משתמש:Avreymaleh/טיוטה
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
הרב פרופסור אברהם ווייס (1895 - 1970) היה חוקר תלמוד ומנהיג ציוני-דתי. הוא היה ממייסדי מחקר התלמוד, וכיהן כחוקר ומרצה לתלמוד במכון לחכמת ישראל בורשה, בישיבה יוניברסיטי, ובאוניברסיטת בר אילן. כמו כן הוא היה ממנהיגי תנועת המזרחי בפולין, שימש כסגנו של נשיא התנועה, הרב יצחק ניסנבוים והיה חבר ביודנראט בוורשה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ווייס נולד בתרנ"ה בעיירה פודהייצה שבמזרח גליציה, אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית, והיום אוקראינה. אביו היה דוב בן יצחק אייזיק, ואמו שרה רבקה בת ר' משה מיכאל גלר. בצעירותו הוא למד בבית המדרש בעיירת הולדתו, ובגיל 17 סיים את הש"ס, עם המפרשים והוראת השלחן ערוך. בשנת 1916 (גיל 21) הוסמך לרבנות על ידי רבה של סטניסלאב, ר' דוד הורוביץ ביורה יורה ידין ידין. ווייס למד גרמנית אצל מורה פרטי, ובהמשך הכין את עצמו לבחינת בגרות בגימנסיה בעיר סטורוז'ינץ (לבדוק איות מודרני). בשנת 1917 הוא קיבל תעודת בגרות בוינה והתחיל ללמוד באוניברסיטה שם בפקולטה להיסטוריה ופילולוגיה קלסית. בשנת 1921 קיבל תואר דוקטור. נושא הדיסטרציה שלו היה : "יחס האפיפיורים ליהודים בתקופת ימי הביניים". במשך השנים 1917-1922 למד במקביל גם בבית המדרש לרבנים בווינה. מורו, פרופסור אביגדור אפטוביצר העיר על כתב הרבנות שלו: "תרומה גדולה תינחל למדעי היהדות אם יאופשר למוסמך שלנו להשקיע את כשרונותיו הכבירים במחקר התלמוד".
לאחר סיום לימודיו הוא החל ללמד בגימנסיה העברית בביאליסטוק. לאחר מכן עבר לורשה, כמרצה לתלמוד בסמינריון הממשלתי למורי דת. בשנת תרפ"ח נוסד בורשה המכון לחכמת ישראל, וד"ר ווייס התמנה למשרת דוצנט לתלמוד במכון. כשנה לאחר מכן, בשנת תרפ"ט, נדפס ספרו הראשון, 'לקורות התהוות הבבלי'. ספרו השני, 'התלמוד הבבלי בהתהוותו הספרותית' נדפס בשנים תרצ"ז – תרצ"ט. פעילותו של ווייס במכון נמשכה עד לפרוץ מלחמת העולם השניה בספטמבר 1939.
במקביל לעבודתו המחקרית, ווייס היה מעורב בפעילות ציבורית ענפה. הוא היה מראשי תנועת המזרחי, שהיתה חלק מהתנועה הציונית. במסגרת פעילותו הוא השתתף מספר פעמים בהקונגרס הציוני העולמי. בין השנים 1935 – 1940 הוא כיהן כסגן נשיא תנועת המזרחי בפולין, ועבד בצמוד עם נשיא המזרחי בפולין, הרב יצחק ניסנבוים.
ווייס נשא לאישה את פנינה קרמר. לפני מלחמת העולם השניה נולד להם בן אחד, בתחילת המלחמה נולדה בתם, ולאחר הגעתם לניו יורק נולד בנם הצעיר.
מלחמת העולם השניה ובריחה מאירופה ל[[ארצות הברית של אמריקה| ארצות הברית]
עם פריצת מלחמת העולם השניה, ווייס התגייס לפעילות ציבורית במסגרת ועד הקהילה היהודית בורשה. עם כיבוש ורשה בידי צבא גרמניה הנאצית, הגסטפו הקים את היודנראט, וד"ר ווייס צורף אליו . ב4 בנובמבר 1939 הגסטפו אסף את חברי היודנראט והורה להם להקים גטו בורשה תוך שלשה ימים. ראשי היודנראט ובהם אדם צ'רניאקוב ביקשו לשלוח משלחת לגסטפו על מנת לנסות לשכנע אותם לשנות את עמדתם, אך ווייס שכנע אותם לשלוח תחת זאת משלחת למושל הצבאי של ורשה. בשל שליטתו בגרמנית, ווייס היה הדובר של המשלחת. המושל שלא עודכן מראש על הפקודה הורה להקפיא אותה. בעקבות כך, הקמת הגטו נדחתה בחודשים ארוכים, וסגירתו הושלמה ב 15 בנובמבר 1940. בחודש ינואר 1940 קיבל ד"ר ווייס הזמנה למשרת פרופסור לתלמוד בישיבה יוניברסיטי בניו יורק. בזכות הזמנה זו, הוא הצליח לקבל אשרת כניסה לארצות הברית לו ולמשפחתו. ב9 באפריל 1940, הוא יצא עם משפחתו מורשה, ונסע ביחד עם הרבי מגור ומשפחתו לאיטליה. לאחר מספר חודשים באיטליה יצאה משפחת ווייס בטיסה לספרד, ומשם הפליגה לארצות הברית.
ווייס התגורר בארצות הברית עד לפרישתו מהישיבה יונברסיטי בשנת 1967. בתקופה זו הוא התמקד בעיקר בהוראה בישיבה יונברסיטי ובמחקר התלמוד, אך המשיך גם בפעילות ציבורית, והשתתף בין השאר בקונגרס הציוני ה-22, בשנת 1946. במהלך שנים אלו הוא פרסם את רוב ספריו, ובהם התהוות התלמוד בשלמותו, לחקר התלמוד, סדר הדיון, על היצירה הספרותית של האמוראים, ודיונים ובירורים בבא-קמא. בנוסף הוא פרסם מאמרים רבים במחקר התלמוד, שפורסמו בהמשך בהוצאת אוניברסיטת בר אילן, בקבצים: הערות לסוגיות הבבלי והירושלמי, ועל המשנה, הוצאת בר-אילן.
לאחר פרישתו, הוא עלה ארצה עם אשתו פנינה, בשנת 1967, והתגורר בירושלים. בשנים האחרונות לחייו הוא שימש כמרצה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן.
אברהם ווייס נפטר בד בתשרי תשל"א בירושלים ונטמן בבית הקברות סנהדריה. בשנת תשל"ה, הוציאו לאור בניו, ד"ר משה ווייס ופרופ' בנימין ווייס את ספרו האחרון, מחקרים בתלמוד עליו הוא עבד אך לא הספיק לסיים את עריכתו.
תרומתו לחקר התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודתו המחקרית של ווייס התמקדה בניתוח ביקורתי של התלמוד הבבלי. בעוד שהחכמים והחוקרים שקדמו לו ניסו לפענח את שאלת התהוות ועריכת התלמוד לפי מקורות חיצוניים, ווייס סבר שיש לענות על השאלות מתוך ניתוח טקסטואלי ומושגי של התלמוד עצמו. בין היתר הוא חקר ביטויים כמו 'גופא' ו'אמר מר' (לקורות התהוות הבבלי). הוא עסק באינטסיביות בניתוח של סוגיות בתלמוד כדי לזהות רכיבים מוקדמים ומאוחרים בדיון התלמודי. אחת מהמסקנות העיקריות של ווייס הייתה שעריכת התלמוד לא היתה ארוע נקודתי, אלא תהליך מתמשך שהחל מזמן האמוראים, ונמשך עד לתקופת הגאונים.
ווייס תרם גם תרומה משמעותית להבנת החשיבות של תרומתם של הסבוראים להתפתחות התלמוד.
בנוסף למחקר התלמוד, ווייס עסק גם במחקר המשנה, וגם בה הוא הראה תופעות של שכבות מוקדמות ומאוחרות. כמה ממאמריו בחקר המשנה, פורסמו בקובץ מאמרים על המשנה, בהוצאת אוניברסיטת בר אילן.
מספריו של ווייס[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לקורות התהוות הבבלי, ורשה, 1929.
- התלמוד הבבלי בהתהוותו הספרותית, ורשה, 1937 - 1939.
- התהוות התלמוד בשלמותו, ניו יורק, תש"ג.
- לחקר התלמוד, ניו יורק, תשט"ו.
- סדר הדיון, ניו יורק, תשי"ח.
- על היצירה הספרותית של האמוראים, ניו יורק, תשכ"ב.
- דיונים ובירורים בבא-קמא, ניו יורק, ירושלים, תשכ"ז.
- הערות לסוגיות הבבלי והירושלמי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תש"ל.
- על המשנה, הוצאת בר-אילן.
- מחקרים בתלמוד, מוסד הרב קוק, ירושלים,1975.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספר היובל לכבוד הרב ד"ר אברהם ווייס, ניו יורק, תשכ"ד