גוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

גוי הנו מושג יהודי להגדרתו הגורפת של כל מי שאינו יהודי.

בשפה המקראית המילה "גוי" התייחסה לעם, ולפיכך גם ישראל נקרא גוי (דברים ד', ח'; יהושע ג', י"ז), אך במרוצת הזמן נתייחדה לנוכרים בלבד. אברהם התברך בכך שאלוהים יעשה אותו לגוי גדול. המילה גוי הייתה נייטראלית ויש לה משמעות חיובית כאשר היא נכללת בתוך ברכה. בפרשת שופטים מופיעה המילה בהקשר זה בביטוי "אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי".

לאחר גלות בבל ושיבת ציון חלה טראנספורמציה במילה והיא קיבלה גוון בדלני. כיום הביטוי גוי מייצג את היות האדם הלא יהודי נבדל ממי שנולד יהודי.

התורה דרשה מעם ישראל להתרחק משבעת העממים שבארץ כנען, כדי שלא יושפעו מעבודת האלילים שלהם. במשנה ובתלמוד נוספו גזירות רבות, שתכליתם להרחיק את ישראל מהשפעת הגויים ואליליהם (בעיקר במסכת עבודה זרה). כמו כן, נאסר על יהודים להתקרב אליהם בימי חגיהם, ולאכול מפיתם, משמנם ומיינם. בנוסף, נצטוו לנהוג זהירות כלפי הגויים, החשודים על רצח ועל גזל.

בכל בוקר,ברכות השחר, אומר היהודי המתפלל את ההודיה "ברוך שלא עשני גוי" - פירוש: היהודי מברך על כך שנשאר יהודי ולא נכרת מן העם כשם שהוא מתפלל בשאר ברכות השחר "שהחזרת בי נשמתי, המחזיר נשמות לפגרים מתים, רופא כל בשר ומפליא לעשות"; ברכה זו באה משום שהיהודי זכה לתרי"ג מצוות בעוד שהנוכרי חייב בשבע מצוות בני נח בלבד. בהגדה של פסח מופיע הטקסט המתחיל במילים "שפך חמתך אל הגוים אשר לא-ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו" (תהילים ע"ט ו'). פירוש הפשט: הפנה את חמתך אל עמים (כנאמר לעייל) שאינם מכירים בקיומך ושאינם מתירים לך להתנהל על פי מנהגיך בעולם.

יחד עם זאת, התורה מצווה בפירוש להתייחס אל הגר (הגוי החי תחת שלטון יהודי) בכבוד, שאף הוא נברא בצלם אלוהים: "וכי יגור איתך גר בארצכם ולא תונו אֹתו: כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים" (ויקרא טז, לג, לד).

מכלכלים עניי נוכרים עם עניי ישראל, מבקרים חולים נוכרים עם חולי ישראל וקוברים מתיהם עם מתי ישראל (גיטין סא, ע"א). שואלים בשלום גויים מפני דרכי שלום. הדיבר "לא תרצח" כולל גם גויים. גזל עכו"ם אסור וכן אין לגנוב את דעתם ולרמותם. אבידת גוי מותרת ליהודי, אך חכמים הקפידו לחייב את היהודי לנהוג לפנים משורת הדין ולהשיב לגוי את אבידתו כדי שיברך הגוי את אלוהי ישראל (ירושלמי בבא מציעא ב', ה').

נוכרי המקיים בקפדנות שבע מצוות בני נח הוא מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא (רמב"ם הלכות תשובה ג', ה' והלכות מלכים ח', י"א). גוי שנימול וטבל לשם גיור וקיבל על עצמו לקיים את המצוות הריהו כישראל גמור.

בכל הדיבור על גויים יש להבחין בין עכו"ם (=עובדי כוכבים ומזלות), שנגדם נאמרו כל ההגבלות החמורות, לבין גוי סתם העכו"ם מקולקל בדתו ובמידותיו, ואילו הנוצרים והמוסלמים מאמינים אף הם כיהודים באל אחד. עקב ההאשמות שהטיחו הנוצרים ביהודים כי הביטויים העוינים לגוי שבתלמוד מכוונים נגדם, נהגו היהודים בשתי דרכים: 1. הסבירו כי הכוונה היא לעובדי אלילים בלבד. 2. שינו בתלמוד את הכינוי "גוי" ל"נוכרי", "ערל", "עכו"ם" ועוד (אלא שגם כאן נמצאו נוצרים שאמרו שנוטריקון של עכו"ם הוא: עובדי כריסטוס ומרים).