שמואל (אמורא)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמואל (אמורא)
תקופתו תקופת האמוראים
מקום פעילות נהרדעא שבבבל
דור ראשון
בית מדרש ישיבת נהרדעא
רבותיו אביו, לוי בר סיסי, רבי יהודה הנשיא
חבריו רב, רב אסי
תלמידיו רב נחמן, רב יהודה, מר עוקבא (תלמיד חבר)

שמואל ירחינאה (או שמואל; 165 לספירה לערך, נהרדעא - 257 לספירה לערך) היה כהן‏‏,‏[1] אמורא מפורסם בן הדור הראשון של אמוראי בבל, ומנהיג הקהילה היהודית בנהרדעא. שותפו להנהגת יהדות בבל ולעיון התלמודי, רב, הגיע מארץ ישראל לבבל בשנת 219 לספירה, ייסד את המתיבתא (ישיבה) היהודית בסורא אשר בבבל. שמואל היה לחברו של רב ובר-הפלוגתא שלו. מלבד תפקידיו בהנהגה ובתורה, היה שמואל גם רופא ואסטרונום, ושימש כרופאו של רבי יהודה הנשיא.‏[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרכז היהודי בנהרדעא ידוע לנו כבר מתקופות קדומות. לקראת סוף המאה השנייה נזכר רב שילא שכיהן בתפקיד ראש ה"סידרא" (מוקד הקהילה) בנהרדעא. בימי שמואל הפכה ה"סידרא" של נהרדעא ל"מתיבתא", היינו ישיבה קהילתית, ושמה הלך לפניה. בתקופה זו התפלגה בבל לשני אזורי השפעה: ל"אתרא דרב" (או "פרוורהא – פרוור - דרב") בסורא ו"אתרא דשמואל" (או "פרוורהא דשמואל") בנהרדעא.

במתיבתא של נהרדעא, הודות ליוזמתו ומנהיגותו של שמואל, ובדומה למה שהתחולל בישיבת סורא תחת מנהיגותו של רב, פעלה כעין סנהדרין באזור. בכינוסי המתיבתא נדונו שאלות ברמה האקדמית המהותית, התגבשו פסקי דין עקרוניים ופסקו הלכות רבות מחיי היומיום.

המתיבתא של נהרדעא הצטיינה, הודות לשמואל, בלימוד המשניות, הברייתות והשמועות כלשונן וכדקדוקן, ובה נאמרו בפי אומרן כמעט ממקורן הראשון. בישיבת נהרדעא ישב "תנא", אשר מתפקידו היה לסדר את המשניות, והתנא של שמואל היה אדם עיוור. סידורי הברייתות מיוזמתו של שמואל מכונים בספרות חז"ל במינוח הטכני של "תני שמואל" או "תנא דבי שמואל". ברייתות אלה בחלקן מפרשות את המשנה ובחלקן מרחיבות את האמור בה ומוסיפות לפרקים הלכות ומחלוקות של תנאים, שלא באו לידי ביטוי במשנה.

קיים מושג תלמודי שכותרתו "הוויות דרב ושמואל", כנראה אסופה מעבודתם ההלכתית, ואולי הפילוסופית, של צמד מנהיגי היהדות הבבלית במאה השלישית.

התלמוד הבבלי נחתם על ידי רב אשי ורבינא, אלא שראשית הדיון התלמודי החל בימיהם של רב ושמואל. קטעים תלמודיים רבים מוכיחים על קיומם של אוספים וקובצי הלכה בישיבות הבבליות ובעיקר בנהרדעא. הכלי הטכני להוכחת תמונת מצב זו הוא השימוש בביטוי "מתנו הכי" (כך שנו), כגון "בסורא מתנו הכי, בנהרדעא מתנו הכי"‏[3] לעתים השתמשו בביטוי "תסתיים", כלומר תתנסח סופית כדעת פלוני. גם הביטוי "גמרא" בזיקה לנהרדעא או לסורא מכוון לרמז ברור אודות מפעלי עריכה ראשוניים.

"ירחי כלה" היה מושג ידוע ומקובל בקהילה הבבלית, ומשמעו – כינוס גדול של תלמידי חכמים פעמיים בשנה, בחודשי אדר ואלול, כדי לעסוק בלימוד מסכתות אשר נקבעו מראש. מוסד זה נקבע על ידי רב בסורא, ואילו בנהרדעא פעל מוסד חלופי ודומה ל"ירחי כלה" ושמו "שבתא דריגלא". היה זה יום השבת במועד הרגלים שנועד לדרשות ברוב קהל, בביתו של ראש הגולה. מקום הדרשן היה ביציע (אכסדרה), שנקרא "קלעא" או "פיתחא". חכמים ותלמידיהם היו מצטופפים מול היציע כדי לשמוע את הדרשן. אי אפשר לנתק בין העלייה לרגל ל"שבתא דריגלא" לבין הרצון לחלות את פניו של ראש הגולה, כפי שהדבר עולה לא פעם בהתנסחותם של אמוראים מכובדים. הללו היו נפגשים עמו, דורשים בשלומו, חולקים לו כבוד וזוכים לעתים בברכתו.

שמואל נפטר בשנת 257 לספירה, וזמן קצר אחר כך פקד אסון כבד את העיר נהרדעא, כאשר גדודי התדמורים פלשו לנהרדעא, ובראשם המנהיג פפא בר-נצר, ועשו בעיר כבתוך שלהם. כתוצאה מכך פרש חלק הארי של חכמי העיר ובראשם רב נחמן אל מחוץ לגבולות העיר, אך שב אליה מקץ שנים וקומם בה שוב את מוסדותיה הציבוריים והקהילתיים.

משפחתו: אביו של שמואל היה אבא בר אבא והוא מוזכר בש״ס פעמים רבות, כאשר בחלקם מוזכר בשם אבא בר אבא אבוה דשמואל. לשמואל היה אח בשם פנחס, גם רב שמן בר אבא היה שאר בשרו של שמואל, ייתכן שהיה אחיו או דודו, דף כ"ג עמוד א'.

בנותיו נשבו ע״י שובים ובפקחותן מצאו דרך שלא ייפסלו לכהונה, וקרוב משפחתם רב שמן בר אבא נצטווה ע״י רב חנינא צא וטפל בקרובותייך.

קשרים עם מלך פרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבור מלכא, הלוא הוא המלך הפרסי הססני שהאפור הראשון (מלך 241 - 247), היה שליט סובלני אשר העניק לנתיניו מידה רבה של אוטונומיה, ובעיקר דתית. תמונת מצב זה שיקפה את ראשית פריחתן של הקהילות היהודיות בבבל, כמו נהרדעא וסורא, ושימשה רקע להבנת מרקם היחסים בין המלך ליהודים, ובעיקר לאור המתיחויות ששררו בין הממלכה הפרסית לאימפריה הרומית. הקשרים האישיים בין המלך לשמואל נחקקו בספרות התלמודית. באחת המסורות מסופר כי המלך ניסה לבחון את שמואל ואת חכמתו וכי "שמואל היה משחק לפני שבור מלכא בשמונה כוסות של יין",‏[4] ללמדנו על טיב היחסים הבין-אישיים. באחד המקרים מעיד התלמוד כי "שבור מלכא" הפציר בשמואל, כמי שנתפש כחוזה חלומות ומפענחם, שיספר לו מה הוא צפוי לראו בחלומו. שמואל גילה את אוזנו, כי יחזה המלך בבואם של הרומאים שיאכילוהו מטחינה של גרעיני-גלעיני תמרים בריחיים של זהב. חלום זה ופשרו משקף את ניצחונותיו של המלך הפרסים מול הליגיונות הרומיים. בנהרדעא שהה חיל מצב פרסי, ודרך נהרדעא חלפו עברו במהלך ההיסטוריה כמה יחידות צבא רומיות, כמו בתקופת טריאנוס, ועל כן יכול להיות שהממשל הפרסי תאם באותן הזדמנויות את מערכת ההגנה על העיר מפני הפולשים הרומיים.

במקרה אחר מסופר כי אמרו לשמואל ששבור מלכא הוציא להורג שנים עשר אלף יהודים ב"מזיגת קסרי",‏[5] ושמואל לא גזר, בניגוד לצפוי, על צום ותענית כתוצאה מכך. לא ברור האם חשש שצום או תענית יחריפו את מערכת היחסים בין הפרסים ליהודים, או אולי שמואל הניח כי יהודי מזיגת קסרי, המקום שנכבש על ידי הפרסים, התנגדו לכובש הפרסי, אשר בניגוד לרומאים (שמטרת כיבושיהם הייתה לארגן את השטח הכבוש, ליישבו ולשלוט עליו), היו נוהגים לפרוץ כרוח סערה ולזרוע הרס וחורבן עם פלישתם. מתוך כך שמואל הבין כי נענשו על התנגדותם. בכל מקרה מצביע הקטע על טיב היחסים בין שמואל למלך הפרסי.

קשרים אלה לצד הגישה הפרגמטית של שמואל הביאו אותו לנסח את הכלל החשוב של "דינא דמלכותא דינא" (בבא בתרא נה ע"א), כלומר משפט המלוכה הוא המשפט. הלכה זו נועדה לנרמל את חיי היהודים בבבל. היא קבעה כי המשטר השולט הוא הלגיטימי והסמכותי כחוק, ועל כן יש לציית לו, לכבד אותו ומותר גם להיחשף להשפעותיו. כתוצאה מכך המליץ שמואל לאמץ, ולפחות להיות מושפע מדיני האריסות הפרסית, מהלגיטימיות של שטרות הנחתמים בערכאות של גויים, לשלם מסים ומכסים ועוד כיוצא בזה. כלל זה שימש נוסחה רחבה ליחסם של בני הקהילות היהודיות באירופה כלפי השלטונות בתקופת ימי הביניים.

עיסוקיו האחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל התפרסם בעיקר בשני תחומי ידע ועיסוק: רפואה ואסטרונומיה. לגבי שתי דיסציפלינות אלה הרבה שמואל להתקין תקנות והלכות, ויש הטוענים שאף עסק ממש ברפואה ואף ברוקחות. ייתכן אף שערך מחקר בתחום חומרי רקיחה שמקורם מהים. אחד ממאמריו הידועים של שמואל היה "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט ולא ידענא מאי ניהו".‏[6] עצם העיסוק בעיבור השנה ובקידוש החודש דרש ידע אסטרונומי, ולכך יש אולי לצרף את העובדה שהאסטרונומיה הייתה נפוצה במיתולוגיה הבבלית. לא בכדי התכנה שמואל בשם "ירחינאה", לאמור – איש הירח.

לשמואל מיוחסת ברייתא חשובה בשם "ברייתא דסוד העיבור", המחולקת לתשעה פרקים ודנה בחוכמת התכונה, כוכבי הלכת וגלגל המזלות.

בתלמוד מסופר רבות על מומחיותו הגדולה של שמואל ברפואה. כך מסופר כי הוא היה רופאו האישי של רבי יהודה הנשיא. כאשר רבי יהודה הנשיא חש בעיניו, הציע לו שמואל להניח לו מעט ממרקחת שטווה - בעיניו. רבי יהודה הנשיא סירב להצעה זו ולהצעות אחרות של שמואל, עד שזה הציע שרבי יהודה הנשיא ישן על המיטה כשראשו על הכרית, ושמואל יניח מתחת לכרית סם מיוחד שיעבור דרך הכרית וירפא את עיניו.‏[7] עוד מסופר כי שמואל אמר כי הוא יודע כיצד ניתן לבצע ביאה בגופה של בתולה מבלי לפגוע בבתוליה, ובתלמוד מובא כי הכוונה היא לביאה גמורה שמתעברת בה, ומכיוון שמדובר בידע נדיר ביותר, לא סביר שקיימים עוד אנשים שיודעים כיצד לעשות זאת, ובתולה שהתעברה - אין להניח שהתעברה באופן כזה, אלא על ידי אמבטי" (שכבת זרע שנכנסה לגופה באופן אקראי, על ידי ששכבה במיטה שבה הייתה השכבת זרע).‏[8] כאשר הביאו לפניו שפיר הוא ידע לזהות בדיוק בן כמה ימים השפיר ומתי החל ההריון.‏[9] שמואל אף טען כי לולי הרוח הנכנסת לגופו של האדם לאחר שחתכו את ראשו מעליו וגורמת לנזק להיות בלתי הפיך, הוא היה יכול לחבר את ראשם לגופם חזרה ולהחיותם.‏[10]

משנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במתיבתא של נהרדעא, פרי פועלו של שמואל, נתנסחו ונתגבשו מספר כללים בסיסיים נוספים לדיון התלמודי ולהבנת מאמרותיו כגון: "מתניתא מני" – כאשר לא מצוי בברייתא חולק מפורש על סתם משנה, וחובה הוטלה על חכמים ליישב את הקושיה; "במאי פליגי" – מקומות רבים בהם שמות החולקים נמצאים במשנה ובברייתא, ותפקיד מתודה זו הוא להגיע לשורשי המחלוקת, טעמיה ומידת התפתחותה; "שמעתא" – בירור שמועות בדבר ראשית פעילות אמוראי ארץ ישראל ועוד כיוצא בזה.

רבי זירא אמר בשם שמואל: "אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספות, אלא מן התלמוד".‏[11] ואכן בעוד שסורא התבססה יותר על המשנה - התבססה נהרדעא על התלמוד, על הגמרא. עמדה זו של שמואל נבעה מגישתו הפרגמטית לסגל הלכות שמקורם תלמודי, הקרוב יותר ליהדות הבבלית, מאשר המשנה שהייתה חלק אינטגרלי מן ההוויה הארצישראלית. רב שם לב יותר להכיר את רוח הדין ואת הרעיון הכללי הגלום בדין הפרטי, ואילו שמואל התאמץ להוכיח, כי אין להעמיד את המשנה על פי תנא זה או אחר, אלא יש לדחות את ההשוואה, ולמצוא שוני בין פרט לפרט. שיטתו של רב הייתה ההשוואה ושל שמואל – ההבדלה. כמו כן רב הרחיב את ייפוי הכוח להורות ושמואל שאף לצמצם זאת.

ייחוס סתמאות המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי יהודה הנשיא, בחתימת המשנה, לעתים הכריע בבית דינו לשינוי המשנה באופן סתמי מבלי לנקוב בשמו של התנא, שבשמו למעשה נאמרה המשנה. תפקידם של האמוראים היה בין השאר לקלף את המשנה מסתמיותה, ולברר מי עומד מאחוריה, או שמא זו עמדת הרוב בדיון הסנהדראי. הערת "זו דברי ..." המופיעה בתלמוד מיוחסת רבות לעבודתו של שמואל.[דרוש מקור]

תקנותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשמואל מיוחסות עשרות רבות של הוראות, פסקים ותקנות, לאורכה ולרוחבה של הספרות התלמודית. תקנות שמואל והלכותיו היו מבוססות בדרך כלל על "משנת רבי", על ברייתות עתיקות ומימרות קדמונים. פעמים קבע דינים מתוך שקלא וטריא הגיוני, כמו "המוציא מחברו עליו הראיה", בבחינת עמוד התווך של כל דיון משפטי מודרני, המאושש על האמירה כי כל אדם חף מפשע וחובת הוכחת האשמה מוטלת על התביעה בלבד. שמואל פסק, שמוטב שינהגו ספק עוול מאשר עוול ודאי, היינו – קביעת היסוד החשוב של "מחמת הספק". כמו כן קבע שמואל כי "אין הולכין בממון אחר הרוב", ומתוך כך ביטל את כוח רוב האנשים, כמכריע בשאלות כגון: למה התכוון פלוני כשקנה חפץ מסוים.

בין תקנותיו החשובות:

  • שניים החשודים על השבועה יחלוקו.
  • אין מזמינים אדם לדין בתשרי ובניסן, שהם ימי קצירה ובציר.
  • "נאמן אדם לומר פרוסבול היה בידי ואבד ממני".‏[12] בימי שמואל נהגה בבבל מצוות שמיטת כספים. הדבר נראה רע בעיניו ועל כן התהדר בלשונו ואמר כי בשעה שתהיה השעה כשרה לכך הוא יבטל מנהג זה. לבסוף תיקן שאין כותבים פרוסבול, אלא בבית הדין של סורא או של נהרדעא, כדי להנציח את הריכוזיות והמעמד של שני מרכזים אלה. כן פסק, כי המלווה לחבירו לעשר שנים אין השביעית משמטת את החוב, כשהכלל הוא שלא יפול מועד הפירעון בשנת שמיטה, מעט לפניה או זמן קצר לאחריה.
  • שמואל הקפיד להגן על החלשים והנזקקים כגון אלמנות ויתומים, וכך פסק כי אלמנה הבאה לגבות את כסף כתובתה מן היורשים, אין גורעים מן הסכום את עלות בגדיה שקבלה מבעלה.

שמואל ותלמידיו ביקשו והצליחו להתקין ולהסדיר נוסח ברור, קבוע ומוגדר לתפילה ולברכות. בתחום זה, ממש כמו בנושא ההלכה בכלל, לא הלך שמואל שבי אחר חוקים, תקנות ותכתיבים שנמסרו מדור לדור מבלי לבודקם או להעמידם במבחן ההיגיון מצד אחד ומול מבחן המציאות מן הצד האחר. שמואל התבונן אל נפש האדם, אמד את הדעת ושקל את הכוונה, ובצורה זו התיר גזירות ואיסורים אם נעשו לשם מצווה. וכך פסק שמואל שברכת אהבה רבה פוטרת ברכת התורה, או במקרה אחר התיר לאדם להניח תפילין תחת מראשותיו, אפילו אשתו עמו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בנימין לאו, "שער שני: יהדות בבל בימי המהפכה הסאסאנית (254-226)", בספרו: חכמים, כרך רביעי: ממשנה לתלמוד, ידיעות ספרים, 2012, עמ' 197-121.
  • יוסף תבורי, פתיחות רב ושמואל למדרש "מגילת אסתר", תורה לשמה, תשס"ח, עמ' 381-399.
  • יואל פלורסהים, רב ושמואל בירושלמי נזיקין, סיני, קכ"ב, ניסן-תמוז תשנ"ח, עמ' לב-סד. ‬
  • מנחם כהנא, שלוש מחלוקות מוחלפות בבתי-מדרשותיהם של רב ושמואל, בתוך: מחקרי תלמוד, ב, תשנ"ג, עמ' 302-333. ‬

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת חייו של שמואל (אמורא) על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן