חילול השם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גילוי דעת בירושלים המתריע מפני חילול השם ביחס לגוי, 2011

ביהדות, חילול השם הוא מצב שבו מחולל שמו של האלוהים עקב מצבם או מעשיהם של מאמיניו. במסורת היהודית נחשב הדבר לעבירה חמורה במיוחד. חילול השם הוא ההיפוך ממצוות קידוש השם.

מהותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חילול השם כולל מעשים הנעשים בידי מייצגי היהדות, אשר גורמים לירידת קרנה של היהדות בעולם, ולהשפלת ערכה בעיני הציבור או בעיני עמים אחרים; בין אם מדובר כלפי פנים, כאשר עושה המעשה הוא אדם חשוב מבחינה דתית או קבוצת איכות דתית, או כלפי חוץ, כאשר עושה המעשה יכול להיות כל יהודי, קבוצת יהודים ואף מדינה יהודית שעושה מעשים לא ראויים.

בדרך כלל בחילול השם מדובר בחטאים מוסריים הקשורים לאמות מידה בסיסיות, שהאנשים הפשוטים מבינים בהם, שמשמעותם זלזול של העושה בדת היהודית ואמונתה ואלוהיה. משמעות המושג חילול הבא מלשון "חול" וחולין, הוא פגיעה בקדושת שמו של הקב"ה, בכך שהאדם מראה לאחרים שהוא מזלזל באמונתו באל ומקבל את מלכותו רק מהשפה ולחוץ.

חילול השם נחשב לאחד העבירות החמורות ביותר ביהדות, שהתשובה איננה מנקה לגמרי, אלא "תולה" עד יום המיתה, כנאמר בספר ישעיהו: "וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת, אִם-יְכֻפַּר הֶעָו‍ֹן הַזֶּה לָכֶם עַד-תְּמֻתוּן" (ישעיהו כ"ב, יד); אולם, קידוש השם יכול להוות תשובת-המשקל לחילול השם.‏[1]

אופנים ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופנים הידועים ביותר לחילול השם הם:

  1. מצב בו עם ישראל נמצא בגלות (ראו מקור המצווה להלן).
  2. כל אדם, המייצג קרבת-אלוהים ממדרגה מסוימת, שאיננו נוהג בפומבי כפי הציפיות המוסריות ממנו – הריהו מחלל את שם ה'.
  3. הרמב"ם מגדיר כחילול השם גם מצב שבו אדם מתפרנס בזכות לימוד תורה: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם" (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק ג, י) – וזאת מפני שמצב זה מעלה מחשבה כי יהודים עוסקים בתורה לא מפני שיש בה אמת הבורא כי אם מפני רווח.

צורת הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי הנכון הוא "חילול השם" ולא "חילול ה'", שכן "ה'" רומזת לשם המפורש של הקב"ה (שם הוי"ה), ואילו שמו, הכוונה למדרגה נמוכה הרבה יותר – גילויו בעולם. אין אפשרות לחלל או לקדש אותו, אלא רק את שמו. במקורות קדומים לא מופיע צמד המילים "חילול השם".

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצווה מופיעה באופן כללי בספר ויקרא ביחד עם מצוות עשה של קידוש השם:

"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה', מְקַדִּשְׁכֶם." (ויקרא כ"ב, לב)

וחוזרת שלוש פעמים בהקשרים קונקרטיים שונים:

"וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן, לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ; וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹקֶיךָ, אֲנִי ה'" (יקרא י"ח, כא).
"וְלֹא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי, לַשָּׁקֶר: וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹקֶיךָ, אֲנִי ה'" (ויקרא י"ט, יב).
"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו, וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי, אֲנִי ה'" (שם, כ"ב, ב).

חילול השם מופיע פעמים רבות בנביאים. במיוחד בספר יחזקאל, שם מתרעם יחזקאל כי ישראל מחללים את שם ה' בקורבנות שלהם, כאשר למעשה הם עובדים עבודה זרה: "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָ-י ה' אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם" (כ', לט).

במקום נוסף (פרק ל"ו) הוא מרחיב מאוד את המושג, ומדבר על חילול השם שעושים ישראל כלפי אומות העולם בעצם מציאותם בגלות: "וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי – בֶּאֱמֹר לָהֶם: עַם ה' אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ", ולכן כדי לקדש את שמו המחולל הוא יגרום לגאולת ישראל, אף שישראל מצד מעשיהם אינם זכאים ואינם ראויים לכך.‏[2]

נביא אחר, עמוס, מציין מעשה של חילול השם כהליכתם המשותפת של אב ובנו אל נערה מאורסת (רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם), או אל נערה העוסקת בזנות (אבן עזרא, רד"ק), שבו אדם איננו מתבייש מאביו, או כהערתו של מצודות דוד חילול השם הוא בעצם הליכתם ביחד, כי איזו הנאה הם יכולים להפיק מכך.‏[3]

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות עשיית עבירה בשאט נפש בשביל להכעיס מוגדר כחילול השם. אם המעשה נעשה לפני עשרה יהודים הוא מוגדר "חילול השם ברבים".‏[4]

מראית עין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם חשוב או גדול במעשים, עובר על חילול השם גם בפעולות מותרות הנראות כאסורות או שגורמות לצופים בו להעלות השערות לא כשרות לגביו, כדברי ספר החינוך:

שיעשה איש מפורסם בגמילות חסדים ומעשים טובים מעשה אחד שיראה לרבים שהוא עבירה, וכגון המעשה הוא אינו ראוי לכמו האיש החסיד ההוא שיעשהו, אף על פי שהוא מעשה היתר - חילל השם.

– ספר החינוך רצה

הרמב"ם מביא הנחיות לתלמיד חכם שנראה שלפחות חלקן הן בהקשר זה:

משאן ומתנן של תלמידי חכמים, באמת ובאמונה: אומר על לאו לאו, ועל הין הין. מדקדק על עצמו, בחשבון; ונותן ומוותר לאחרים כשייקח מהן, ולא ידקדק עליהן. ונותן דמי הלקח לאלתר. ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן, ולא יבוא בהרשאה. מחייב עצמו בדברי מקח וממכר, במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדיבורו, ולא ישנהו. ואם נתחייבו לו אחרים בדין, מאריך להן ומוחל להן; ומלווה, וחונן. ולא יירד לתוך אומנות חברו, ולא יצר לאדם בעולם בחייו.

משנה תורה, הלכות דעות ה, יג

מיתה על קידוש השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מקרים מיוחדים המחייבים מוכנות ליהרג על קידוש השם, במקום לעבור עבירה. מקרים אלו כוללים דרישה לעבור עבירה שהיא:

  1. אחת משלוש העבירות שהן בגדר ייהרג ואל יעבור:
  2. הדורש מתכוון להעביר על הדת, לבטל את הדת היהודית בכוח, ועושה זאת לפני עשרה אנשים (לאו דווקא יהודים).
  3. בשעת השמד (תקופה של רדיפות נגד היהדות).

עשיית העבירה הנכפית באחד משלושת המצבים שהוזכרו לעיל המחייבים קידוש השם - מהווה חילול השם. במקרה זה אין העובר נענש בידי בית דין מאחר שהוא מוגדר כאנוס אך מדובר בחטא חמור‏[5]. בשני המקרים האחרונים אוסרת היהדות אפילו להטעות את הדורש לעבור עבירה, ולגרום לו לחשוב שהוא הצליח בכפייתו.

חילול השם לעומת כבוד תלמידי חכמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מופיע כמה פעמים המשפט: "במקום שיש חילול השם - אין חולקין כבוד לרב"‏[6]. על פי תפיסה עממית רווחת, פירוש הדבר שמותר לבזות רבנים ותלמידי חכמים כאשר יש במעשיהם חילול השם. אולם המובן המקורי של המשפט הוא אחר: במקום שנעשית עבירה בנוכחות רב ותלמידו, אל לו לתלמיד לחלוק כבוד לרב ולהמתין לו עד שהוא ימחה, אלא התלמיד צריך להזדרז ולהעיר על כך, על מנת למנוע את העבירה, או להפסיק את ביצועה, מוקדם ככל האפשר. המשפט מובא בגמרא‏[7] בהקשר של מעשהו של פינחס הכהן, שפגע בזמרי בן סלוא ובכזבי בת צור ולא המתין למשה רבנו[8].

כך ניסח זאת הרמב"ם[9]: "להפריש מן האיסור - אפילו בפני רבו מותר להורות. כיצד? כגון שראה אדם עושה דבר האסור, מפני שלא ידע באיסורו או מפני רשעו, יש לו להפרישו ולומר לו: דבר זה אסור, ואפילו בפני רבו, ואף על פי שלא נתן לו רבו רשות, שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב".

בפסקי דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

שופטי בית המשפט העליון התייחסו מספר פעמים בפסקי דין למעשים מסוימים כאל חילול השם. כך למשל:

  • השופט יצחק עמית כתב על התנכלות למוסקי זיתים: "מעשה הנוגד ערכים בסיסיים ביהדות, ומוציא דיבתו של ציבור שלם ושל מדינת ישראל, בבחינת חילול שם שמיים ושם המדינה ברבים." ‏[10].
  • השופט אליקים רובינשטיין כתב על עבירות כלפי אדם אזוק וכסוי העיניים ש"יש בהן לכאורה הן משום פגיעה בכבוד הבריות, ובכבודו של האדם הלא יהודי שכננו, אף אם הוא פוגע בנו, הן משום חילול השם" ‏[11] ובערעור על עונש על נסיון להמתת חסד כתב: "ודבר שיש בו אכזריות כלפי הזולת יש בו איפוא חילול השם" ‏[12]. הוא ציטט גם את האימרה "מפרסמים את החנפים מפני חילול השם" בפסק דין שקבע שיש לפרסם את השמות של חייבים שהגיעו להסדרי כופר עם רשות המסים[13]. בפסק דין אחר כתב: "עובדי ציבור צריך שיימנעו ממה שמכונה כחילול השם, ואף במקרים שאינם עבירות" ‏[14] והרחיב בנושא חילול השם של עובד ציבור בעתירה לבג"ץ נגד מינוי לתפקיד בכיר של אדם שהורשע בדין משמעתי ‏[15].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תלמוד בבלי יומא פו.

מוני מצוות:

פוסקים:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רבנו יונה, שערי תשובה, שער רביעי, אות טז
  2. ^ (כ)

    וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: (כא) וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: (כב) לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָ-י ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: (כג) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲדֹנָ-י ה' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: (כד) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם:

    – יחזקאל לו
  3. ^ "הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ, וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה – לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (עמוס ב', ז).
  4. ^ משנה תורה, הלכות יסודי התורה ה, ד.
  5. ^ ספר החינוך רצה
  6. ^ ברכות יט ב, ערובין סג א, סנהדרין פב א, שבועות ל ב.
  7. ^ סנהדרין שם
  8. ^ במדבר כה
  9. ^ הלכות תלמוד תורה פרק ה הלכה ג
  10. ^ רע"פ 1939/09 ורע"פ 2294/09
  11. ^ בג"ץ 7195/08, סעיף י"ד
  12. ^ ע"פ 4688/09, סעיף י"ז
  13. ^ עע"ם 398/07, סעיף ו'
  14. ^ עש"ם 4203/07
  15. ^ בג"ץ 7542/05