רבי יהודה הנשיא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי יהודה הנשיא
דור דור חמישי ואחרון לתנאים
בית מדרש בית הלל, בית רבי עקיבא
רבותיו רבן שמעון בן גמליאל, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי מאיר, רבי אלעזר בן שמוע
חבריו רבי ישמעאל ברבי יוסי, רבי אלעזר ברבי שמעון
תלמידיו רבן גמליאל ברבי , רבי חייא, רבי ינאי, רבי אושעיא, רבי אפס, רבי יהושע בן לוי, רבי חנינא בר חמא, לוי, בר קפרא, רב

רבי יהודה הנשיא (ידוע גם בכינוי המקוצר "רבי" או "רבנו הקדוש") היה תנא בדור החמישי, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה, נצר למשפחת הלל הזקן וחותֵם תקופת התנאים. לפי מסורת חז"ל, רבי יהודה הנשיא נולד בתקופת גזירות השמד של אדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא, בין השנים 135 ל-137 לספירה. מנערותו למד מפי רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אילעי, רבי אלעזר בן שמוע, וכן מפי אביו, רבן שמעון בן גמליאל. נפטר במחצית הראשונה של המאה ה-3.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריך לידתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי נאמר: "כשמת רבי עקיבא נולד רבי כשמת רבי נולד רב יהודה כשמת רב יהודה נולד רבא כשמת רבא נולד רב אשי ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו".‏[1] על פי דברים אלו מקובל לקבוע שרבי נולד בזמנן של גזרות השמד או בסמוך להן, בסביבות שנת 135 לספירה‏[2]. קביעה זאת מסתמכת גם על מדרש המובא בתוספות[3]: "כשנולד רבי גזרו שלא למול ואביו ואמו מלוהו שלח קיסר והביאו לרבי ואמו לפניו והחליפתו אמו באנטונינוס והניקתו עד שהביאתו לפני קיסר ומצאוהו ערל ופטרום לשלום ואמר אותו הגמון אני ראיתי שמלו את זה אלא הקב"ה עושה להם נסים בכל עת ובטלו הגזרה". אולם הרב אהרן היימן והרב יצחק אייזיק הלוי הקדימו את לידתו של רבי לפחות לשנת תל"ד לשטרות (122 לספירה) בגלל שהם מקדימים את מותו של רבי לסביבות שנת 193 וידוע שרבי הגיע לגיל שיבה. כמו כן, הרב יצחק אייזיק הלוי מביא ראייה להקדמת לידתו של רבי מהתוספתא בסוכה‏[4] המספר שרבי נתלווה לרבי אלעזר בר רבי צדוק בלכתו להקביל את פניו של רבי יוחנן בן נורי[5]. בהתאם לתארוך זה קובע היימן שהגרסה הנכונה לאימרה בבבלי היא "עד שלא מת רבי עקיבא, נולד רבי"‏[6]. מנגד, ההיסטוריון צבי גרץ איחר את לידתו של רבי לשנת 150 לערך, על סמך הטענה שאביו רבן שמעון בן גמליאל היה ילד בימי מרד בר כוכבא[7].

ייחוסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מספר מקורות בתלמוד הבבלי, ומסורות מימי הגאונים, רבי היה בנו הבכור של רבן שמעון בן גמליאל והוא למד אצל חכמי הדור של אביו, בהם רבי יהודה, רבי מאיר ורבי אלעזר בן שמוע. בכך היה רבי ממשיך שושלת הנשיאים של בית הלל. ייחוסו זה של רבי נתקבל על ידי החוקרים כמעט ללא עוררין. על כך שרבי היה נצר להלל הזקן מעידים שמות צאצאיו, הכוללים שוב ושוב את השמות גמליאל ושמעון, ואף את השם הלל, שמות מובהקים של שושלת הלל הזקן.

אולם הועלתה הסברה שרבי כלל לא היה בן של רבן שמעון בן גמליאל. סברה זאת מסתמכת על מספר מקורות ארצישראליים, בהם התוספתא במעשרות[8], המצוטט גם בירושלמי[9], בו אומר רבי: "רואה אני את דברי מדברי רבן שמעון בן גמליאל", ללא ציון כלשהו שמדובר באביו. כן נטען שהיות רבי יעקב בן קורשי רבו העיקרי של רבי – מעיד שהוא לא היה בן הנשיא, לו נאה ללמוד מרב מהשורה הראשונה.

רבי יהודה הנשיא היה צאצא של יהודה מצד הנקבות, אך מצד אביו היה משבט בנימין‏[10].

פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיעה הרווחת היא שרבי נפטר בשנת 220 או אף מעט לאחר מכן. דעה זאת נסמכת על כך שאיגרת רב שרירא גאון קובעת את ירידתו של רב לבבל בשנת תק"ל לשטרות (219 לספירה) ובהתאם לדברי הבבלי בסנהדרין שרבי, נתן לרב הסמכה כאשר ירד לבבל. אולם הלוי לא קיבל הוכחה זאת וטען שההסמכה נתנה שנים רבות קודם לכן כשרב ירד לבבל באופן זמני‏[11]. לשיטתו של הלוי, קביעת פטירתו של רבי ל-219 אינה אפשרית מכיוון שמוסכם על הכל שתחילת ימי האמוראים היא בסביבות שנת 226 ולא ניתן להלום תקופה כה קצרה בין פטירת רבי לתחילת תקופת האמוראים. בהתאם לכך קובעים הלוי והיימן את פטירת רבי לסביבות שנת 194[12]. ההיסטוריון צבי גרץ העריך שרבי נפטר בסביבות שנת 210[7], הגם שבמקום אחר הוא כותב שרבי נפטר ב-219.

סמכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות חז"ל מופיע לא פעם הביטוי "לעלות למלכות" בהקשר של רבי יהודה. הוא זכה כנראה להכרה רומית בנשיאותו כבר בראשית כהונתו, ומאז תיפקד כנשיא בעל סמכות רחבה. רבי יהודה הוכיח את כשירותו בתפקיד הנשיאות מבחינת כשרונותיו הציבוריים, עמד בקשרי ידידות עם שרי רומי ונשא ונתן עמהם כדי להגן על ענייני עמו. בהתאם לכך ניתן להבין את הוראותיו בדבר הכרה בסמכויות השלטון הרומי, כגון התקנה שלא לרמות את המוכסים. כמו כן העביר רבי יהודה את מרכז השליטה הפוליטית שלו ואת הסנהדרין לעיר ציפורי, שהייתה ידועה בתמיכתה בשלטון הרומי. ישנה השערה לפיה התגורר בבית דיוניסוס בעיר.‏[13]

רבי יהודה כמעט לא נאלץ לבוא בריב עם הסנהדרין, כמו אביו וסבו, כיוון ששלט גם בבית המדרש וגם בסנהדרין. בשונה מקודמיו, הוא ניהל מעין בית דין פרטי אשר עסק בענייני מועד, אך יש להניח שגלש אף לתחומים אחרים. היה כאן משום כרסום בסמכויות הסנהדרין וחכמיה מחד וביטוי לעוצמת סמכויותיו של הנשיא מאידך. המדרש מספר על ה"קצוצי", קבוצת עבדי הנשיא, שהיו חובטים בכל מי שסירב לכוף עצמו לדיני הנשיא ולהוראותיו.

בכתובת שהתגלתה בבית הכנסת שבעיר סטובי אשר במקדוניה בולט נוסח של איום בקנס בן רבע מיליון דינרים למי שימרה את הוראת הנשיא. על אף התמונה המוגזמת העולה מכתובת זו, שהרי הסיכוי למימוש האיום היה קלוש ביותר, ניתן ללמוד ממנה היטב על מעמדו המחוזק של הנשיא כלפי הקהילות שבתפוצות. איום זה גם משקף את הרצון של ההנהגה המקומית להגיע ל"שקט תעשייתי" בקרב יהודי הקהילה.

ר' יהודה המשיך את מה שהנהיג סבו ר' גמליאל, ושיגר שליחים מטעמו לקהילות היהודיות בארץ ובתפוצות, שבסמכותם אף להדיח מנהיגים יהודים מקומיים. הנשיא פעל כאן, אולי על יסוד פרה-רוגטיבה רומית, כראש העם היהודי בעולם. שליחי הנשיא עסקו בין היתר גם בגביית כספי מס הכלילא והאפוסטולי (שליחות) מהקהילות השונות. הרומאים כינו מס זה בשם "זהב הכתר", ובפי מקורות חז"ל: "מגבת חכמים". רבי יהודה פוסק לא פעם בענייני גביית מיסים בסנהדרין, אך אין לדעת האם הייתה לו סמכות בנושא גביית המסים לשלטונות הרומיים.

נודעה במקורות סמכותו של הנשיא לבטל חרם (נידוי) שהוטל על ידי חכמים, ולא רק בארץ אלא גם בבבל. סמכות זו, בהיעדר שלטון ריבוני של הנשיא על יהודי הפרובינקיה, הייתה באותם ימים בעלת משמעות סמכותית רחבה. כמו כן, קביעת המולד (קידוש החודש) והעיבור (עיבור השנה) הייתה מאז ומעולם הסמכות הבלעדית של הנשיא, ובעת שכיהן כנשיא קבע רבי יהודה את הסיסמה: "דוד מלך ישראל חי וקיים", כסימן לכך שטקס קידוש החודש בוצע.

רבי יהודה זכה שהציבור היה מתפלל לשלומו בחייו, ואחרי מותו התאבלו עליו שנה תמימה ושרפו קטורת כמינהג באבל מלכים. בימיו הנהיגו את הדרישה לשאול בשלום הנשיא על ידי ראשי המשפחות, שנאספו לפניו מדי יום ביומו. בין אלה אנו מוצאים "בולבטים" יהודים (ממלאי תפקידים בכירים במועצת העירייה), וזאת בעקבות האדיקט של קרקלה הנזכר לעיל. נוהג זה מזכיר את המנהג הרומי של ה"הצדעה", ושמו "סאלוטטיו".

עושרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יהודה נודע בעושרו והיו בו כמאמר התלמוד "תורה וגדולה במקום אחד". הוא תמך בבתי המדרש ובתלמידי חכמים, והיה ידוע בנדבנותו. פעם אחת, בשנת בצורת בימי מלכותו של מרקוס אורליוס, פתח רבי את אוצרות תבואתו לכל הנצרכים, לבד מ"עמי הארץ", כלומר הדיוטות. אחד מתלמידי רבי שהתרעמו על המידה הרעה הזו, יונתן בן עמרם, התחפש להדיוט וכשדחה אותו ר' יהודה, אמר לו: "פרנסי ככלב וכעורב".רבי פרנסו ואחר כך הצטער שפירנס עם הארץ משום שסבר שכל הרעות הבאות לעולם הם מפני עמי הארץ. כשרבי יהודה גילה שהוא תלמיד חכם עניו שלא רצה לקבל שכר עבור תורתו, פתח רבי את אוצרותיו בפני כולם.‏[14]

עושרו בא לו, בין השאר, מנישואיו עם משפחת בן אלעשה האמידה, אך בעיקר מעצם הירושה הנשיאותית. בית הלל נודע בעושרו וצבר במשך דורות רכוש קרקעי, וכבר בימי רבן גמליאל החזיקו מטעי זיתים וכרמי גפנים רבים באזור לוד, מקום שנקשר עם עושרו הקרקעי של רבי דרך התיבה התלמודית "עשרים וארבע קריות". בימי רבי נוספו על נכסי בית הנשיאות שטחים בעמק יזרעאל ובגולן וכנראה אף בעמק הירדן, שם גידלו את האפרסמון הידוע והיקר, ממנו הפיקו בשמים ומרקחות רפואה. המסורת מספרת על האפרסמון של בית רבי שהועמד בדרגה אחת עם האפרסמון של בית הקיסרות הרומית: "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר".‏[15]

לתוצרת הזיתים, היינות והבשמים של בית רבי נוספו גם מינים משובחים לתעשייה וליצוא כגון פשתן לאריגה ודגים, מהם הכינו את האוקסיגרון – רוטב דגים ידוע, וספינותיו של רבי הוליכו את תוצרת ביתו לייצוא אל מעבר לים[דרוש מקור]. ברשותו היו גם עדרים רבים של פרדות, שמופיעות בשם "מולאות", ובתלמוד מתואר כי ה"אהוריירה" (מפקח האורוות) של בית רבי עשיר יותר מהמלך הפרסי שבור, שנודע ברבים בעוצמתו הכלכלית.

במקורות מסופר גם על רבי יהודה שהיה מחליף מתנות עם ארטבן, המלך הפרסי. מהלך כזה היה מסכן מאוד את מעמדו של רבי בשל העוינות הדו-צדדית ששררה בין הרומאים לבין הפרסים, כך שייתכן שהוא הילך כאן על חבל דק מאוד.

רבי והשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטונינוס ורבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות חז"ל חושפת בפנינו מספר מקרים בהם מופיעה דמות שלטת, אולי הקיסר בעצמו, ושמה "אנטונינוס בן אסוירוס‏[16]", המקושרת לרבי. במסכת עבודה זרה, מתוארת מערכת היחסים בין שני המנהיגים. אנטונינוס התייעץ עם רבי במספר מקרים המתוארים שם:

  1. כאשר ביקר לבקש משריו למנות את בנו, אסוירוס, ליורש בחייו.
  2. אנטונינוס ביקש להפוך את טבריה לעיר ללא מיסים. כנראה משום שהייתה עיר חכמים.
  3. מקרה בו הבת שלו, בשם גירא, זנתה.
  4. שריו של אנטונינוס הפריעו לו, ורבי הציע לו להרגם אחד אחד, ולא בבת אחת כדי שלא לעורר סערה.

כל תשובותיו של רבי ניתנו לאנטונינוס בצורת רמזים, כך למשל עצתו לטיפול בשרי רומי, הייתה כאשר הזמין את אנטונינוס מדי יום לגינת הירק שלו ובכל יום היה עוקר ירק אחד, כך הבין הקיסר כי עליו להרוג שר אחר שר ולא את כולם ביחד‏[17].

אנטונינוס ורבי היו חברים בלב ובנפש. בין ביתו של הקיסר לביתו של רבי הייתה חפורה מנהרה, בכל פעם שביקש להגיע לביתו של רבי ולבקרו היה הולך עם שני עבדים, אחד היה ממית בכניסה למנהרה ואת השני היה ממית בכניסה לביתו של רבי. בשל חשאיות הקשר, ביקש הקיסר מרבי שכאשר הוא מגיע לביתו לא יהיה בבית אף אחד מלבד רבי. רבי עמד בהבטחה זו, מלבד פעם אחת בה שהה בביתו רב חנינא בר חמא.

אהבתו של אנטונינוס לרבי הייתה כה רבה, שהוא היה מאכילו, משקה אותו, שולח לו שקי זהב המוסווים כשקי חיטים וביקש ממנו אף לשמש בפועל כהדום לרגליו כאשר הוא עולה למיטתו. לבקשה זו סירב רבי, שלא רצה לזלזל במלכות עד לרמה כזו, לסירוב זה הגיב הקיסר בבקשה: "מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא". הקיסר היה טרוד בסוגיית העולם הבא, לשאלתו, ענה לו רבי כי הוא יזכה לו‏[18].

יחסו של רבי לאנטונינוס נגלה ביום מותו של אנטונינוס בו מתבטא רבי במילים "נתפרדה חבילה". לפי רש"י, הכוונה היא שרבי ואנטונינוס היו מחוברים וקשורים בנפשם, שרבי מתוך צערו אמר כי הוא חש שנתפרדה חבילה שהיה חלק ממנה. הגמרא מפרשת את הכתוב בבראשית כה, 23 על רבקה, שברחמה "שני גוים", בצורה הבאה: "שני גיים בבטנך – שני גאים, אנטונינוס ורבי", או במקום אחר: "ויאמר ה' לה: שני גיים (קרי: גויים) בבטנך. אל תקרי גויים אלא גאים. אמר רב יהודה, אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי"‏[19].

במקום אחר מסופר כי אותו אנטונינוס העניק לרבי שטחי אריסויות קרקעיות רבות, "תרין אלפין דשנין" במינוח התלמודי, היינו אלפיים יחידות קרקעיות דשנות ופוריות. המדרש מספר גם על מנורת זהב ששלח אנטונינוס לרבי והיא מעוטרת בהקדשה יפה.

החוקרים חלוקים ביניהם באשר לזיהויו של "אנטונינוס" מכיוון שכל הקיסרים בימי חייו של רבי נשאו את השם אנטונינוס. יש הגורסים כי מדובר במרקוס אורליוס הקיסר, אשר ביקר באזור פעמיים, ואולי אף נפגש עם ההנהגה היהודית. מרקוס אורליוס נודע באופיו הפילוסופי, הסובלני, ההגותי, מה שמתאים לזיקה לאנטונינוס התלמודי אולם גם יש ידיעות על הבעת דעות שליליות ביותר מצידו כלפי היהודים. חוקרים אחרים נוטים ליחס את השם אנטונינוס לאנטונינוס פיוס, ספטימיוס סוורוס או לקרקלה, שנודעו ביחסם ההוגן ליהודים. קשה לפסוק בין ההנחות והזיהויים, ואולי מדובר בכמה "אנטונינוסים", או אולי אין הכוונה לקיסר רומי, אלא לפקיד רומי גבוה, נציב, או גורם בכיר אחר, אולם רוב החוקרים גורסים שמדובר בקיסר קרקלה. יש להוסיף כי לפי המסורת היהדית רבי יהודה חי בין השנים 120-190 לספירה ולכן מסתבר כי מדובר באנטונינוס פיוס, שאכן חי באותן שנים וכן שמו זהה לדמות "אנטונינוס" מהגמרא, מאשר ספטימיוס סוורוס או קרקלה שחיו בשנים מאוחרות יותר.

הסיפורים הקושרים יחד את אנטונינוס ורבי מעידים על מערכת יחסים תקינה ועל תקשורת חיובית בין הנשיאות לשלטון הרומי, מה שהשפיע לטובה על מעמד הנשיאות מחד ועל החברה היהודית בכלל. קשרים אלה הוסיפו, כך דומה, ליוזמת הפרויקטים השונים של בית הנשיאות ושל הסנהדרין.

המרד בקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה שהתחוללה המלחמה בין ספטימיוס סוורוס (בו תמך הלגיון השישי, ה"ברזלי" שבעמק יזרעאל) לבין פסקניוס ניגר המורד בקיסר (בו תמך הלגיון העשירי פרטנסיס שליד ירושלים) נחלק הציבור היהודי בפרובינקיה לשני מחנות: לתומכי סוורוס ולתומכי ניגר. מקורות חז"ל די סתומים ומעורפלים באשר למידע אודות מלחמה זו, ובעיקר בשאלת תמיכתו של הציבור היהודי. האם היה בית הנשיאות מעורב באופן זה או אחר במרד, אין לדעת. מסורת חז"לית מעידה על 24 קריות של רבי שנפגעו באזור לוד, וכתוצאה מכך נעקר המרכז מיהודה ועבר לגליל. במסורות אחרות מסופר כי "נטרפה השעה". כך או כך ברור שהאירועים חלפו לא בלי השפעה על הציבור היהודי בפרובינקיה. בסופו של דבר פרסם סוורוס, לאחר ניצחונותיו על המורד ניגר, מחילה כללית לבני פלשתינה אשר תמכו בו, במורד.

חתימת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משנה

המפעל המרכזי והחשוב ביותר של רבי יהודה הנשיא והסנהדרין בא בדמות עריכת התורה שבע"פ – המשנה – וחתימתה כקודקס אחד, שלם וסופי. היה זה מפעל שהחל מאחר חורבן הבית שני, וריכז בתוכו תחומי עניין שונים. נוצר צורך, הן בשל ריבוי המחלוקות, הן בשל נחיצות השעה (לעתים ימי חירום וזעם) והן בשל החשש שנושאים חשובים וההידיינות עליהם יאבדו, לרכז את החומר, לסדרו, לערכו ולחותמו. המשנה הנה אוסף מסודר של הדיונים שנערכו בסנהדרין בתחומי עניין שונים והפסיקה הסופית בהם, אם כי לעתים נותרו ויכוחים בסיכום "פתוח", בלתי מוכרע. המשנה הנה שיקוף מערכת החשיבה של חברי הסנהדרין לדורותיהם, כאשר המפתח העיקרי להתנסחות ההלכות הוא הניסיון לגשר בין הוראות קדומות, חלקן תנ"כיות, לבין נסיבות השעה המשתנות. היינו, התאמת ההלכה למציאות.

קודקס המשנה מחולק לנושאי-אב, כשכל אחד נקרא "סדר". ששה סדרי המשנה הם: סדר זרעים, סדר מועד, סדר נשים, סדר נזיקין, סדר קדשים וסדר טהרות. הראשון דן במצוות התלויות בארץ, השני בשבתות חגים וצומות, השלישי בענייני משפחה נישואים גירושים וכו', הרביעי בענייני משפט, החמישי בהלכות מקדש והשישי בענייני טומאה וטהרה. כל סדר מתחלק לנושאי-משנה, ל"מסכתות", בלשון המשנה, כמו מסכת פאה בסדר זרעים, מסכת פסחים בסדר מועד, או מסכת בבא קמא בסדר נזיקין. כל מסכת מתחלקת לפרקים וכל פרק למשניות.

מפעל חתימת המשנה מציין פרק חשוב במיסוד עבודת הנשיא והסנהדרין. על פי מניין השנים, רבי יהודה נפטר בשנת 224, וב-17 שנות חייו האחרונות חי בציפורי, כלומר משנת 207, כמו כן ידוע שהמשנה נחתמה בשנת 200, הרי שמכך ניתן להסיק שהמשנה נחתמה בבית שערים ולא בציפורי.

תקנות מפורסמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעט עניינים שהובאו לעיל, כגון הוראה לתלמידים בשוק, הייתה ידועה תקופתו של רבי כפורייה מאוד בתחום החקיקה, ומספר התקנות שהסנהדרין הוציא באותה תקופה הינה חסר תקדים בכל מובן והקשר.

ראשית, בהמשך למדיניות קודמיו של השלמה פרגמטית עם השלטון הרומי, בִקשה הסנהדרין לעקור כל נטייה ואף כל מחשבה להתעמתות עם הרומאים. בהקשר זה נלחמו החכמים נגד כל נטייה ואפילו חלום לצפות לבניין בית המקדש ואף לגאולה, ולו רק כדי לא לעורר בקרב הציבור מחשבות של התמרדות כנגד השלטון הרומי. בעניין הגאולה התבטא אחד החכמים המובהקים, רבי חייא, ואמר: "גאולתם של ישראל תחילה קמעא-קמעא" (ירוש' ברכות פ"א ב ע"ג) ורבי יונתן בן אלעזר אף מקלל את כל "מחשבי הקיצין". רבי יוסי בן חנינא אף הגדיל כשהביא מפי הקב"ה הוראה מפורשת שאין למרוד באומות העולם.

שנית, רבי דאג לסיים סופית את החקיקה בנושא ה"סיקריקון", כלומר נכסי מורדים שנפלו לידי השלטון הרומי ושהו אצל בעלי נכסים וזרוע. רבי יהודה כינס מושב מיוחד של הסנהדרין ופסק כי אם שהה הנכס אצל הסיקריקון שנים-עשר חודש "כל הקודם ליקח, יקח, ונותן לבעלים רביע" (גיטין ה' ו'). כלומר ניתנת קדימות לבעלים לתבוע את הנכס עד שנה מיום התפיסה, ומאז יכול לעשות זאת כל אחד, ובתנאי שיפצה את הבעלים החוקי ברבע ממחיר הנכס. החלטה זו יש עימה הכרה בחוקיות מעשי השלטונות, ובכללה הענישה שלאחר המרד, ובעקיפין – ביקורת כנגד המרדנות בשלטון הרומי.

שלישית, ניסו להשכיח מהעם את האסונות כגון ההנחיה שלא להספיד את הרוגי מלכות, ורבי אף ניסה, אם כי ללא הצלחה לעקור את צום תשעה באב ומנהגי האבלות שבו.

רביעית, כדי להתקין את מערכת היחסים בין הקהילה היהודית ללא-היהודית בערים המעורבות, פסקה הסנהדרין כי "עיר שיש בה ישראל וגויים, הפרנסין גובין מן ישראל ומן הגויים מפני דרכי שלום, מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. מספידין וקוברין מֵיתי גוים מפני דרכי שלום ומנחמין אבלי גוים מפני דרכי שלום."‏[20]

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיו האחרונות חלה רבי יהודה במחלה קשה, וכאשר נפטר, לא העז איש לבשר על כך לעם, עד שבר קפרא קרא: "אראלים ומצוקים אחזו בארון, נצחו אראלים את מצוקים ונשבה ארון הקודש". בשעת פטירתו אמר רבי לבניו כי יבואו אליו והנחה אותם כיצד יתנהגו בעתיד:

Cquote2.svg

הזהרו בכבוד אמכם. נר יהא דלוק במקומו. שולחן יהא ערוך במקומו. מטה תהא מוצעת במקומה. יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי.

Cquote3.svg
  • הזהרו בכבוד אמכם: דאורייתא (הלא זאת מצווה מן התורה)‏[21] היא דכתיב (שמות כ', י"ב) "כבד את אביך ואת אמך". אשת אב הואי (הייתה, כלומר לא האמא שלהם אלא אֵם חורגת ולכן הוצרך להזהירם על כבודה. ושואלים: הלא כבוד ) אשת אב נמי דאורייתא ( גם כן מן התורה) היא דתניא (שלמדנו) "כבד את אביך ואת אמך" (והרי נוספו בפסוק ביטויים הבאים לרבות ) "ואת" - אביך - זו ( באה לרבות ) אשת אביך "ואת" - אמך - זו (באה לרבות) בעל אמך ו- "י"ו" - יתירה (באה) לרבות את אחיך הגדול. (ומשיבים) הני מילי (דברים אלא אמורים שחייב לכבד את אשת אביו) מחיים, (בחיי האב ומשום כבודו) אבל לאחר מיתה - לא (לכן הֻצרך רבי להזהיר את בניו על כך: רבי מבקש כי יכבדו את האמא החורגת גם לאחר מותו. בתלמוד ירושלמי הוא מבקש במפורש "לא תזוז אלמנתי מביתי"
  • נר (שלי) יהא דלוק במקומו - על דרך הרמז שאור התורה יהא דולק -, שולחן יהא ערוך במקומו - גם כאן, על דרך הרמז, שימשיכו תלמידיו ללמוד דברי תורה ויהיו מתפרנסים מרכושו -, מיטה תהא מוצעת במקומה: מאי טעמא (מה טעמו? של דבר) כל בי שמשי הוה אתי לביתיה ( כל יום ערב שבת היה רבי בא אל ביתו) כבחייו, לכן הוצרך לכל אלו. ואגב זה מספרים) ההוא בי שמשא אתאי שבבתא: קא קריה אבבא ( פעם אחת בין השמשות בערב שבת באה שכנה ודפקה על הדלת). אמרה אמתיה שתיקו דרבי יתיב( אמרה שפחתו: שיתקי, שרבי יושב). כיון דשמע שוב לא אתא (כיוון ששמע זאת, שוב לא בא) שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים: אחרת היו אומרים שרבי צדיק ולכן הוא בא מהעולם הבא להתארח בביתו בשבת ואילו שאר צדיקים ראשונים, לא היו צדיקים ברמתו ולכן הם לא באים לביתם בשבת .
  • יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי: סבור מינה (חשבו מכאן) בהדין עלמא הוא דקאמר(שהוא התכוון כי בעולם הזה ייטפלו בו, כלומר בקבורתו), כיון דחזו דקדים ערסייהו לערסיה (כיוון שראו שקדמה מיטתם למיטתו, שהם מתו לפניו) אמרי: שמע מינה לההוא עלמא הוא דקאמר ( אמרו: למד מכאן לאותן עולם, לעולם הבא, הוא שאמר). והאי דאמר הכי (וזה שאמר כך) דלא לימרו: מילתא הואי להו ( שלא יאמרו הבריות:דבר מגונה היה בהם) ועד האידנא נמי זכותו דרבי הוא דאהניא להו (עד עכשיו גם כן זכותו של רבי הועילה להם שלא מתו בחטאם, כיון שמת רבי שוב לא הגנה להם זכותו ומתו, ולכם הודיע שמתו כדי שיתלוו עמו במותו - בעולם הבא. (מסכת כתובות ק"ג ע"א).

במדרש רבה פרשת ויחי מובאת גרסה אחרת של הצוואה לבניו, גרסה תמצית יותר: "רבינו, כשהיה נפטר מן העולם, צוה שלשה דברים. אמר להם: אל תזוז אלמנותי מתוך ביתי, ואל תספדוני בעיירות שבא"י ואל תניחו לנכרי שיגע במטתי אלא מי שנטפל עמי בחיי יטפל בי במותי בחייו." החידוש הוא בבקשה השנייה, שלא יספידו אותו בעיירות. הרב עדין שטיינזלץ מבאר: "שלא רצה שירבו טרחה עבורו, שאם יספידוהו בכל עיירה יתעכבו הרבה בדרך. כיון שהיו רואים שסופדים לו בכרכים הקטנים, והיו באים כולם לכרך, טורחים כדי לבוא ולשמוע את ההספדים. אמרו: למד מכאן שמשום כבוד הוא אמר. שאם היו מספידים אותו בעיירות היו ההספדים קטנים ולא ראויים. באופן כזה התאסף ציבור גדול להספד אחד, היה קהל רב, וחלקו כבוד לרבי."

צוואתו של רבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערת יהודה הנשיא בבית שערים
קברו המשוער של רבי יהודה הנשיא

לפני פטירתו פרסם רבי יהודה גם את צוואתו הפוליטית-מהותית.‏[22] על פיה אמור שמעון בנו להתמנות לחכם (אחראי על ההוראה בסנהדרין), רבן גמליאל בנו - יהיה לנשיא וחנינא בר חמא "ישב בראש", כלומר יהיה אב בית הדין – אחראי על השיפוט בסנהדרין. הוראה זו מעוררת תמיהה, מכיוון שרבי ביטל את התפלגות הסמכותיות שאיפיינה את ימי רשב"ג, ולשעה אף את ימי רבן גמליאל, וכזו שכרסמה בסמכויות בית הנשיאות. בזמנו, כאמור, התבטלו תפקידי החכם ואב-בית-הדין, אז מדוע בקש רבי להחזיר את הגלגל לאחור? בתלמוד מובא כי בנו רבן גמליאל לא היה ממלא מקומו בחכמה אלא ביראת שמים, וככל הנראה לכן מינה את תלמידו כראש הישיבה. מסופר עוד, כי בשעה שניגש אליו בנו, רבי שמעון, מסר לו רבי "סדרי חוכמה", על שום פונקציית ה"חכם" שיעד לו בצוואתו, ובשעה שנכנס גמליאל בנו, היעוד לתואר הנשיאות, פנה אליו רבי ואמר: "בני, נהוג נשיאותך ברמים ...זרוק מרה בתלמידים".‏[23]. בתלמוד הירושלמי מופיע נוסח שונה ומפורט. שם מסופר כי משנפטר רבי ביקש רבן גמליאל ברבי, הנשיא ה"טרי", למנות את רבי חנינא בר חמא לראשות בית הדין. זה סרב, מחמת צניעותו וענוותנותו, בטענה כי קודם לו בזכות התפקודית רבי אפס הדרומי. נכח שם זקן אחד, שטען כי לו מגיעה זכות השניות, ומסיבה זו דורג רבי חנינא בר חמא להיות השלישי בקידום.

עוד מובא בתלמוד, כי ארבעה דברים צוה רבינו הקדוש את בניו: אל תדור בשכנציב שהם ליצנים וגוררים את תושביהם אחר ליצנות, ואל תשב על מטת ארמית. לציווי זה שלושה פרשנויות: לא ללכת לישון ללא קריאת שמע (כגוי), לא להתחתן עם גיורת, ויש אומרים כפשוטו - לא לשבת על מיטת גויה, וכמעשה רב פפא (שגויה הטמינה לו תחת המיטה תינוק מת כדי להעליל עליו)‏[24].

במשפט שנוסף למשנה לאחר פטירתו של רבי נאמר: "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא",‏[25] ואת סגולותיו מסכם רבי שמעון בן יהודה: "הנוי והכוח והחוכמה והעושר והשיבה והכבוד והתפארת ובנים לצדיקים".‏[26].

משנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יהודה הנשיא היה רגיל לעורר את תלמידיו אודות החטא החמור של לשון הרע. כך למשל מסופר כי רבי יהודה הנשיא ערך סעודה לתמידיו, הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים, התחילו בוררין את הרכים ומניחין את הקשים, אמר להן רבי יהודה: "בני דעו מה אתם עושים, כשם שאתם בוררין את הרכים ומניחין את הקשים, כך יהא לשונכם רך אילו על אילו"‏[27]. במקום אחר מסופר כי רבי יהודה הנשיא ראה גט מקושר שלא נכתב כראוי. רבי שמעון בן רבי אמר לרבי שלא הוא כתב את הגט אלא יהודה החייט, אך רבי יהודה הנשיא אמר לרבי שמעון שבכך הוא עובר על איסור לשון הרע. אך גם בפעם אחרת, שרבי שמעון ברבי סיפר בשבחו של יהודה החייט, אשר רבי יהודה הנשיא למד בספר תהילים שנכתב על ידו ורבי שמעון ברבי סיפר שיהודה החייט כתב זאת, אמר לו רבי יהודה הנשיא "כלך מלשון הרע", ובתלמוד הוסבר בשם רב ספרא כי "לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך שבחו בא לידי גנותו"[28].

מקום קבורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר רבי יהודה הנשיא נמצא כנראה בבית שערים ("בית שריי" או "בית שריין" בהיגוי הארמי) אשר בעמק יזרעאל, מקום שאליו העביר את המרכז הנשיאותי ואת מושב הסנהדרין בשלהי ימיו. מאז שנקבר רבי במקום הפך זה להיות אתר קבורה מרכזי לדמויות ידועות, הן מהפרובינקיה יהודה והן מהתפוצה, בעיקר מבבל. לעומת זאת, ישנן מסורות המציינות את קברו בציפורי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ב, עמוד ב'.
  2. ^ פרופ' אהרון אופנהיימר, רבי יהודה הנשיא ומקומו בחיי הציבור : זמנו של רבי יהודה הנשיא, מרכז זלמן שזר
  3. ^ תוספות >תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י', עמוד ב', ד"ה אמר ליה
  4. ^ תוספתא סוכה, פרק ב'
  5. ^ יצחק אייזיק הלוי, ‏דורות הראשונים ד', עמוד רכו, באתר HebrewBooks.
  6. ^ אהרן היימן, ‏תולדות תנאים ואמוראים, חלק ב', ערך "רבי יהודה הנשיא", עמוד 576, באתר HebrewBooks
  7. ^ 7.0 7.1 שמואל מנדילזון, ‏בית תלמוד - שנה רביעית, עמוד 12, באתר HebrewBooks.
  8. ^ פרק ב', הלכה ו'
  9. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מעשרות, פרק ב', הלכה א'
  10. ^ מסכת סנהדרין פרק עשירי, מדרש רבה נח פרשה ל"ג.
  11. ^ יצחק אייזיק הלוי, ‏דורות הראשונים ה', עמוד קז, באתר HebrewBooks
  12. ^ יצחק אייזיק הלוי, ‏דורות הראשונים ד', עמוד 454, באתר HebrewBooks
  13. ^ זאב וייס, בין פגניזם ליהדות: לזיהוים של תושבי בית דיוניסוס בציפורי הרומית, ‫קתדרה 99 (תשסא) 7-26
  14. ^ בבא בתרא ח' ע"א
  15. ^ ברכות מג ע"א
  16. ^ בבלי, עבודה זרה, דף י', עמ"ב
  17. ^ בבלי, עבודה זרה, דף י', עמ"א
  18. ^ בבלי, עבודה זרה, דף י', עמ"ב
  19. ^ מתוך מהדורת שטיינזלץ, בבלי, עבודה זרה, דף י', עמ"ב
  20. ^ תוס' גיטין ה' ד
  21. ^ התרגום לעברית בסוגריים הוא ממהדורת מסכת כתובות מנוקדת ומבוארת על ידי הרב עדין שטיינזלץ
  22. ^ מסכת כתובות ק"ג ע"ב
  23. ^ כתובות קג ע"ב
  24. ^ פסחים קי ב, ברכות ח ב
  25. ^ סוף מסכת סוטה
  26. ^ תוס' סנהד' יא, ח
  27. ^ ויקרא רבה פרשה ל"ג
  28. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קס"ד, עמוד ב'.
  29. ^ ביקורת: דוד לוין, ‏דמות תלמודית והשתקפותה, קתדרה 106, דצמבר 2002, עמ' 185-177


הנשיאים משושלת הלל הזקן

הלל הזקן · שמעון בן הלל · רבן גמליאל הזקן · רבן שמעון בן גמליאל הזקן · (רבן יוחנן בן זכאי) · רבן גמליאל דיבנה · (רבי אלעזר בן עזריה) · רבן שמעון בן גמליאל · רבי יהודה הנשיא · רבן גמליאל ברבי · רבי יהודה נשיאה · רבן גמליאל הרביעי · רבי יהודה נשיאה השני · הלל נשיאה · רבן גמליאל החמישי ·רבי יהודה נשיאה השלישי · רבן גמליאל השישי