משתמש:Avneref/תלמוד/מועד קטן/פרק ג

מסכת מועד קטן

משתמש:Avneref/תלמוד/כתובות/פרק ג

s:בבלי מועד קטן בויקיטקסט; מילון ארמי-עברי
מקור: Ctrl-u" חפש: NewPP

פרק ג': אלו מגלחין

דף י"ד, ע"א

משנה ואלו מגלחין במועד: הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורין, והמנודה שהתירו לו חכמים, וכן מי שנשאל לחכם והותר, והנזיר, והמצורע מטומאתו לטהרתו. ואלו מכבסין במועד: הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורין.

גמרא ממדינת הים. מתניתין דלא כרבי יהודה.
המשנה הזאת היא לדברי חכמים, שגורסים שהבא ממדינת הים ב(חול ה)מועד - מתגלח, ולא כרבי יהודה, שסובר שלא יגלח, מפני שיצא שלא ברשות. רבא מסביר: כולם מסכימים שאסור להתגלח אם יצא לטייל (לשוט), ושמותר אם יצא להתפרנס (למזונות); כלומר – המחלוקת בין חכמים לבין ר' יהודה היא רק במקרה שיצא כדי להגדיל את רווחיו: ר' יהודה חושב שזה כמו לטייל (ואסור בגילוח), ואילו חכמים – כמו להתפרנס (ומותר). מקשים על כך, ששנויה ברייתא: אמר רבי, ר' יהודה צודק במקרה שיצא שלא ברשות, וחכמים צודקים אם יצא ברשות (עד כאן אין סתירה); אבל מה פירוש "שלא ברשות"? אם הכוונה לטייל – הרי כולם מסכימים שאסור, ואם הכוונה להתפרנס – כולם מסכימים שמותר; מכאן ש"שלא ברשות" פירושו – להרוויח יותר. מסקנתו של רבי בברייתא: ר' יהודה, שסובר שאסור "להרוויח" – חושב כך, כי זה "לא ברשות"; ואם כך, סבור רבי – ר' יהודה צודק בכך, וחכמים טועים! – אבל רבא לא קבע עמדה בשאלה מי צדוק, אלא רק הבחין בשורש המחלוקת...
לא מסכימים – יכול להיות אחרת (כלומר, אפשר לקרוא כך שיהיה מותר "להרוויח"): אמור את הסיפא של הברייתא, שחכמים צודקים אם יצא ברשות; מה פירוש "ברשות"? (לא יכול להיות "לשוט";) אם הכוונה להתפרנס ("מזונות") – (רבא אמר ש)כולם מסכימים שמותר; ואם הכוונה (ב”ברשות" כלומר, שמותר להתגלח) = להרוויח – זה סותר את מה שאמרת בעצמך, שר' יהודה צודק שהוא אוסר במקרה של הרווחא! כלומר, הברייתא משאירה אפשרות של מקרה של "ברשות", שבאשר לו יש מחלוקת אם מותר להתגלח אם לאו. ומכיוון שהלא-מסכימים מסיקים, שב"ברשות" הכוונה "להרוויח", כלומר – שמותר לצאת להרווחא – אז צודקים חכמים ולא ר' יהודה.

• [טיעון זה מבוסס כולו על ההנחה, שיש מחלוקת אם יש מקרים שהם "ברשות", ועדיין אסור בהם להתגלח (וזאת הנחה סמויה של רבי עצמו – שעליו מתבססים המקשים! אמנם, הוא מביא מחלוקת על "שלא ברשות", אבל מכאן נובע שיש מחלוקת גם על "ברשות")]; אז אם יש מחלוקת, אז "ברשות" לא בהכרח חל על רק ל"מזונות" (כי עליהם כולם מסכימים שמותר), אלא יכול גם לחול על "הרווחא" – ואז בדברי המקשים (המביאים את רבי) מתגלה סתירה: הם סבורים שר' יהודה צודק באיסורו ב"הרווחא", אבל גם שחכמים צודקים בהתירם ב"הרווחא" (עפ"י רש"י).
• מסקנה: אין הוכחה שר' יהודה צודק; יכול להיות שמותר להתגלח במקרה של "הרווחא".
  

אז נאמר כך: חכמים מסכימים עם ר' יהודה, במקרה של "לא ברשות", שהוא על פי ההיגיון הפשוט: "לשוט"; ור' יהודה מסכים עם חכמים, במקרה של "ברשות", שהוא על פי ההיגיון הפשוט: "למזונות".

אמר שמואל: קטן הנולד במועד - מותר לגלח במועד, שאין לך בית האסורין גדול מזה.
(נכתב בערב-שבת)
ברשות מרנן ורבנן וגבירותי (גם כי הגיע הזמן להכיר בכך שיש נשים בעולם, וגם כי הן בד"כ הרוב בשיעור!) ורבותי - אציע בדחילו ורחימו להיכנס לנעליו הגדולות של חברנו המלומד אברהם אחלמה שליט"א, הי"ו. למדנו היום את דף י"ד ע"א עד פסקה א', "שמע מינה": מה דינו של קטן (תינוק) שנולד במועד, ומה דינם של אבלים ושל מנודים - מסתפרים או לא?!

אנסה להבהיר מספר עניינים, וזאת על פי הכלל שבעוונותי הגדולים נראה לענ"ד, שאפשר למצוא אצל חז"לינו: לי אישית נראה, שיותר משחשוב להם להגיע למסקנה ולפסוק הלכה – מעניין אותם פשוט הדיון הלוגי הטהור, שעל כן הם "ממציאים" ומביאים כל מיני מקרים מוזרים וביזאריים, רק כדי לנסות לראות מה אפשר להסיק על פי ההיגיון, ועל פי חלקי המידע הספורים והשבורים שמפוזרים ברחבי המרחב התלמודי: מקרא, משניות, ברייתות, שמועות ואגדות. כפי שאמרתי בעבר, זה נראה לי יותר מעניין, ואפילו לדעתי עשוי להסביר את חלקם הגדול יחסית של יהודים או מדענים ממוצא יהודי בתגליות מדעיות - והלא המדע מבוסס על הסקה לוגית וסטטיסטית מחלקי מידע קטנים, על התמונה הגדולה. ובכן, ראשית דנים בדעתו של שמואל: קטן שנולד בחג מתגלח, נולד לפני – אסור. מקשה על כך רב פנחס; לא שהוא לא מסכים עם שמואל, אלא – מוטרד מהסתירה-לכאורה הבאה: אמרו שיש הקבלה בין מועד לבין אבל; ואם יש הבדל לעניין תינוק בין המועד לבין ערב המועד, כלומר שיש מצב שקטן לא מסתפר במועד – מכאן נסיק (כנראה בגזרה-שווה) שגם לעניין אבל, תינוק לא מסתפר, ונמצא שחלים עליו דיני אבלות; עד כאן אין לפנחס כל בעיה, ואפילו שנויה ברייתא, ש"מקרעין לקטן", כלומר תינוק משתתף במנהג ה"קריעה" בעת אבל. ברם!! (כדי לא להשתמש במילה "אבל" בשני קמצים, שדומה ל"אבל" בסגול) – ר' פנחס חד-העין שם לב לנימוק המעניין – "מפני עוגמת-נפש", ומכאן הוא הופך את כל העניין (הפוך, גוטה!) – אם זה מפני עוגמת-נפש, אז נמצא שלהיפך, הקטן לא משתתף באבלות (מצד ההלכה), והסיבה לקריעה היא לא הלכתית, אלא נפשית – כדי לצער את כל הרואים! (משתמשים בקטן כבלוח מודעות של חברה קדישא – מה היה אומר ד"ר יצחק קדמן?) על הקושיה עונה לו רב אשי: מי אמר לך שלומדים בגזירה שווה ממועד לאבלות? – הלא ייתכן, שמה שאסור במועד – חלק מזה מותר באבלות, וחלק אחר אסור באבלות! (וחייבים להודות, שהלוגיקה בהחלט מאפשרת את זה – הגזרה-השווה לא פועלת פה באופן אוטומטי, ואי אפשר לגזור כל מה שרוצים). ולכן אפשר לחשוב שאבלות לא נוהגת בקטן – ובהתאמה מלאה לברייתא שהביא פנחס, ולמסקנה שלו שהקריעה איננה מסיבה הלכתית. ולר' פנחס יש אפילו "אקדח מעשן" – קלטת שנמצאה ע"י רב שישא בן רב אידי בר אבין, ובה נאמר דווקא ששמואל חושב כפנחס – מותר לגלח קטן, ואין נפקא מינא במועד או ערב המועד! עכשיו פנחס אוזר עוז ובטחון, וחוזר שוב כמו תוכי על כל הטיעון שלו מקודם, שהפעם מתאים להפליא לתוכן הקלטת של רב אידי.
אבל כמו במערכון הידוע של אפרים קישון – במשחק הפוקר היהודי הזה יש לרב אשי קלף מנצח, וגם הוא משתמש בו שוב: מי אמר שיש גזירה שווה בין מועד לבין אבל? – זה לא נובע בהכרח, אז אל תבלבל את המוח.

ברשותכם אקדיש את הפוסט לעילוי נשמתו של מאיר בנאי זצ"ל, שנלקח לבית עולמו השבוע.
מזכירים, שהחג (הרגל) מבטל אבלות, משום "ושמחת בחגך" – בין אם קרה המקרה בערב החג, ובין אם בחג (ומביאים לכאורה שני נימוקים, אבל לענ"ד הם אותו נימוק, וסתם בזבזו דיו ומקום יקר בדף גמרא). כעת שואלים, מה דינו של מנודה? אומר רב יוסף, תא-שמע (צ'מע, יש לי פתרון): הלא דיונים בדיני נפשות נערכים גם בחול המועד, ואם הנאשם לא מציית – מנדים אותו; כעת נניח (בלוגיקה זה מכונה "הוכחה בדרך השלילה", או , ובגמרא: "אי סלקא דעתך"), נניח שהחג דוחה את הנידוי – ונשאל, מתי בדיוק זה קורה? אם הוטל נידוי לפני החג, והחג מבטל את הנידוי – קל וחומר שאם הוא נודה בחג עצמו, ידחה החג את הנידוי. כי מה, נראה לכם שנטיל נידוי על יהודי באמצע החג?! באמת, לא יפה. מכאן שכל הטיעון נופל, וכך למדנו שלא יכול להיות שחג דוחה את הנידוי (בין לפני ובין בזמן החג) – דווקא באמצעות הנימוק, שלא יפה לנדות יהודי בחג! אני מת על הלוגיקה הזאת.
טוב, ברור שאביי לא מסכים, אחרת היה פה משעמם. הנה הטיעון שלו: אולי הכוונה, שרק דנים בעניין הנידוי בחול המועד, אבל לא גוזרים את הנידוי? ודווקא יש לו נימוק חזק: הלא בציטוט של ר' יוסף, נאמר גם שדנים בדיני נפשות במועד – ואם הכוונה גם לגזר הדין, נמצא שגם מוציאים להורג במועד – לא שיש לו בעיה להרוג יהודי במועד (ואולי יש כמה יהודים שהוא היה שמח להרוג, ולקיים "ושמחת בחגך" ביתר רינה ודיצה), אבל מה יעשה ואומר לו רבי עקיבא, שסנהדרין שהרגו אדם, לא אכלו כל היום מחמת הצער שבדבר – ואם הרגו בחול המועד, נמצא שלא קיימו את מצוות השמחה; מכאן מוכח, שרק דנים ולא גוזרים את הדין.
מתרעם כל כך ר' יוסף: אבל לשיטתך (לשיטסך בהגיה האשכנזית), אם רק ידונו ולא יגזרו, יתענה האסיר המסכן ויכסוס ציפורניו כל החג, בציפיה דרוכה לגזר-דינו! אז שמע מה שאני מציע: ידונו במועד, אחר כך יצאו להפסקת צהריים, ובערב משייצא היום – יגזרו את דינו למות, יהרגו, ויחזרו הביתה. (כמו שאמר טוקו בגילומו הנפלא של יהודי יקר, אלי וולך זצ"ל: I’ll get dressed, I’ll kill them, and I’ll come back). ונמצא שלא הרגו אותו באותו היום שבו אכלו, וגם – הרגו אותו בסמוך לדיון בעניינו – מבלי לענות את האומלל! ממש הורגים שני פלסטינים בכדור-גומי אחד. ומכיוון שאפשר לגזור דין מוות במועד – כך גם מוכח (לדעת ר' יוסף), שגם מקיימים נידוי במועד.

אביי עומד על דעתו, שאין נידוי בחג, על פי מה ששנינו: "מנודה שהתירו לו חכמים" (להסתפר בחג). על כך אומר רבא - לא מהמילה "לו" למדים, שהוא יוצא דופן; והסיבה, לדעתו: שפייס את יריבו, ולכן התירו לו חכמים את הנידוי. (מהיכן רבא למד את זה, רק אלוהי הלוגיקה יודעים).
ומצורע, מה דינו בחג? אביי אומר: מצורע שיוצא מטומאתו (בחג) – מגלח; ונאמר שמלאו ימי טומאתו – ומכאן נסיק, שלא החג הפסיק את טומאתו, אלא פשוט ספירת ימי הטומאה. הסבר זה נדחה: אולי זה נאמר על משקל "זה לא היה צריך להיאמר" (לא מיבעיא ליה), ואם נאמר – צריך ללמוד מזה משהו אחר, ולא מה שאתה למדת (שהחג לא מפסיק טומאה).
שימו לב למהלך הלוגי הכפול (?): הלא העובדה שספירת הימים מפסיקה את הטומאה – זה ברור, ולא צריך להיאמר; אם כך למה זה נאמר? – כנראה, אם לא היה נאמר שהוא מתגלח בחג – היית יכול לומר שגזרו שלא יתגלח, כי אלמלא גזרו כך היה מתגלח ואז אולי חוגג כל היום, ושוכח להביא קורבן; כדי שלא תאמר זאת – משמיעים לנו במפורש, שלא גזרו, ושמותר לו להתגלח! (זה נפלא איך שהם מנסים ללמוד מכל שביב מידע – ממש מתודה מדעית כמעט...)

ורבא מוסיף: נאמר "הצרוע", ומהדגשת המילה לומדים, שזה כולל אפילו כהן גדול. אבל לכהן גדול, יש לו יום-יום חג, (יש לו חג יום-יום, הללויה), כי ידוע שאפילו בימי אבלו, הוא מקריב קדשים (אמנם, הוא לא אוכל מהם לאות אבל, אבל בכל זאת – מקריב); נמצא, שלא חלים עליו דיני אבלות בשום יום – ובכל זאת, דיני צרעת כן חלים. מכאן נלמד, שדיני צרעת חלים על אדם רגיל גם בחג.

פרושים

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

רַב וְכוֹמֶר

כומר פוגש את ידידו הרב.
אומר הכומר לרב: "הרבה דברים לימדת אותי, אבל דבר אחד אני רוצה ללמוד ואתה לא מוכן ללמד – אני רוצה שתלמד אותי גמרא".
אומר לו הרב: "אתה גוי ויש לך ראש של גוי, אין סיכוי שתצליח להבין גמרא".
הפציר הכומר ברב, עד שהסכים.
אמר לו הרב: "אני מסכים ללמד אותך גמרא, בתנאי שתענה לי על שאלה אחת".
"טוב", משיב הכומר, "מה השאלה?"
שואל אותו הרב: "שני אנשים נופלים דרך ארובה, אחד יוצא מלוכלך והשני יוצא נקי. מי מבין שניהם ילך להתרחץ?"
"פשוט מאוד", עונה הכומר, "המלוכלך יתרחץ, והנקי לא".
"אמרתי לך שלא תצליח להבין", אומר לו הרב. "בדיוק להפך – הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ; המלוכלך לעומת זאת, מסתכל על הנקי, חושב שגם הוא נקי, ולא הולך להתרחץ".
"על זה לא חשבתי", מסכים הכומר. "שאל אותי עוד שאלה".
"טוב", אומר הרב: "שני אנשים נופלים דרך ארובה, אחד יוצא מלוכלך והשני יוצא נקי, מי מבין שניהם ילך להתרחץ?"
"פשוט מאוד!" עונה הכומר בביטחון, "הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ; המלוכלך לעומת זאת מסתכל על הנקי, חושב שגם הוא נקי, ולא הולך להתרחץ".
"שוב טעית!" אומר לו הרב. "אמרתי לך שלא תצליח להבין: הנקי מסתכל במראה, רואה שהוא נקי ולא הולך להתרחץ; המלוכלך מסתכל במראה, רואה שהוא מלוכלך, והולך להתרחץ!"
"אבל לא אמרת שיש שם מראה!" מתלונן הכומר.
"זה מה שאמרתי לך", עונה הרב. "זה הראש שלך – אתה גוי ולא תצליח להבין. לפי הגמרא צריך לחשוב על כל ההיכי ומצי האפשריים – צריך לחשוב על כל האפשרויות".
"טוב", נאנח הכומר. "בוא ננסה שוב, שאל אותי עוד שאלה".
"פעם אחרונה", אומר הרב: "שני אנשים נופלים דרך ארובה, אחד יוצא מלוכלך והשני יוצא נקי; מי מבין שניהם ילך להתרחץ?"
"זה נורא פשוט", מחייך הכומר – "אם אין שם מראה – אז הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ; המלוכלך לעומת זאת מסתכל על הנקי, חושב שגם הוא נקי, ולא הולך להתרחץ. אם יש שם מראה - הנקי מסתכל במראה, רואה שהוא נקי ולא הולך להתרחץ; המלוכלך מסתכל במראה, רואה שהוא מלוכלך, והולך להתרחץ".
אומר לו הרב: "אמרתי לך שלא תצליח להבין. אתה גוי ויש לך ראש של גוי! תסביר לי איך יכול להיות ששני אנשים יפלו דרך ארובה, אחד יצא מלוכלך והשני יצא נקי?!"