משתמש:יצחק/מצוות תלמוד תורה/שכר

יצחק

פרנסה מלימוד תורה

רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם

— מסכת אבות פרק ד משנה ה

משנה זו אומרת כי אין ללמוד תורה לשם פרנסה והנאות אלא יש ללמוד תורה לשמה (לא למטרות זרות) לפי המשנה אין לאדם לקבל כסף על לימוד התורה. עם זאת התירו ללומד לקבל שכר ממספר סיבות כשכר בטלה ועוד. למרות כל ההיתרים להתפרנס מדברי תורה מוטב לאדם שלא לקבל עבור תורתו שכר חומרי כלל, על אדם זה נאמר:

כל תלמיד חכם הנהנה מיגיע כפיו אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא

— מסכת ברכות דף ח עמוד א

עם זאת מנהיגים תורניים ששימשו במישרה תורנית קיבלו תמיד את שכרם מהציבור אם רצו, זאת משום שאילו לא היו במשרתם הי יכולים להתפרנס מעבודה אחרת זאת ועוד אין ראוי לקהילה שבראשה יעמוד אדם הניזקק לבריות ועל כן היו נותנים לרבנים החשובים אם היה צורך הרבה ממון שיהיו עשירים

התפתחות עם הזמן

בתחילה כשקיבל משה את התורה היו עם ישראל ניזונים מהמן ולא היו להם בעיות פרנסה וכך יכלו לשבת בשלווה וללמוד תורה, מסופר כי בחטא המרגלים אחד המניעים שגרמו למרגלים להוציא דיבת הארץ רעה היה חששם שכאשר יכנסו לארץ ישראל ויהיה צורך להתפרנס לא יוכלו שוב לעסוק בשלווה בתורה. חשש זה מצא את ביטויו עוד מספר פעמים במהלך ההסטוריה כמאמרו של רבי שמעון בר יוחאי מחבר ספר הזוהר "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהה עליה? ..." (הסבר: אם אדם צריך לעמול הרבה זמן לפרנסתו מתי תגדל ידיעתו והבנתו בתורה).

גם בתקופת המשנה היו מגדולי התנאים שהיו מתפרנסים מעבודתם ולאחריה היו הולכים ללמוד בבית המדרש. בין המלאכות בהן עסקו היו חטיבת עצים עשיית פחמים וסנדלרות. לתלמידי החכמים היו מספר הטבות שסיעו להם לסיים את מלאכתם מהר על מנת שילכו ללמוד ומפני כבודם.

ירידת הדורות היא אקסיומה ביהדות הקובעת כי רמת חכמי התורה במגמת ירידה, מההסברים לכך התרבות כמות הסיפרות התורנית כך שקשה הרבה יותר ללמוד בהיקף נירחב.

ירידת הדורות הביאה למצב בו אם תלמידי החכמים ימשיכו להתפרנס מיגיע כפיהם לא יוכלו להפוך לרבנים. עקב כך החל להתפשט המנהג שרוב הרבנים מתפרנסים מהציבור. רב שהתפרנס אז מיגיעו היה נחשב כעושה מעשה חסידות שלא כל אחד מסוגל לעמוד בכך.

בזמן סוף תקופת הראשונים הורו הפוסקים שלומדי התורה יקבלו כסף מהציבור שאלמלא כן לא יהיו בישראל רבנים ומורי הוראה די הצורך. עוד אמרו שאף היכולים להתפרנס בכוחות עצמם אל יעשו כן שלא יווצר מצב שילמדו או ימדו פחות.

זו היתה התפיסה המקובלת היהדות. לעומתה היו מגדולי הפוסקים שלא הסכימו שלומדי התורה יקבלו את שכרם מהציבור וראו בכך חילול השם

להוסיף כאן פרק על פרנסת שאינם ת"ח

מצוות תמיכה בלומדי תורה

בעבר היה נהוג לעזור לתלמידי חכמים להתפרנס במספר דברים כעזרה בעבודתם וההעדפה לקנות מהם סחורה כך שיוכלו ללכת כשהרוויחו דיים ללמוד. כן היה מקובל שעשירים מפרנסים לומדי תורה - תנאי יששכר וזבולון שיבואר בהמשך.

כפי שהוזכר נתעורר צורך עם ירידת הדורות לתת ללומדים את כל פרנסתם על מנת שיוכלו להגיע לרמה התורנית הנדרשת לקהילות היהודיות

אמר רבי יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים - זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר " כי בצל החכמה בצל הכסף".

— מסכת פסחים דף נג עמוד ב

הסכם יששכר וזבולון

מסופר כי בעבר בזמן שבני ישראל ישבו בארץ ישראל לשבטיהם בתקופת בית המקדש הראשון היו שני שבטים גלילים שעשו ביניהם עיסקא שבט זבולון שהיה שבט סוחרים - ספנים היה נותן את מחסורם של בני שבט יששכר שהיו ידועים בריבוי חכמי התורה שבשבטם ובזכות כך יכלו לשבת ולעסוק בלימוד התורה. המעלה התורנית הגדולה של בני יששכר נזקפה גם לזכותם של בני זבולון. מכאן למדו כי אדם הממלא את כל מחסורו של הלומד נעשה "שותף" בשכר העתידי על מצוות לימוד התורה. כסף לשם כך ניתן לתת מתוך מעשר כספים. בעוד שבמעשר מותר לתת עד 20 אחוז מנכסיו לצורך פרנסת תלמיד חכם מותר לתת אפילו מחצית מהרווחים‏‏‏‏‏‏. דבר זה הוא על מי שנותן את כל פרנסתו של הלומד ולא על מי שנותן חלק.

"שותפות" זו יכולה להתקיים לפני הלימוד אך לא לאחריו משום שלא בזכות התורם התקיים הלימוד ולא ניתן לאדם להעביר שכר מחלקו לעולם הבא לאחר.

יש שכתבו שיש לעשות הסכם ברור בין הממן ללומד על חלוקת שכר המצווה ואם לא יעשו לא יהיה התורם שותף מלא, יש מהסוברים כך שחותמים על שטר. לעומתם יש הסוברים שאין כל צורך בהסכם כיוון שאין אפשרות לאדם למכור שכר של מצווה, השכר לדעתם מתקבל על המצווה הגדולה של ההחזקה המלאה של הלומד, לדעתם יש להימנע מלערוך הסכם מפורש כי הדבר מראה שלא המצווה היא המניעה את התורם אלא שכרה וזו כוונה לא טובה בקיום המצווה. לפי שיטה זו די בהחזקה המלאה של הלומדים בכדי ששני הצדדים יקבלו שכר מלא

קיימת מחלוקת אם הסכם מפורש גורם ששכר לימוד התורה של החכם פוחת אם לא. אם התורם תרם והלומד למד שלא כראוי מכיוון שממונו לא גרם ללימוד רב גם שכרו כך, לאור זאת יש המעדיפים "לפזר סיכונים" ולתמוך תמיכה חלקית במספר לומדי תורה כך שוודאי שמהם יש הלומדים כראוי.

בהרצל

איסור קבלת שכר על לימוד או הוראה של תורה

בגמרא נאמר כי אין לקחת תשלום בעבור לימוד או הוראה של תורה, אלא יש ללמדה בחינם, כשם שהקב"ה לימד את משה את התורה בחינם, כשניתנה בהר סיני.

אופנים בהם מותר לקבל שכר על לימוד תורה

• המלמד ילדים או נערים בגיל צעיר, שיש טרחה בשמירתם.

• המלמד תורה שבכתב.
• שכר בטלה - פיצוי על הפסד ריאלי בגין התבטלות מעיסוק קיים.

מיסוד ההיתר

ראשון אשר חיבר היתר ממוסד היה הרשב"ץ. היתר שני חובר על ידי רבי יוסף קארו הוא ההיתר המקובל היום. ככלל הוא מעתיק תבניתו של רשב"ץ כמעט בכל, גם הוא מסיים בטענת "עת לעשות לה'...", אלא שאינו מזכיר במפורש ירידת הדורות כסיבה להכרח, נותר רק לנחש שלכך התכוון. להבדיל מרשב"ץ רביוסף קארו מרחיב מאוד גבולות ההיתר. עם הרשב"ץ התיר להתפרנס מעיסוק בתורה רק לרבנים בעלי תפקיד קהילתי רב יוסף קארו מתיר למעשה לכל הרוצה להפוך לימוד או הוראת תורה לעיסוקו העיקרי.

כפי שנאמר ברור שרצוי שלא יהיה כל תשלום על לימוד תורה, וכל לומדי התורה יתפרנסו בכוחות עצמם. בתקופת התנאים והאמוראים רבים מגדולי ישראל היו מתפרנסים ממלאכתם, למשל: הלל הזקן, לפני שנתמנה לנשיא היה חוטב עצים, ושמעון הפקולי עבד בעשיית צמר גפן ועוד. לצורך הקלה על תלמידי החכמים בפרנסתם הקהילה הייתה עוזרת לרבנים בעבודתם ובמסחרם. לאחר ההיתר של כתיבת התורה שבעל פה התרבה חומר הלימוד בצורה עצומה בתחילה עוד ניתן היה להקיף בקלות יחסית את חומר הלימוד שהרי מה שנכתב היה שישה סדרי משנה של רבי יהודה הנשיא והברייתות (שגם אותן לא כל חכמי ישראל ידעו) הבעיה גדלה כאשר חוברו התלמודים שאורכם פי כמה וכמה מהמשנה, ועוד יותר כאשר חוברו מספר רב של פירושים על התלמוד ובעקבות כך נתמעטו מאוד החכמים שהיו יכולים מצד אחד להיות רבנים ופוסקים ומצד שני להתפרנס ממעשי ידיהם ‏‏, ברור הדבר שכאשר רוצים שתלמיד חכם יהיה בקיא ברוב הגמרא ובמספר פירושים מרכזיים עליה ועוד יעמיק בעיני אמונה ומחשבה ויקדיש מזמנו להנהגת הציבור והדרכתו ההלכתית המוסרית והמעשית היה צורך שהרבנים יקדישו את כל יומם ולילם ללימוד התורה והוראתה. עד שהתשב"ץ כתב שתלמיד חכם שמתפרנס מיגיע כפיו זוהי מידת חסידות וכן הביאו ר' יוסף קארו בחיבורו הבית יוסף. עוד יש שכתבו שתלמיד חכם שמתפרנס מיגיע כפיו עוון הוא בידו שלא מקבל את פרנסתו מהציבור שהרי בזמן זה שמקדיש לעבודתו אינו מלמד והציבור מפסיד ("יצא שכרו בהפסדו").‏‏