ספינת אוויר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספינת אוויר בטיסה, 2 בנובמבר 1931

ספינת אוויר היא כלי טיס ממונע קל מן האוויר בעל יכולת ניווט. בשונה מכלי טיס אחרים, הנסמכים על כוח העילוי, ספינת האוויר מתגברת על כוח המשיכה בזכות משקלה הכולל, הנמוך ממשקל האוויר הממלא אותו נפח כמו הספינה (חוק ארכימדס). צפיפות המסה הנמוכה של ספינות האוויר נובעת מכך שהן ממולאות בגז קל מן האוויר. בימיה הראשונים של ספינת האוויר, עד שנות הארבעים של המאה העשרים, היה גז המילוי העיקרי מימן, שבזכות משקלו הנמוך ומחירו הזול נעשה בו שימוש בצרפת, בגרמניה ובבריטניה. המימן היה גז דליק ומסוכן, ומשום כך הוחלף מאוחר יותר בהליום. ספינות האוויר האמריקניות השתמשו בהליום מאז שנות העשרים. כיום אוסר החוק בארצות הברית על הובלת נוסעים בספינות אוויר ממולאות מימן, אף שבמספר ספינות ניסיוניות עדיין נעשה בו שימוש.

בניגוד לכדורים פורחים שתנועתם בדרך כלל מכוונת על פי הרוח, ספינות האוויר מסוגלות לנווט את דרכן. בשני כלי הטיס ניתן לשלוט על התנועה האנכית, אך לא שליטה מושלמת כבמסוק, ולכן במספר מקרים היו סיבוכים בנחיתה. את ספינת האוויר הקשיחה המציא המהנדס דוד שוורץ ב-1897, ואב הטיפוס שלה נבנה על ידי הצבא הגרמני.

סוגי ספינות אוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגים שונים של ספינות אוויר וכדורים פורחים
  • ספינות אוויר קשיחות (צפלינים למשל) הן בעלות מבנה קשיח, המכיל תאים רבים מלאים בגז. ספינות אלה אינן מסתמכות על לחץ גז כדי לשמור את צורתן. הספינה הקשיחה הראשונה של דוד שוורץ, נבנתה מסגסוגת אלומיניום, אך את הקשיחות השיגו באמצעות שלד עץ. בהמשך הן נבנו מחומרים שונים. כיום ברוב ספינות האוויר הקשיחות, הדפנות עשויות מיילר.
  • ספינות אוויר רכות נעזרות בלחץ גז הגבוה מזה של סביבתן המקנה להן את צורתן.
  • ספינות אוויר קשיחות למחצה, בדומה לאלה הרכות, הן בעלות לחץ הגבוה מזה של סביבתן, אך בתחתיתן נמצא לרוב חלק קשיח המסייע בשמירת הצורה.
  • ספינות אוויר בנות כלאיים היא הגדרה כללית לכלי טיס המשלבים מאפיינים של כלי טיס קלים מן האוויר עם אלו הכבדים ממנו. ספינות מסוג זה קיימים בדגמים קטנים לצורך צילומים, הרחקת ציפורים ולשימושים צבאיים. ישנם כמה רעיונות ואבות טיפוס לספינות כאלו נושאות אנשים, בין היתר רעיון של ממציא ישראלי הנקרא "מטוס הכבידה", הפועל על פי עיקרון של דחיסת הגז הקל והכנסת אוויר לספינה, בדומה לצוללת תת-ימית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפיתוח ספינת האוויר קדם פיתוח הכדור הפורח.

התחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז המצאת הכדור הפורח ניסו רבים לבנות ספינת אוויר, שהיא למעשה כדור פורח בעל יכולת ניווט.

בשנת 1784 חיבר הממציא הצרפתי ז'אן-פייר בלאנשר מדחף ידני לכדור פורח. האדם הראשון שבנה ספינת אוויר ממונעת היה הצרפתי אנרי ז'יפאר, שהרכיב מנוע קיטור בספינת אוויר וטס עמה לאורך 27 קילומטרים. בשנת 1878 הציג צ'ארלס פ. ריצ'ל ספינת אוויר המונעת בצורה ידנית ומכר ממנה חמש יחידות. בשנת 1872 הטיס לראשונה פאול הינליין ספינת אוויר בעלת מנוע בעירה פנימית.

בשנת 1883, השתמשו האחים טיסנדרייה במנוע חשמלי להטסת ספינתם. שארל רנאר וארתור קרבס בנו בשנת 1884 ספינת אוויר בעלת מנוע חשמלי שטסה כ-8 קילומטרים במסלול מעגלי.

בשנת 1897 בנה המהנדס היהודי-קרואטי דוד שוורץ את ספינת האוויר הקשיחה הראשונה שהייתה בעלת גוף מאלומיניום. לאחר מותו הפתאומי קנה הגרף פרדיננד פון צפלין מאשתו את תוכניות הספינה תמורת 15,000 מרקים.

תור הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינת אוויר בבניה,1923

תור הזהב החל בחודש יולי 1900, עם שיגורה של ספינת הצפלין הראשונה, LZ1. פרדיננד פון צפלין, שעל שמו נקראו הספינות, החל להתנסות בתכנון בספינות אוויר קשיחות ובנה גם את ה-LZ2 בשנת 1906. בעת פריצת מלחמת העולם הראשונה היה לצפלינים מבנה יעיל - גליל מוארך בעל שלד ומעטפת מאלומיניום.

הרעיון להשתמש בספינות האוויר כנושאות פצצות הועלה באירופה, עוד לפני שהן היו מסוגלות לכך. הרברט ג'ורג' ולס תיאר בספרו "המלחמה באוויר" (1908) השמדה של ערים שלמות בעזרת ספינות אוויר. ב-5 במרץ 1912 נעשה שימוש צבאי ראשון בספינות אוויר בידי הצבא האיטלקי, במהלך סיור תצפית ליד טורקיה.

הגרמנים האמינו שהצפלין הוא הנשק האידאלי משום שאיתו ניתן לעקוף את חיל הים הבריטי ולתקוף בבריטניה עצמה. הפשיטות החלו בסוף שנת 1914, הגיעו לשיאן ב-1915 ואז נפסקו עד שנת 1917. הצפלינים הוכיחו עצמם כנשק מעורר חרדה אך בלתי מדויק. הניווט, בחירת המטרות וכיוון הפצצות היו קשים גם בתנאים האופטימליים, ובמקרים של חשיכה או מזג אוויר מעונן נתגלו כקשים אף יותר. הנזק החומרי שגרמו הצפלינים היה קטן, ומספר ההרוגים מהפצצותיהם מוערך בכמה מאות. הם גם היו פגיעים להתקפות בידי מטוסים או תותחי נ"מ, במיוחד אלו שצוידו בקליעים נותבים.

לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, החליפו המטוסים את ספינות האוויר הגרמניות בתפקיד המפציצים. ספינות האוויר הקשיחות הבריטיות, עד תקופה זו, נבנו בעיקר כתגובה לאיום הגרמני ואף על פי כן לרוב לא היוו חיקוי מוחלט לצפלינים. נבנה העתק בריטי משרידי הספינה הגרמנית L-33 בשם R-34. ב-6 ביולי 1919 נחתה ספינת האוויר הבריטית בניו יורק ובכך הייתה ספינת האוויר הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי, וכלי הטיס הראשון שחצה אותו בטיסה רצופה. כתוצאה מכך, החלו מנהיגי הבריטים לשקול הקמת צי של ספינות אוויר שיקשר בינם לבין ארצות הברית. הגרמנים, באותה העת, בנו את ספינת האוויר גרף צפלין, שנועדה להוות תקן חדש בספינות מובילות נוסעים.

השקיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי ספינת אוויר בריטית, 24 באוגוסט 1921

בתחילה נחשבו ספינות האוויר לבטוחות ביותר. הגרף צפלין, לדוגמה, טסה למעלה ממיליון וחצי קילומטרים בלא פגע. הגידול במספר ספינות האוויר והביטחון העצמי הגובר של הטייסים הובילו לתאונות קשות. למעשה, פרט לגרף צפלין, מרבית ספינות האוויר המפורסמות התרסקו לבסוף.

ספינות האוויר האמריקניות סבלו אף הן מאבדות. הספינה ZR-1 טסה לתוך סופת רעמים מעל אוהיו בשנת 1925 והתנפצה לרסיסים ואילו ה-ZR-6 התרסקה על חוף הים בניו ג'רזי בשנת 1933. שני המקרים הסתיימו במספר רב של הרוגים. ZRS-5 התרסקה בשנת 1935 בקליפורניה עקב תקלה בכנפון העליון. פרט לשני הרוגים, כל האנשים שעל ספינת האוויר ניצלו מהתאונה.

בשנת 1930 התרסקה בצרפת, בדרכה להודו, ספינת האוויר הבריטית R101 שהייתה מתקדמת יחסית לתקופתה. מתוך 54 נוסעים שהיו עליה שרדו שישה בלבד. בשל הפרסום השלילי שנלווה לאירוע, הוחלט על קרקוע הספינה המתחרה R100.

התאונה המפורסמת ביותר היא ככל הנראה עלייתה בלהבות של ספינת האוויר הגרמנית הינדנבורג ב-6 במאי 1937. מבין 97 אנשים שהיו על הספינה, 62 נותרו בחיים. איש צוות נוסף שהיה על הקרקע נהרג. שרשרת האסונות, ובמיוחד אסון אחרון זה, גרמו להעדפת המטוסים על–פני ספינות האוויר, למרות היותם קטנים ומוגבלים ביותר באותה עת.

ספינות אוויר במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית ספינות אוויר באמריקה למטרות אזרחיות הופסקה בשנות השלושים עקב סדרה של תאונות. אף על פי כן, נמשך פיתוח ספינות אוויר לצורכי לחימה.

בזמן שהגרמנים החליטו שספינות האוויר מיושנות מדי והעדיפו להשקיע את מרצם בפיתוח מטוסים, בארצות הברית שקדו על תוכנית לבניית ספינות אוויר צבאיות. בשעת המתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, שהובילה להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, היו ברשותה 10 ספינות אוויר רכות:

  • 4 ספינות מסדרה K-4, K-3, K-2 :K ו-K-5 שנועדו לשמש כספינות סיור ויוצרו בשנת 1938.
  • 3 ספינות מסדרה L-2, L-1 :L ו-L-3 שהיו ספינות אימונים ונבנו בשנת 1938.
  • ספינה אחת מסדרה G שנבנתה בשנת 1936 למטרות אימונים.
  • 2 ספינות מסדרה TC שהיו ספינות סיור ישנות יותר ונבנו בשנת 1933.

רק הספינות מסדרה K ו-TC היו כשירות ללחימה, ונעשה בהן שימוש כנגד צוללות יפניות וגרמניות. בעקבות הצלחת ספינות האוויר במלחמת העולם הראשונה נגד הצוללות, הוחלט לייצר דגם חדש למטרה זו. ספינת האוויר ZP-12 נבנתה ב-2 בינואר 1942 והתבססה על סדרה K. חודש לאחר מכן, יוצרה גם ספינת האוויר ZP-32 שנתבססה על סדרות ה-TC וה-L. הוקם גם בסיס אימונים צבאי.

משנת 1942 עד שנת 1945 נבנו במפעל גודייר שבאוהיו 154 ספינות אוויר עבור הצי האמריקני ועוד 5 ספינות לצרכים אזרחיים. עבורן הוכשרו כ-1,400 טייסים וכ-3,000 אנשי צוות.

תפקידן העיקרי של ספינות האוויר היה ליווי וסיור לאורך החוף האמריקני. הן גם שמשו להכוונת ספינות, חיפושים ומשימות הצלה. במקרים נדירים יותר נעשה בהן שימוש לצילומי ריגול, הטלת מוקשים ימיים, גריפת מוקשים, הצנחת כוחות ונשיאת מטען.

ספינות האוויר תקפו את הצוללות בדרך–כלל באמצעות הטלת פצצות עומק. בצורה זו של התקפה התאימה ספינת האוויר את מהירותה לזו האיטית של הצוללת והטילה את פצצות העומק עד להשמדתה. בנוסף, לצוללות מתחת לפני המים לא הייתה אפשרות לגלות ספינות אוויר מתקרבות.

ספינת אוויר אחת בלבד הופלה בידי צוללת. הספינה, מסדרה K, סיירה בלילה שבין ה-18 ל-19 ביולי 1943 ליד פלורידה ואותרה על ידי צוללת גרמנית שפתחה לעברה באש. בשל בעיה במנגנון שחרור הפצצות, נפגם קצב האש של ספינת האוויר והיא נפגעה קשות. צוות הספינה נחת בשלום על המים אך אחד מאנשיו נהרג מתקיפת כריש. הצוללת הושמדה שעות ספורות לאחר מכן.

ברית המועצות נעזרה בספינות אוויר בודדות במהלך המלחמה. הספינה W-12 נבנתה בשנת 1939, הוכנסה לשירות ב-1942 ומטרתה הייתה אימון צנחנים והובלת ציוד. היא ביצעה 1,432 הובלות במשקל כולל של 300 טון עד 1945. ב-1 בפברואר 1945 יוצרה ספינת אוויר נוספת, לשם גריפת מוקשים וניקוי שרידים מהים השחור, והיא התרסקה ב-21 בינואר 1947. ספינה נוספת, W-12ביס פטריוט הוזמנה ב-1947 ושימשה בעיקר לאימונים, תהלוכות ותעמולה.

המשך השימוש בספינות אוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינת אוויר רכה המשמשת לפרסום

למרות שספינות האוויר אינן משמשות כיום להובלת נוסעים, נעשה בהן שימוש למטרות אחרות.

בשנים האחרונות, חזרה חברת צפלין לייצר ספינות אוויר. הדגם החדש, שנקרא "צפלין NT", ביצע את טיסת הבכורה שלו ב-18 בספטמבר 1997. כיום ישנן שלוש ספינות אוויר מסוג זה. אחת נמכרה לחברה יפנית. אחרת טסה מעל אתונה בזמן האולימפיאדה ב-2004 כאמצעי אבטחה נגד פעולות טרור.

ספינות אוויר רכות משמשות לפרסום וכבסיס למצלמות טלוויזיה באירועי ספורט מרכזיים.

ספינות אוויר לא-מאוישות משמשות ליישומים צבאיים: בעיקר תצפית, צילום ואבטחת גבולות. יתרונן של ספינות האוויר הוא טווח פעולה רחב וחיסכון גדול בעלות התפעול מאחר שאינן דורשות דלק רב כדי להישאר באוויר למשך פרקי זמן ארוכים. לעתים, ספינת האוויר מחוברת לקרקע בכבל.

מחקרים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף למחקרים על ספינות אוויר רכות שגרתיות, ישנם גם מספר אבות טיפוס בלתי רגילים שממשיכים להיחקר. דוגמה אחת היא תכנון של צבא ארצות הברית לספינה סולארית ענקית שתשמש לריגול ותקשורת. הספינה, שגודלה פי 25 מספינת אוויר רכה של גודייר, מתוכננת לשאת טונות של ציוד ריגול ותקשורת הרחק מטווח תותחי הנ"מ.

נערך הסכם עם חברת לוקהיד מרטין לאספקת ספינות מגביהות טוס שיהוו תחליף ללוויינים נמוכי מסלול המשמשים למטרות תקשורת. הצעה אחת היא לשלוח ספינות אוויר בלתי מאוישות לגובה 21 ק"מ כדי לספק שירותי מידע ותקשורת סלולרית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]


אמצעי תחבורה