפטנטים בסטוקהולם, היה שותף להתלהבות הזו. אנדרה, חובב כדורים פורחים נלהב, הציע תוכנית לאפשר לרוח להניע בלון מימן על פני הים הארקטי אל מיצר ברינג, להגיע לאלסקה, קנדה או רוסיה, ולעבור ליד או אפילו ממש מעל הקוטב הצפוני בדרך.

בשנת 1893, אנדרה רכש את הכדור הפורח הראשון שלו למטרה זו, ה"סבאה", ולאחר מכן ערך איתו תשעה מסעות, שהחלו בסטוקהולם וב גטבורג ונסע מרחק כולל של 1,500 קילומטרים (930 מיל). ברוחות המערביות הרווחות, לטיסות עם הסבאה הייתה נטייה חזקה לשאת אותו ללא שליטה אל הים הבלטי ולגרור את הסל שלו לאורך פני המים או להטיח אותו באחד מהאיים הסלעיים הרבים בארכיפלג סטוקהולם. באחת ההזדמנויות, אנדרה נסחף מעבר לאזור הבלטי לפינלנד. נסיעתו הארוכה ביותר הייתה בכיוון מזרח מגטבורג, על פני שוודיה לרוחבה, אל עבר הים הבלטי אל גוטלנד. אף על פי שאנדרה ראה מגדלור מול אולנד, הוא נשאר משוכנע שהוא נוסע על פני היבשה ורואה אגמים.

כדור המימן של אנדרה, סוואה

במהלך מספר טיסות של סבאה, אנדרה בדק וניסה את טכניקת ההיגוי של חבל גרירה אותה פיתח ובה עמד להשתמש במשלחת שלו לקוטב הצפוני. חבלי גרירה, התלויים על סל הכדור וגוררים חלק מאורכם על הקרקע, נועדו לנטרל את הנטייה של כלי טיס קלים מהאוויר לנוע באותה מהירות כמו הרוח, מצב שהופך את ההיגוי במפרשים לבלתי אפשרי. החיכוך של החבלים נועד להאט את הכדור עד לנקודה שבה תהיה השפעה של המפרשים (מעבר לזה של סיבוב הכדור על צירו). אנדרה דיווח, וככל הנראה האמין, שבעזרת היגוי חבל-גרור הוא הצליח לסטות כעשר מעלות לכאן או לכאן מכיוון הרוח.

רעיון זה נדחה על ידי כדוראים מודרניים; איגוד הכדורים הפורחים השוודי טוען כי אמונתו של אנדרה כי הוא סטה מהרוח הייתה מוטעית, ונגרמה על ידי חוסר מקצועיות ועודף התלהבות בסביבה של רוחות משתנות וראות לקויה. שימוש בחבלי גרירה הנוטים להישבר, ליפול או להסתבך זה עם זה או בקרקע, בנוסף להיותו לא יעיל - אינו נחשב על ידי כל מומחה מודרני כטכניקת היגוי שימושית.

קידום וגיוס כספים

עניין בינלאומי: התרשמותו של אמן צרפתי מההשקה הצפויה

השאיפות הארקטיות של שוודיה עדיין לא התממשו בסוף המאה ה-19, בעוד שנורווגיה השכנה והכפופה מבחינה פוליטית הייתה מעצמה עולמית בחקר הקוטב הצפוני באמצעות חלוצים כמו פריטיוף ננסן. האליטה הפוליטית והמדעית השוודית הייתה להוטה לראות את שוודיה לוקחת את ההובלה הזו בקרב מדינות סקנדינביה, ואנדרה, נואם משכנע ומגייס כספים, מצא שקל להשיג תמיכה ברעיונותיו. בהרצאה בשנת 1895 בפני האקדמיה המלכותית השוודית למדעים, אנדרה ריגש את קהל הגאוגרפים והמטאורולוגים; כדור פורח לחקר קוטב, הסביר, יצטרך לעמוד בארבעה תנאים:

1. הוא חייב להיות בעל כוח הרמה מספיק כדי לשאת שלושה אנשים ואת כל הציוד המדעי שלהם, מצלמות מתקדמות לצילום אווירי, אספקה לארבעה חודשים, ונטל, בסך הכל כ 3,000 קילוגרם (6,600 ליברות)
2. הוא חייב לשמור על המימן די הצורך להישאר למעלה במשך 30 ימים
3. יש לייצר את גז המימן, ולמלא את הכדור, באתר השיגור הארקטי עצמו
4. הכרחי שהכדור יהיה ניתן, לפחות במידת מה, להיגוי

אנדרה נתן תיאור אופטימי על הקלות שבה ניתן לעמוד בדרישות הללו. כדורים פורחים גדולים יותר נבנו בצרפת, הוא טען, וגם אטומים יותר. כמה כדורים צרפתיים נשארו מלאים במימן במשך יותר משנה ללא אובדן ניכר של ציפה. באשר למימן, מילוי הכדור באתר השיגור יכול להיעשות בקלות בעזרת יחידות ייצור מימן ניידות. לגבי ההיגוי הוא התייחס לניסויי חבל הגרירה שלו עם סבאה, וקבע שניתן להשיג סטייה של 27 מעלות מכיוון הרוח באופן שגרתי.

סחורה ב-1896

אנדרה הבטיח לקהל שמזג האוויר הקיצי הארקטי מתאים באופן ייחודי לשיט בכדור פורח. שמש חצות תאפשר תצפיות מסביב לשעון, תקצר בחצי את זמן ההפלגה הנדרש, ותבטל את כל הצורך בעיגון בלילה, שאחרת עלול להיות עסק מסוכן. גם כושר התעופה של הכדור לא יושפע לרעה מהקור של הלילה. טכניקת היגוי חבל גרירה הותאמה במיוחד לאזור בו הקרקע, המורכבת מקרח, הייתה "דלת חיכוך וללא צמחייה". לדבריו, המשקעים המינימליים באזור אינם מהווים איום על הכדור. אם גשם או שלג ירדו על הכדור, טען אנדרה, "משקעים בטמפרטורות מעל האפס יימסו, ומשקעים בטמפרטורות מתחת לאפס יתפוגגו, שכן הכדור ינוע לאט יותר מהרוח".

הקהל השתכנע מהטיעונים של אנדרה, כל כך מנותקים היו מהמציאות של סופות הקיץ הארקטיות, הכוללות ערפילים, לחות גבוהה והאיום הקיים תמיד של היווצרות קרח. האקדמיה המלכותית השוודית אישרה את חישוב ההוצאות של אנדרה בסך 130,800 קרונות בסך הכל, המקבילות בכסף של היום לקצת פחות ממיליון דולר, מתוכם הסכום הגדול ביותר, 36,000 קרונות, היה עבור הכדור הפורח עצמו. עם אישור מהאקדמיה, מיהר המלך אוסקר השני אף הוא לתמוך בפרויקט ואף תרם באופן אישי 30,000 קרונות נוספות, תומך נוסף בפרויקט היה אלפרד נובל, איל הדינמיט ומייסד פרס נובל.

המשלחת של אנדרה עוררה גם עניין בינלאומי רב, וציבור קוראי העיתונים האירופי והאמריקאי היה סקרן לגבי פרויקט, שנראה מודרני ומדעי כמו ספריו של הסופר ז'ול ורן. העיתונות עוררה את העניין במגוון רחב של תחזיות, ממוות בטוח למגלי הארצות ועד "הנחיה" בטוחה ונוחה של הכדור הפורח (ששודרג על ידי הכתב ל"ספינת אוויר") לקוטב הצפוני באופן שתוכנן על ידי מומחים פריזאים ומדענים שוודים.

הכדור של אנדרה נוצר בבית המלאכה של אנרי לאשאמבר בפריז

אמונה במומחים ובמדע הייתה נפוצה בעיתונות הפופולרית של התקופה, אך עם תשומת לב בינלאומית הגיעה לראשונה גם ביקורת. אנדרה, בהיותו טייס הכדור הפורח הראשון של שוודיה, היה חסין בפני ביקורת, משום שלאף אחד לא היה הידע הדרוש כדי להבין את טעויותיו, אבל לצרפת ולגרמניה היו מסורות ארוכות של כדורים פורחים וכמה מהכדוראים המנוסים יותר שלהן הביעו ספקנות לגבי השיטות וההמצאות של אנדרה.

עם זאת, בדיוק כמו עם תקלות סבאה, כל המכשולים לא הצליחו לפגום באופטימיות של אנדרה. מלווה בתקשורת הלאומית והבינלאומית, הוא החל במשא ומתן עם האווירונאוט ובונה הכדורים הפורחים הידוע אנרי לאשאמבר בפריז, בירת הכדורים הפורחים העולמית, והזמין כדור משי תלת שכבתי בקוטר 20.5 מטרים (67 רגל), מבית המלאכה שלו. הכדור, שנקרא במקור Le Pôle Nord, שינה את שמו לאורנן (נשר).

היה צורך לעצב פתרונות טכניים מיוחדים עבור מקומות לינה לשלושה מבוגרים שיהיו כלואים בסל קטן עד 30 ימים. דרגשי השינה לצוות הותקנו ברצפת הסל, יחד עם חלק מהמחסנים והציוד. המימן הדליק ביותר גרם לכך שלא ניתן היה לעשות בישול בסל עצמו. הפתרון היה תנור פרימוס - שתוכנן על ידי חבר של אנדרה - שיכול להשתלשל 8 מטרים (26 רגל) מתחת לסל במרחק בטוח. ההדלקה בוצעה מהסל, מראה זוויתית שהוצמדה לתנור המעוצב במיוחד אפשרה לצוות לקבוע אם הוא הודלק בהצלחה או לא.

משלחת ראשונה

הצוות החדש של 1897, משמאל לימין: Vilhelm Swedenborg, Nils Strindberg, Knut Frænkel, SA Andrée

לניסיונו לשגר את הכדור בשנת 1896, היו לאנדרה מתנדבים להוטים רבים לבחור מהם. הוא בחר בנילס גוסטף אקהולם, חוקר מטאורולוגי ארקטי מנוסה ולשעבר הבוס שלו במהלך משלחת גיאופיזית לשפיצברגן בשנים 1882–1883, ובנילס סטרינדברג, סטודנט מבריק שעסק במחקר מקורי בפיזיקה ובכימיה. המטרה המדעית העיקרית של המשלחת הייתה מיפוי האזור באמצעות צילומי אוויר, וסטרינדברג היה גם צלם חובב מסור וגם בונה מיומן של מצלמות מתקדמות.

זה היה צוות עם מיומנויות מדעיות וטכניות שימושיות רבות, אך חסר כל יכולת פיזית או אימון להישרדות בתנאים קיצוניים. כל שלושת הגברים היו טיפוסים ביתיים, ורק אחד, סטרינדברג, היה צעיר. אנדרה ציפה לטיסה בישיבה בסל של כדור פורח, וכישורי כוח והישרדות היו בתחתית הרשימה שלו.

סופרים מודרניים מסכימים כולם, שתוכנית הקוטב הצפוני של אנדרה הייתה לא מציאותית. הוא הסתמך על הרוחות הנושבות פחות או יותר בכיוון שאליו רצה ללכת, על היכולת לכוונן את הכדור שלו בעזרת חבלי הגרירה, על כך שהכדור יהיה אטום די הצורך להישאר באוויר למשך 30 ימים, ועל כך ששום קרח או שלג לא יידבק לכדור ויכביד עליו.

בניסיון של 1896, הרוח הכתה באופטימיות של אנדרה, בכך שנשבה בהתמדה מצפון, היישר אל האנגר הכדורים באי דנס, סבאלברד, עד שהמשלחת נאלצה לארוז, לשחרר את המימן מהכדור ולחזור הביתה. כיום ידוע כי רוחות צפוניות באי דנס הן דבר שבשגרה; אבל בסוף המאה ה-19, מידע על זרימת האוויר והמשקעים הארקטיים היה קיים רק כהשערות אקדמיות שנויות במחלוקת. אפילו לאקהולם, חוקר אקלים ארקטי, לא הייתה התנגדות לתאוריה של אנדרה לאן צפויה הרוח לקחת אותם. נתוני התצפית פשוט לא היו קיימים.

הפרידה החגיגית משלושת החוקרים מסטוקהולם באביב 1896

מצד שני, אקהולם היה סקפטי לגבי יכולתו של הכדור לשמור מימן, ממדידותיו שלו. בדיקות הציפה שלו בקיץ 1896, במהלך תהליך הפקת המימן ושאיבתו לכדור, שכנעו אותו שהכדור דלף יותר מדי מכדי להגיע אי פעם לקוטב, שלא לדבר על להמשיך לרוסיה או לקנדה. הדליפה הגרועה ביותר הגיעה מכשמונה מיליון חורי תפירה זעירים לאורך התפרים, ששום כמות של רצועות משי מודבקות או מריחות של לכה מיוחדת של נוסחה סודית לא אטמה.

הכדור איבד 68 קילוגרם (150 ליברות) של כוח הרמה ליום. בהתחשב בעומס הרב שלו, אקהולם העריך שהוא יוכל להישאר מוטס למשך 17 ימים לכל היותר, לא 30. כשהגיע הזמן לחזור הביתה, הוא הזהיר את אנדרה שהוא לא ישתתף בניסיון הבא, המתוכנן לקיץ 1897, אלא אם כן ייקנה כדור חזק יותר ואטום יותר. אנדרה התנגד לביקורות של אקהולם. בסירה חזרה מסבאלברד, אקהולם למד מהמהנדס הראשי של מפעל המימן את ההסבר לכמה חריגות שהבחין בהן במדידותיו: אנדרה הורה מעת לעת בחשאי למלא מימן נוסף בכדור. המניעים של אנדרה להתנהגות הרסנית כזו אינם ידועים.

קנוט פרנקל

כמה סופרים מודרניים, בעקבות דיוקן אנדרה של סאנדמן ברומן החצי דוקומנטרי, טיסת הנשר (1967), העלו השערות שהוא כבר הפך לאסיר של קמפיין גיוס התרומות המוצלח שלו. נותני החסות והתקשורת עקבו אחר כל עיכוב ודיווחו על כל כישלון, וייחלו לתוצאות. אנדרה, סטרינדברג ואקהולם נראו על ידי המונים מריעים בסטוקהולם ובגטבורג, ועכשיו כל הציפיות הלכו והתעצמו עם ההמתנה הארוכה לרוחות דרומיות באי דנס. במיוחד הצביע על הניגוד בין חזרתו בו-זמנית של פריטיוף ננסן, עטור בתפארת הקוטב מהמשלחת הנועזת אך המתוכננת היטב על הספינה "פראם", לבין כישלונו של אנדרה אפילו להשיק את תוכניתו המפוארת. סאנדמן משער, שאנדרה לא יכול היה להתמודד עם דיווח עיתונאי, לפיו גם לא ידע את כיוון הרוח הצפוי, וגם טעה בחישוב בהזמנת הכדור, ונזקק לכדור חדש כדי לתקן את טעותו.

לאחר שהשיגור ב-1896 הופסק, ירדה ההתלהבות מההצטרפות למשלחת לניסיון השני ב-1897. מבין המועמדים בחר אנדרה את המהנדס בן ה-27, קנוט פרנקל, להחליף את אקהולם. פרנקל היה מהנדס אזרחי מצפון שוודיה, ספורטאי חובב טיולי הרים ארוכים. הוא נרשם במיוחד כדי להשתלט על התצפיות המטאורולוגיות של אקהולם. למרות היעדר הידע התאורטי והמדעי של אקהולם, הוא טיפל במשימה זו ביעילות. כתב העת המטאורולוגי שלו אפשר לחוקרים לשחזר את תנועותיהם של שלושת הגברים במהלך החודשים האחרונים שלהם בדיוק רב.

משלחת 1897

שיגור, טיסה ונחיתה

התחנה בשפיצברגן, מהדפס פוטוכרום בסוף המאה התשע עשרה

כשחזרה לאי דנס בקיץ 1897, גילתה המשלחת שהאנגר הכדורים שנבנה שנה קודם לכן, עמד היטב בסערות החורף. גם הרוחות היו נוחות יותר. אנדרה חיזק את מעמדו המנהיגותי על ידי החלפת אקהולם המבוגר והביקורתי, סמכות בתחומו, בפרנקל הנלהב יותר.

ב-11 ביולי, ברוח יציבה מדרום-מערב, פורק חלקו העליון של האנגר הקרשים, שלושת החוקרים טיפסו לתוך הסל הכבד ממילא, ואנדרה הכתיב מברק אחד של הרגע האחרון למלך אוסקר ועוד אחד לעיתון אפטונבלודט שהיה בעל זכויות עיתונות במשלחת. צוות התמיכה הגדול חתך את החבלים האחרונים שהחזיקו את הכדור והוא התרומם לאט. כשיצא בגובה מועט מעל המים, נמשך הכדור כל כך רחוק על ידי החיכוך של חבלי הגרירה באורך כמה מאות מטרים על הקרקע עד שהסל נטבל במים. החיכוך גם סובב את החבלים מסביב, וניתק אותם מהבורג שלהם.

רוב החבלים התפרקו בבת אחת ו-530 קילוגרם (1,170 ליברות) של חבל אבדו, ושלושת החוקרים נראו משליכים בו זמנית 210 קילוגרם (460 ליברות) של חול מעל הסיפון כדי לנקות את הסל מהמים. 740 קילוגרם (1,630 ליברות) של משקל חיוני אבד אפוא בדקות הראשונות. עוד לפני שהתרחק מאתר השיגור, הפך נשר מכלי טיס הניתן כביכול להיגוי לכדור מימן רגיל, שכמה חבלים תלויים ממנו והוא נתון לחסדי הרוח; לצוות שלו לא היו אמצעים לכוון אותו למטרה מסוימת והיה לו מעט מדי נטל ליציבות. קל יותר, התרומם הכדור ל-700 מטרים (2,300 רגל), גובה בלתי נתפס, שבו לחץ האוויר הנמוך יותר גרם למימן לברוח מהר יותר דרך שמונה מיליון חורי התפירה.

החוקרים דקות לפני ההמראה ב-11 ביולי

לכדור היו שני אמצעי תקשורת עם יתר העולם: מצופים ויוני דואר. המצופים, גלילי פלדה עטופים בשעם, נועדו ליפול מהכדור למים או אל הקרח, כדי להוביל ידיעות לציוויליזציה על ידי הזרמים. רק שתי הודעות מצוף נמצאו אי פעם. אחת מהן נשלחה על ידי אנדרה ב-11 ביולי, כמה שעות לאחר ההמראה, ועליה נכתב: "המסע שלנו הולך טוב עד כה. מפליגים בגובה של כ 250 מטרים (820 רגל), בהתחלה N 10° מזרח, אבל מאוחר יותר N 45° מזרח [... ] מזג אוויר מענג. רוח גבוהה." השני הושמט כעבור שעה ונתן את הגובה של 600 מטרים (2,000 רגל).

אפטונבלודט סיפקה יונים, שגדלו בצפון נורווגיה, בתקווה האופטימית שהן יצליחו לחזור לשם, ובגלילי ההודעות שלהן נמצאו הוראות מודפסות מראש בנורווגית המבקשות מהמוצא להעביר את ההודעות לכתובת העיתון בסטוקהולם. אנדרה שיחרר לפחות ארבע יונים, אך רק אחת נמצאה אי פעם, על ידי ספינת קיטור נורווגית, שם ירדה היונה ונורתה מיד. ההודעה שלו מתוארכת ל-13 ביולי ומעניקה את כיוון הנסיעה באותה נקודה כמזרח ב-10° דָרוֹם. בהודעה נכתב: "משלחת הקוטב של אנדרה ל'אפטונבלדט', סטוקהולם. 13 ביולי, 12.30 אחר הצהריים, קו רוחב 82 צפון, 15 מעלות. 5 דקות קו אורך מזרח. נסיעה טובה מזרחה, 10 מעלות דָרוֹם. הכל בסדר על הסיפון. זו ההודעה השלישית שנשלחה על ידי יונה. אנדרה."

הנשר שט צפונה, צולם מהאי דנס

לונדסטרום ואחרים מציינים שכל שלוש ההודעות אינן מזכירות את התאונה בהמראה, או את המצב הנואש ההולך וגובר, שאנדרה תיאר במלואו ביומנו הראשי. הכדור יצא משיווי משקל, הפליג גבוה מדי ובכך איבד מימן מהר יותר ממה שאפילו אקהולם חשש, ואז איים שוב ושוב להתרסק על הקרח. הוא היה ספוג בגשם ("רטוב ונוטף", כותב אנדרה ביומן), והגברים השליכו את כל החול וחלק מהמטען מעל הסיפון כדי לשמור עליו באוויר.

הטיסה נמשכה 10 שעות ו-29 דקות ואחריה עוד 41 שעות של נסיעה עם מהמורות, כולל מגע תכוף בקרקע לפני ההתרסקות הסופית הבלתי נמנעת. נשר נסע במשך יומיים ושלוש שעות וחצי בסך הכל, שבמהלכן, לדברי אנדרה, אף אחד משלושת הגברים לא ישן. נראה שהנחיתה הסופית הייתה עדינה. לא הגברים ולא יוני הבית בכלובי הנצרים שלהם לא נפגעו, ואף הציוד לא ניזוק, אפילו לא המכשירים האופטיים העדינים ושתי המצלמות של סטרינדברג.

ברגל על הקרח

השביל שאחריו יצאה משלחת 1897: צפונה בכדור מהאי דיינס, ואז דרומה ברגל עד קוויטייה

מהרגע שהשלושה נחתו ב-14 ביולי, המצלמה הקרטוגרפית המיוחדת של סטרינדברג, שהובאה למיפוי האזור מהאוויר, הפכה במקום זאת לאמצעי לתעד את חיי היומיום בנוף הקרח ואת הסכנה המתמדת ועבודת הפרך של המסע. סטרינדברג צלם בערך 200 תמונות במצלמה של 7 קילוגרם (15 ליברות) במהלך שלושת החודשים שהם בילו על הקרח, אחת המפורסמות היא תמונתם של אנדרה ופרנקל מתבוננים בנשר שנפל.

אנדרה ופרנקל גם ניהלו תיעוד מדוקדק של חוויותיהם ומיקומם הגאוגרפי, אנדרה ב"יומנו הראשי", פרנקל בכתב העת המטאורולוגי שלו. היומן הסטנוגרפי של סטרינדברג עצמו היה אישי יותר בתוכן, וכלל את הרהוריו הכלליים על המשלחת, כמו גם מספר הודעות לארוסתו אנה צ'רליר. כל שלושת כתבי היד הוצאו בסופו של דבר מהקרח ב - קוויטייה ב-1930.

ה"נשר" הצטייד בציוד בטיחות כמו רובים, נעלי שלג, מזחלות, מגלשי סקי, אוהל, סירה קטנה (בצורת צרור מקלות כפופים, להרכבה ולכיסוי במשי כדור), רובו לא מאוחסן בסל אלא בחלל האחסון המסודר מעל טבעת הכדור. פריטים אלה לא הורכבו בזהירות רבה, ותשומת לב מועטה הוקדשה לעיצובים קיימים שבהם השתמשו חברות המתגוררות באזורי קוטב. בכך, אנדרה פעל בניגוד לא רק לחוקרים מאוחרים יותר, אלא גם לחוקרים רבים שקדמו לו.

המזחלות הקשיחות של אנדרה התגלו כבלתי מעשיות עבור השטח הקשה, שבו תעלות מפרידות בין גושי הקרח, רכסים גבוהים ובריכות הפשרת קפואות בחלקן. בגדי הגברים לא כללו פרוות אלא היו מעילי צמר ומכנסיים, בתוספת עורות משומנים. הם לבשו את העורות המשומנים, אבל החוקרים דיווחו שתמיד נראה שהם לחים או רטובים מבריכות המים הקפואות למחצה על הקרח ומאוויר הקיץ הארקטי המעורפל והלח, והם עסוקים כל העת בייבוש בגדיהם, בעיקר בלבישתם. לו איבדו את הצידה, שהוצמדה לאחת המזחלות המסורבלות, באחד הבתרונים הרבים שהיה צריך לעבור בעמל רב היה זה מוות בטוח.

פרנקל (משמאל) וסטרינדברג עם דוב הקוטב הראשון שנורה על ידי החוקרים

לפני תחילת הצעדה בילו שלושת הגברים שבוע באוהל באתר ההתרסקות, אורזים ומקבלים החלטות לגבי מה וכמה להביא ולאן ללכת. הקוטב הצפוני הרחוק לא היווה אופציה; הבחירה הייתה בין שני מחסני מזון ותחמושת שהוצבו לביטחונם, אחד ב - סג'יובן בסבאלברד ואחד בקייפ פלורה בארץ פרנץ יוזף. כשהם מסיקים מהמפות השגויות שלהם שהמרחקים לכל אחד מהם היו בערך שווים, הם החליטו לנסות את המחסן הגדול יותר בקייפ פלורה. סטרינדברג צילם במהלך השבוע יותר תמונות מאשר יצלם בשלב מאוחר יותר, כולל 12 תמונות המרכיבות פנורמה של 360 מעלות של אתר ההתרסקות.

הכדור נשא הרבה מזון, מהסוג שהותאם יותר להפלגת כדור מאשר למסעות רגליים. אנדרה חשב שהם יכולים באותה מידה לזרוק עודפי מזון מעל הסיפון כמו חול אם יש צורך לוותר על משקל. היה, אם כן, פחות נטל וכמויות גדולות של אספקה כבדה, 767 קילוגרם (1,691 ליברות) בסך הכל, כולל 200 ליטר (44 גלונים; 53 גלון) של מים וכמה ארגזים של שמפניה, פורט, בירה וכו', שנתרמו על ידי ספונסרים ויצרנים. היה גם מיץ לימון, אם כי לא הרבה מאמצעי הזהירות הזה נגד צפדינה כפי שחוקרים קוטבים אחרים חשבו בדרך כלל שצריך. חלק גדול מהאוכל היה בצורת פחיות פמיקן, בשר, נקניקיות, גבינה וחלב מרוכז.

סטרינדברג על נעלי שלג עם מזחלת עמוסה בכבדות

עד להתרסקות, כבר זרקו חלק מהציוד מעל הסיפון. השלושה לקחו איתם את רוב השאר ביציאה מאתר ההתרסקות, יחד עם ציוד נוסף כמו רובים, אוהל, תחמושת וכלי בישול, ובסך הכל עומס על כל מזחלת של יותר מ 200 קילוגרם (440 ליברות). עומס כזה לא היה מעשי, משום ששבר את המזחלות והתיש את הגברים. לאחר שבוע, הם סידרו והשאירו מאחוריהם ערימה גדולה של מזון וציוד לא חיוני, והורידו את המטענים ל 130 קילוגרם (290 ליברות) לכל מזחלת. עקב כך נוצר הכרח מתמיד לצוד מזון. הם ירו ואכלו כלבי ים, סוסי ים ובעיקר דובי קוטב לאורך כל הצעדה.

הם החלו את דרכם לארץ פרנץ יוזף לדרום מזרח ב-22 ביולי. עד מהרה גילו השלושה, שהמאבק שלהם על פני הקרח, המשובש ברכסים בגובה שתי קומות, בקושי מקרב אותם למטרה: סחיפת הקרח הייתה הפוכה. מה שהזיז אותם אחורה. ב-4 באוגוסט הם החליטו, לאחר דיון ארוך, לכוון במקום זאת ל-סג'ויאנה בדרום-מערב, בתקווה להגיע למחסן שם לאחר צעדה של שישה עד שבעה שבועות, בעזרת הזרם. השטח בכיוון זה היה ברובו קשה ביותר, ולעיתים הצריך זחילה על ארבע, אך מדי פעם הייתה הקלה בצורת מים פתוחים - הסירה הקטנה הייתה ככל הנראה כלי שינוע פונקציונלי ובטוח - וגלי קרח חלקים ושטוחים.

"גַן עֶדֶן!" כתב אנדרה. "גלי קרח גדולים אפילו עם בריכות של מי שתייה מתוקים ופה ושם דוב קוטב צעיר בעל בשר רך!" הם עשו התקדמות נאותה בהתחלה, אבל הרוח הסתובבה והם שוב נדחקו לאחור, הרחק מסג'ויאנה. הרוח השתנתה בין דרום-מערב לצפון-מערב במהלך השבועות הקרובים; הם ניסו לשווא להתגבר על כך על ידי פנייה יותר ויותר מערבה, אבל התברר שסג'ויאנה לא הייתה בהישג ידם.

חציית ערוץ עם סירת הכדור-משי

ב-12 בספטמבר, החוקרים השלימו עם החורף על הקרח וחנו על גבי גושית גדולה, הניחו לקרח לקחת אותם באשר ייקח, "שזה מה שהקרח עשה כל הזמן בלאו הכי". הם נסחפו במהירות דרומה לכיוון קוויטֶייה, הם מיהרו לבנות "בית" חורפי על הקרחון נגד הקור הגובר, עם קירות עשויים משלג מחוזק במים לפי התכנון של סטרינדברג. כשהתבונן במהירות הסחף שלהם, רשם אנדרה כי הוא מקווה שהם עשויים להרחיק די הצורך דרומה כדי לספק את צורכי תזונתם לחלוטין באמצעות הים.

עם זאת, הקרח החל להישבר ישירות מתחת לבקתה ב-2 באוקטובר, והם נאלצו להביא את חפציהם לאי עצמו, מה שנמשך מספר ימים. למרות הקשיים הללו, אנדרה רשם ביומנו, "המורל נשאר טוב. עם חברים כאלה צריך, לדעתי, להיות מסוגל להסתדר בכל הנסיבות." מרישומי היומן הקצרים יותר של סטרינדברג עולה, כי ב-5 באוקטובר נחתה המשלחת על האי. סטרינדברג כתב אז את "סיור סופת שלג" ב-6 באוקטובר ואת המילה היחידה "זז" ב-7 באוקטובר ניתוח מדעי מאוחר יותר חשף את התוכן של העמודים האחרונים של יומנו של אנדרה, כאשר הערך האחרון שלו ב-8 באוקטובר נקרא: "זה מרגיש בסדר שאנו מסוגלים לישון כאן על יבשה יציבה, כניגוד לקרח הנסחף על האוקיינוס, שבו אנחנו כל הזמן שומעים את הפיצוח, הגריסה והרעש. נצטרך לאסוף עצי סחף ועצמות של לווייתנים ונצטרך להסתובב קצת כשמזג האוויר יאפשר." מסוף יומנו של סטרינדברג ב-7 באוקטובר ושל אנדריאה ב-8 באוקטובר, ניתן להסיק ששלושת הגברים מתו זמן קצר לאחר מכן.

השערות

ילדים בתערוכה משנת 1930 של ממצאי קוויטֶייה ב-Liljevalchs konsthall, סטוקהולם

במשך 33 השנים הבאות, גורלה של המשלחת היה אפוף מסתורין, והיעלמותה הפכה לחלק מהפולקלור התרבותי בשוודיה ובמידה מסוימת במקומות אחרים. נערכו חיפושים באופן פעיל במשך כמה שנים והיו כל מיני מיתוסים ושמועות, עם דיווחים תכופים בעיתונים בינלאומיים על ממצאים אפשריים. ארכיון נרחב של דיווחי עיתונים אמריקאים מהשנים הראשונות, 1896–1899, שכותרתו "המסתורין של אנדרה", מראה עניין תקשורתי עשיר בהרבה במשלחת לאחר שנעלמה מאשר קודם לכן. מגוון גדול של גורלות הוצעו לו, בהשראת ממצאים, או ממצאים מדווחים, של שרידים של מה שעשוי להיות סל כדור פורח או כמויות גדולות של משי, או על ידי סיפורים על גברים שנפלו מהשמיים, או חזיונות של מדיומים.

לונדסטרום מציין שחלק מהדיווחים הבינלאומיים והלאומיים קיבלו מאפיינים של אגדות אורבניות. הם שיקפו חוסר כבוד ששרר כלפי העמים הילידים של הקוטב הצפוני, שהוצגו על ידי עיתונים כפראים חסרי הבנה שהרגו את שלושת הגברים או גילו אדישות קטלנית למצבם. השערות אלו הופרכו ב-1930, עם גילוי מקום המנוחה האחרון של המשלחת ב-קוויטֶייה על ידי צוותי שתי ספינות, הברטוואג והאיסבורן.

מציאת המשלחת

מגבת תה משוחזרת במוזיאון הקוטב של טרומסו

משלחת ברטוואג הנורווגית, שחקרה את הקרחונים והימים של הארכיפלג סבאלברד מספינת האיטום הנורווגית ברטוואג של אולסון, מצאה את שרידי משלחת אנדרה ב-5 באוגוסט 1930. קוויטֶייה ככלל לא הייתה נגישה לספינות האיטום או ציד הלווייתנים של אותה תקופה, מכיוון שהייתה מוקפת בדרך כלל בחגורה רחבה של קרח קוטבי עבה ולעיתים קרובות מוסתרת בערפילי קרח עבים. עם זאת, הקיץ בשנת 1930 היה חם במיוחד, והים שמסביב היה כמעט נקי מקרח. מכיוון שקוויטייה נודעה כשטח ציד מעולה ללווייתנים והערפילים מעל האי באותו יום היו דלילים יחסית, חלק מאנשי הצוות של ברטוואג ניצלו את ההזדמנות הנדירה הזו כדי לעגון במה שהם כינו "האי הבלתי נגיש".

שניים מאנשי הצוות שחיפשו מים, אולב סאלן וקארל טוסביק, גילו את הסירה של אנדרה ליד נחל קטן, קפואה תחת תלולית שלג ומלאה בציוד, כולל קרס מהסירה שעליו חרוטות המילים "משלחת הקוטב של אנדרה, 1896". עם הקרס הזה, הורה קפטיין הספינה ברטוואג, פדר אליאסן, לצוות לחפש באתר את חברי המשלחת. בין שאר הממצאים, הם חשפו יומן ושני שלדים, שזוהו כשרידיהם של אנדרה וסטרינדברג לפי מונוגרמות שנמצאו על בגדיהם.

ברטוואג עזבה את האי כדי להמשיך בציד ובתצפיות המתוכננות שלה, מתוך כוונה לחזור מאוחר יותר כדי לראות אם הקרח נמס עוד יותר וחשף ממצאים נוספים.

תגליות נוספות התגלו על ידי איסביורן מטרומסה, סירת סלופ שהושכרה על ידי כתבי חדשות. הם נחתו באי ב-5 בספטמבר במזג אוויר נאה ומצאו אפילו פחות קרח ממה שהיה לברטוואג. לאחר שצילמו את השטח, הם חיפשו ומצאו את גופתו של פרנקל, וחפצים נוספים, כולל קופסת פח ובה סרט הצילום של סטרינדברג, היומן שלו ומפות. הצוותים של שתי הספינות מסרו את ממצאיהם לוועדה מדעית של ממשלות שוודיה ונורווגיה בטרומסו ב-2 וב-16 בספטמבר, בהתאמה. גופותיהם של שלושת החוקרים הועברו לסטוקהולם, והגיעו ב-5 באוקטובר.

סיבות מוות

התוכנית של סטרינדברג לבית החורף שלהם על משטח הקרח, שימשה רק כמה ימים לפני שהקרח נשבר מתחתיו. מוצגים מלמעלה למטה חדר שינה עם שק השינה המשולש שלהם, חדר עם שולחן ומחסן.

גופותיהם של שלושת הגברים נשרפו ב-1930 ללא בדיקה נוספת עם החזרתם לשוודיה. השאלה מה בדיוק גרם למותם עוררה עניין וגם מחלוקת בקרב חוקרים. כמה רופאים והיסטוריונים חובבים קראו את היומנים הנרחבים לעומק, בחיפוש אחר רמזים בתזונה, לתלונות המעידות על תסמינים שונים ולפרטים מרמזים באתר המוות. הם מסכימים על הרבה פרטים. למשל, ידוע שהחוקרים אכלו כמויות מועטות של שימורים ומוצרים יבשים מהציוד שלקחו עימם, בתוספת מנות ענק של בשר חצי מבושל של דובי קוטב ולעיתים של כלבי ים.

החוקרים סבלו תדיר מכאבי רגליים ושלשולים, ותמיד היו עייפים, קרים ורטובים. לאחר ה-10 בספטמבר, רישומי היומן של אנדרה, שנעשו בעבר מדי יום, נעשו יותר ספורדיים, וכושר הכתיבה שלו הידרדר. כששלושת הגברים המשיכו לקוויטייה דרך הקרח, הם השאירו הרבה מהציוד והאוכל היקר שלהם מחוץ לאוהל, ואפילו למטה על שפת המים, כאילו היו מותשים, אדישים או חולים מכדי לשאת אותו הלאה. סטרינדברג, הצעיר, מת ראשון. הוא "נקבר" (נתקע לתוך פתח צוק) על ידי האחרים. עם זאת, הפרשנות של תצפיות אלה שנויה במחלוקת.

התאוריה הידועה ביותר והמקובלת ביותר היא זו שהעלה ארנסט טרידה, רופא, בספרו "המתים על קוויטייה" (De döda på Vitön) בשנת 1952. השערה זו מדברת על כך שהגברים נכנעו לשערנת, שבה נדבקו מאכילת בשר דוב קוטב לא מבושל. זחלים של Trichinella spiralis נמצאו בחלקים של פגר דוב קוטב באתר. המבקרים של התאוריה מציינים ששלשול, שטרידה מציין כראיה הסימפטומטית העיקרית, כמעט לא זקוק להסבר מעבר לתזונה הלקויה הכללית והסבל הגופני, אבל חסרים כמה תסמינים ספציפיים יותר של שערנת. כמו כן, פריטיוף ננסן ובן לווייתו הי'למאר ג'והנסן חיו בעיקר על בשר דובי קוטב בדיוק באותו אזור במשך 15 חודשים ללא כל השפעות שליליות. הסופרת והרופאה באה אוסמה מציינת, כי שיעור התמותה משערנת עומד על 0.2 אחוז בלבד וכי התסמין העיקרי - חום - אף פעם לא מצוין באף אחד מהיומנים של הגברים, עוד היא מציינת כי נראה כי לא נלקחו תרופות נגד חום על ידי השלישייה.

הצעות אחרות כללו הרעלת ויטמין A מאכילת כבד דובי קוטב, עם זאת, היומן מראה שאנדרה היה מודע לסכנה הזו. הרעלת ויטמין A מאכילת כבד כלבי ים היא תאוריה נוספת, שהוזכרה על ידי באה אוסמה , אשר יחד עם זאת דוחה אותה בהתבסס על העובדה שהגברים הרגו כלב ים גדול ב-19 בספטמבר ומעולם לא ציינו מחלה קשורה כלשהי; גם שיעור התמותה מהרעלת ויטמין A נמוך. הרעלת פחמן חד-חמצני היא תאוריה שמצאה כמה חסידים, כמו החוקר Vilhjalmur Stefansson. ההתנגדות העיקרית לתיאוריה היא שבתנור הפרימוס שלהם היה עדיין נפט במיכל כשנמצא, ושסביר להניח שתנור הפרימוס לא נמצא בתוך האוהל. סטפנסון טוען שהם השתמשו בתנור בצורה לא תקינה, משהו שהוא חווה במסעות שלו. הרעלת עופרת מהפחים שבהם אוחסן המזון שלהם היא הצעה חלופית, כמו צפדינה, בוטוליזם, התאבדות (היה להם הרבה מורפיום ואופיום) והתקפה של דובי קוטב. השילוב המועדף על ידי קיילסטרום הוא זה של קור והיפותרמיה עם סגירת החורף הארקטי, עם התייבשות ותשישות כללית, אדישות ואכזבה.

קיילסטרום טוען שטרידה מעולם לא לקח בחשבון את אופי חיי היומיום של החוקרים, ובמיוחד את המכה שספגו כאשר הקרח התפרק מתחת לבית הנייד המבטיח שלהם, מה שאילץ אותם לעבור לאי קרחוני. "החוקרים הביעו הפתעה שהם מתו בקווטייה, מוקפים באוכל", כותב קיילסטרום. "ההפתעה היא דווקא שהם מצאו את הכוח לחיות כל כך הרבה זמן".

בשנת 2010, הסופרת והחוקרת באה אוסמה, ממכון קרולינסקה בסטוקהולם, דחתה את התאוריה לפיה זחלים של Trichinella spiralis הרגו את חברי המשלחת. לאחר שבחנה את בגדי הגברים, ומצאה את מה שסביר להניח היה חלק שקרע דוב קוטב מתחתוניו המשומרים של סטרינדברג (אשר לבש בעת הקבורה ואשר ניצלו לאחר מכן ב-1930), היא הגיעה למסקנה שלפחות סטרינדברג נהרג על ידי דובי קוטב.

בספר של אוסמה על המשלחת, המבוסס בחלקו על מחקר חדש משלה (כולל ניתוח של דו"ח נתיחה שנראה לעיתים נדירות מ-1930), היא מציגה את התאוריה שסטרינדברג הותקף ונהרג על ידי דוב קוטב, שאולי גם פצע את פרנקל, שנראה כי מת זמן קצר לאחר מכן באוהל, ללא כפפות ונעליים. אנדרה, לאחר שקבר את סטרינדברג ומצא את עצמו לכוד לבדו על האי, לא מסוגל לעזוב בעצמו, אולי החליט להתאבד באמצעות מורפיום. תאוריה זו על סיבת המוות של אנדרה נתמכת בעובדה ששרידיו נמצאו בעמדה זקוף למחצה על סלע, מצב שסביר שלא נגרם על ידי דובי קוטב, רובה לצדו. בנוסף, נמצאו במקום בקבוקי מורפיום כמעט מרוקנים, וכן יומנו של אנדרה עטוף בקפידה בסוודר, חציר ובד משי, מה שמעיד שאולי רצה שהוא יישמר כאמצעי אחרון למקרה שמישהו ימצא אותו מאוחר יותר.

מורשת

השרידים של שלושת החוקרים מובאים היישר מהספינה דרך מרכז סטוקהולם ב-5 באוקטובר 1930, ומתחילים "אחד הביטויים החגיגיים והגרנדיוזיים ביותר של אבל לאומי שאירעו אי פעם בשוודיה"

בשנת 1897, המשימה הנועזת או הטיפשית של אנדרה הזינה גאווה פטריוטית שוודית וחלומות שוודים לקחת את ההובלה המדעית באזור הארקטי. תואר המהנדס של אנדרה שימש באופן כללי ליראת כבוד בדיבור עליו, והביע הערכה רבה לאידיאל של סוף המאה ה-19 של המהנדס כמייצג של שיפור חברתי באמצעות קידמה טכנולוגית. שלושת החוקרים זכו לכבוד כאשר עזבו והאומה ספדה להם כאשר נעלמו.

כשהם נמצאו, הואדרו חברי המשלחת בשל גבורת מאבקם במשך חודשיים של ניסיון להגיע לאזורים מיושבים; הם תוארו כמי שנספו ללא אנוכיות למען אידיאלים של מדע וקידמה. על התהלוכה הנושאת את שרידי גופותיהם מהספינות לסטוקהולם ב-5 באוקטובר 1930, כתב ההיסטוריון השוודי סוורקר סורלין, "זה בהכרח אחד הביטויים החגיגיים והגרנדיוזיים ביותר של אבל לאומי שאירעו אי פעם בשוודיה. אחד האירועים הנדירים להשוואה הוא האבל הלאומי בעקבות אסון אסטוניה בים הבלטי בספטמבר 1994."

לאחרונה הוטלו ספק במניעיו ההירואיים של אנדרה, החל ברומן הסמי-תיעודי רב המכר של פר אולוף סאנדמן משנת 1967, מעוף הנשר. סאנדמן מציג את אנדרה כקורבן של דרישות התקשורת והממסד השוודית, וככזה שהונע בסופו של דבר מפחד מכלימה ולא מאומץ. הפרשנות של סאנדמן לאישים המעורבים, הנקודות העיוורות של התרבות הלאומית השוודית ותפקיד העיתונות באים לידי ביטוי בעיבוד הקולנועי, מעוף הנשר (1982), המבוסס על הרומן שלו ובבימויו של יאן טרואל. הסרט היה מועמד לפרס אוסקר. ההיסטוריון אדוארד גוימונט העלה סברה, שגילוי שרידי המשלחת ב-1930 השפיע על ה.פ. לאבקרפט בכתיבת הספר "תעלומה ארקטית".

נראה כי ההערכה לתפקידו של סטרינדברג הולכת וגוברת, הן בשל האומץ שבו התלמיד הלא מאומן והלא מוכן המשיך לצלם, במה שוודאי היה מצב קבוע פחות או יותר של כמעט קריסה מתשישות ומחסור במזון, והן בשל האיכות האמנותית של תוצאות הצילום שלו. מתוך 240 מסגרות חשופות שנמצאו בקביוטה במיכלים שטופי מים, 93 ניצלו על ידי ג'ון הרצברג מהמכון המלכותי לטכנולוגיה בסטוקהולם, מקום עבודתו לשעבר של סטרינדברג. במאמרו, "Recovering the visual history of the Andrée expedition" (2004), טיירון מרטינסון קונן על ההתמקדות המסורתית של חוקרים קודמים על הרשומות הכתובות - היומנים - כמקורות מידע ראשוניים; הוא ביסס את טענתו למשמעות ההיסטורית של התצלומים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא משלחת הכדור הפורח של אנדרה לקוטב הצפוני בוויקישיתוף

• לקוטאי, "סוד אבדנה של משלחת אנדרה". "הארץ", 4 בנובמבר 1930, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.