יודנראט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

היודנראטגרמנית: Judenrat, ברבים: Judenräte; "מועצת היהודים"), שכונה בגטאות אחדים אֶלְטֶסטֶנרָאט (בגרמנית: Ältestenrat; ביידיש: עלטעסטענראט, "מועצת הזקנים"), היה מוסד שלטון יהודי שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית. היודנראט היה מוסד זמני שנועד בדיעבד לקיים את המדיניות הנאצית שקדמה ל"פתרון הסופי" של שאלת היהודים. יודנראטים קמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש באירופה בתקופת השואה.

תהליך הקמת היודנראטים על פי התפיסה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההנחיה להקמת היודנראטים ניתנה ב"איגרת הבזק" שכתב ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, ב-21 בספטמבר 1939‏[1]. האיגרת קבעה שהשלב הראשון בטיפול בבעיית היהודים יהיה ריכוז הקהילות במקומות בהם יש צימתי רכבות, תוך העברת הקהילות הקטנות לנקודות הריכוז. על פי האיגרת, יש להקים מועצות זקנים יהודיות ביישובים בהם יש אוכלוסייה יהודית - "יודנראט". גודל היודנראטים יהיה עד 24 גברים יהודיים, על פי גודל האוכלוסייה, בעדיפות לאישים סמכותיים ורבנים. ההנחיה ליודנראטים הייתה עריכת מפקד אוכלוסין ומיון היהודים לפי מין, גיל ומקצוע. היודנראטים יהיו אחראים להעברת האוכלוסייה, וכן אספקת מגורים וכלכלה ליהודים במקומם החדש. הודגש באיגרת, כי היודנראטים יהיו אחראיים ליישום ההוראות שיינתנו על ידי השלטונות וידאגו ליישמן בקרב הקהילה היהודית. אי יישום ההוראות על פי לוח הזמנים המוגדר יגרור עונשים חריפים.

ב-28 בנובמבר 1939 הוציא ד"ר הנס פרנק, מושל אזור הממשל הכללי בפולין - גנרלגוברנמן, פקודה מפורטת על הקמת היודנראטים. הפקודה קבעה שמספר החברים יהיה 12 כאשר האוכלוסייה קטנה מ 10000 יהודים, ו-24 עבור אוכלוסייה גדולה יותר. הרכב המועצה חייב להיות מאושר על ידי מנהל המחוז או ראש העיר. תהליך ההקמה צריך להסתיים לא יאוחר מה 31 בדצמבר 1939.

הגרמנים העדיפו לפעול מול נציגות יהודית מרכזית אחת, שתישא באחריות ישירה למילוי הוראותיהם.

תהליך הקמת היודנראטים בפועל[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שעצם הקמת היודנראטים היה בכפיה, בחירת הרכבם הייתה שונה ממקום למקום. לעתים כפו השלטונות הגרמניים על אדם אחד - יושב ראש היודנראט - את האחריות להקמת היודנראט. היו"ר היה מבקש ממנהיגי ציבור להצטרף אליו. במקומות שונים היו מנהיגי ציבור שסירבו להצטרף ליודנראט והיה קושי להרכיב את המועצה. לעתים נכפה גם ההרכב על ידי הגרמנים. במקומות בהם היה קיים ועד יהודי לפני הכיבוש הנאצי, היו חבריו פעמים רבות הבסיס למועצות היודנראט. במקומות מסוימים, הרכב המועצות נקבע בהתאם להרכב הפוליטי של הנהלות הקהילות לפני המלחמה ויצגו עמדות דתיות וחילוניות על פי הרכב האוכלוסייה‏[2].

ההוראות על דרכי קביעת היודנראטים לא בהכרח התקיימו, בפועל. בחירת היו"ר בדרך כלל אולצה וכמעט ולא התקיימו בחירות לתפקיד. בניגוד להנחיות, בארצות הבלטיות, אוקראינה, ורוסיה הלבנה, שותפו השלטונות המקומיים של האוכלוסייה הכבושה, בקביעת חברי היודנראטים. גם הוראה של פרנק, שחברי היודנראטים צריכים להשתייך לקהילה המקומית, לא תמיד נשמרה. מספר חברי היודנראטים נע לרוב בין 8-24, לא בהכרח על פי גודל הקהילה כפי שנדרש.

בחירת עסקני ציבור ותיקים וידועים ליודנראטים, מעידה שלפחות בהתחלה, ראה הציבור במוסד זה הכרח לצורך טיפול בצרכי הקהילה וניהול הקשר עם הגרמנים‏[3]. פעמים רבות, עצם ידיעת השפה הגרמנית הייתה מרכיב בבחירת היו"ר. צורת בחירת הרכב היודנראטים היה מרכיב חשוב במידת האמון שהיה לקהילה ביודנראטים, ובמידת שיתוף הפעולה עימהם.

רבים מיו"רי וחברי היודנראטים התחלפו בתקופת הכיבוש. השלטונות הגרמניים אסרו ורצחו יו"רים שגילו עצמאות או התנגדות לדרישותיהם. חלקם התאבדו. היו"רים שמונו תחתיהם נאלצו לפעול תחת "המורשת" שהשאירו קודמיהם.

יש לציין שברוב המקומות, הוקמו היודנראטים לפני הקמת הגטאות וכינוס היהודים לתוכם.

תפקידי היודנראטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השאר, היודנראטים טיפלו בשירותים הציבוריים הבאים: עבודה, דיור, מזון, סעד, חינוך, דת, בריאות, תברואה, דואר ותחבורה ציבורית.

חברי היודנראטים שימשו כאנשי קשר בין היהודים לנאצים. הם נאלצו לעמוד מול דרישת שני הצדדים שברוב המקרים היו מנוגדות זו לזו. הגרמנים דרשו לבצע את הוראותיהם, והיהודים קיוו להגנה מצד היודנראטים. בסופו של דבר, פעמים רבות, שימשו היודנראטים מקור לכעסה ולמרירותה של הקהילה היהודית, שראתה ביודנראט המקומי את מקור צרותיה.

דוגמה אופיינית הייתה הדרישה לאספקת עובדי כפייה, אחת הדרישות הראשונות, שהחלה כבר בתחילת הכיבוש. סרוב לדרישה גרם למאסרם ולרציחתם של יושבי הראש. היו ניסיונות (שלעתים הצליחו) לשחד את הגרמנים ובכך לצמצם כמות הפועלים הנדרשת או לדחות את שליחת העובדים. משפחות בעלות יכולת כספית שילמו כסף בתמורה לשחרורם מהעבודה. היודנראטים קיבלו כספים אלו כי היו זקוקים למימון פעולותיהם. התוצאה הייתה שלעבודות הכפיה נשלחו יהודים חסרי יכולת כלכלית. משפחות עובדי הכפיה איבדו את יכולת הפרנסה שלהם מפני שהגרמנים לא שילמו שכר לעובדים אלו. נטל הפרנסה של עובדי הכפיה ומשפחותיהם הוטל על היודנראטים. הם שילמו "דמי כיס" לעובדים, ואף פתחו מטבחים ציבוריים שסיפקו ארוחות חינם לעובדים ובני משפחותיהם. התוצאה הייתה כעס גדול על אנשי היודנראטים. בנוסף, היו יודנראטים שניכנסו למצוקה כלכלית והתקשו לספק את צרכי הקהילה.

מצב נוסף איתו התמודדו היודנראטים היה דרישת הגרמנים לתשלומי כופר. כבר מתחילת הכיבוש, הגרמנים נהגו לאסור מספר יהודים מאמידי הקהילה ונכבדיה. הם הוכו ועונו בכלא. הגרמנים דרשו תשלומים גבוהים בתמורה לשיחרורם, אחרת יוצאו להורג תוך מספר ימים. היודנראטים נאלצו לגבות כספים מהקהילה על מנת לשחרר את האסירים, זאת כאשר האוכלוסייה עצמה איבדה את יכולת הפרנסה שלה וחיה על חסכונותיה. היודנראטים גם אולצו לאסוף דברי ערך שונים (כגון פרוות) על פי דרישת הגרמנים.

היודנראטים דאגו לעבודה סדירה ולתעשייה של הגטו. הוקמו מפעלים שאיפשרו ליהודים להתפרנס לאחר שאיבדו את מקורות פרנסתם מלפני הכיבוש. הקמת המפעלים נעשתה גם על מנת להראות לגרמנים שהיהודים הם כח יצרני ומועיל.

לאורך תקופת הכיבוש נהגו הגרמנים להעביר אוכלוסיות יהודים מגטו לגטו. יהודים אלו הגיעו לגטו ללא פתרון מגורים ופרנסה, זאת כאשר האוכלוסייה המקומית עצמה חיה בצפיפות ובקשיי פרנסה. היודנראטים נדרשו לספק פתרונות מגורים ומזון למהגרים אלו. עם גידול בכמות הנפטרים, היה צורך לטפל ביתומים שנותרו ללא משפחה תומכת. הוקמו בתי יתומים תוך דאגה למזון, ביגוד וחינוך ליתומים.

החורפים הקשים הצריכו אספקה קבועה של חומרי בערה לחימום וכן בגדים חמים לאוכלוסייה.

בעיה קשה נוספת איתה נאלצו היודנראטים להתמודד היא בעיית התברואה והבריאות. היה קיים מחסור בצוות רפואי מיומן, בתרופות וציוד רפואי אחר. תנאי הצפיפות וחוסר ההגיינה בגטאות גרמו למגפות טיפוס שכיחות. היה צורך בהקמת בתי חולים, וכן בביצוע פעולות ניקוי וטיהור במקומות המגורים ובמקומות הציבוריים. היודנראטים נשאו באחריות ובמימון פעולות אלו. לצורך פעולות אלו, היודנראטים ניתמכו על ידי ארגון הבריאות טא"ז.

מימון פעולותיהם של היודנראטים היווה בעיה בפני עצמה. המימון היה הן על ידי מקורות פנימיים והן על ידי מקורות חיצוניים. המקורות הפנימיים כללו דרישה ל"תרומות" מצד היהודים האמידים בקהילה וכן תשלום על שירותי היודנראט. התוצאה הייתה שיהודים אמידים קיבלו פריבילגיות, כגון מגורים משופרים, בעוד משפחות אחרות גרות בצפיפות קשה. המימון החיצוני נעשה דרך ארגוני העזרה הג'וינט והיס"ס, שהיה תחת ניהולו של מיכאל וייכרט.

כספי היודנראטים שימשו גם לתשלומי שוחד לגרמנים. תשלומים אלו מנעו או צמצמו עונשים (הן אישיים והן קולקטיביים) וגזירות. הם איפשרו מתן הקלות לקהילה. ידועים מקרים בהם שוחד דחה או ביטל ביצוע אקציות.

הוקמה משטרה יהודית (Ordnungsdienst; "שירות הסדר"), לביצוע בפועל ההוראות הנדרשות. למרות שפורמלית המשטרות היהודיות היו כפופות ליודנראטים, בפועל הן קיבלו גם הוראות ישירות מהפיקוד הגרמני במקום.

עם תחילת תהליך ההשמדה של היהודים, נעשו דרישות הנאצים קשות יותר לביצוע, והיודנראטים נדרשו לבצע פעולות הקשורות למדיניות הדיכוי הנאצית, כמו הכנת רשימת הנשלחים להשמדה, ומיון האנשים במחנות ההשמדה לעבודה או לתאי גזים.

דרכי ההתמודדות של היודנראטים עם קשיי התפקיד השתנו לא רק מגטו לגטו, אלא גם בחילופי תפקיד היושב ראש. ברוב הגטאות הוחלפו יושבי הראש והשתנה הרכב היודנראט מספר פעמים. לכן לא ניתן בדרך כלל לדבר על מדיניות התמודדות ברמת המקום אלא בהתאם לזהות היושב ראש בזמן נתון כל שהוא.

תפקידים שהנאצים אילצו את היודנראטים לבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. גיוס יהודים לעבודות כפייה לטובת מכונת המלחמה הגרמנית.
  2. עריכת מפקדים של האוכלוסייה היהודית, לצורך הערכה של דרכי פעולה אפשריות.
  3. פינוי דירות של יהודים ומסירתן לגרמנים
  4. תשלום קנסות כופר נפש שהוטלו על הגטו למימון הפעילות הגרמנית.
  5. החרמת חפצי ערך מיהודים להעשרת קופת הרייך.
  6. בחירת ראש היודנראט מתוך הקבוצה שנבחרה.
  7. אחריות להעברת היהודים ממגוריהם הקודמים למקום חדש בגטו הסגור.
  8. מציאת מגורים לכל המועברים בתוך תחומי הגטו.
  9. שמירה על הסדר הציבורי בגטו.
  10. מניעת הברחות של מזון ומוצרים אל הגטו.
  11. חלוקת המזון שסיפקו הגרמנים לגטו לפי זכאות שנקבעה מראש.
  12. האחריות למניעת התפשטות המחלות המדבקות מעבר לגבולות הגטו
  13. בחירת עובדי כפייה למחנות העבודה - כרוך בשליחה של האנשים הנבחרים הרחק ממשפחתם.
  14. עריכת רישום של היהודים שיישלחו להשמדה (על מעשה זה הייתה ביקורת רבה מצד היהודים על היודנראט)
  15. יצירת בתי כלא יהודיים לאכלוס עבריינים שפעלו בגטו.
  16. הקמת משטרה יהודית שתפקידה היה לטפל בבעיות סדר, פשע ומשמעת פנימיים.
  17. חלוקת אות הקלון ליהודי הגטו (כמו הטלאי הצהוב)

תפקידים שלקחו היודנראטים על עצמם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ניסיון להשתמש בתככי הפוליטיקה בגרמניה כדי להפנות תשומת לב לבעיית היהודים
  2. הקמת מפעלים בהם הועסקו יהודים הן לטובת הגרמנים והן לטובת הקהילה היהודית
  3. פיתוח יוזמות להשגת מזון נוסף על ידי השגת מצרכים בשוק השחור בצד הארי או קבלת מזון תמורת מוצרים מהמפעלים בתחומי הגטו
  4. יצירת מסגרות לעזרה הדדית למען הקלת המצוקה
  5. הקמת בתי חולים ומרפאות וכן ביצוע פעולות סניטציה ברחבי הגטו בניסיון לצמצם את ממדי המחלות והמגפות.
  6. גיוס כספים הנדרשים לפעילות היודנראטים, הן מתוך הקהילה היהודית והן על ידי ארגוני העזרה - הג'וינט והיס"ס.
  7. הקמת מטבחים קהילתיים וחלוקת מזון לעובדי הכפייה ומשפחותיהם וכן למהגרים היהודים שהועברו מיישובים אחרים.
  8. תשלום "דמי כיס" לעובדי הכפייה.
  9. אחריות למגורים למהגרים יהודיים
  10. הקמת בתי יתומים ותפעול שלהם
  11. תשלומי שוחד לגרמנים על מנת למנוע עונשים (הן קולקטיביים והן אישיים), לצמצם גזירות ולקבל הקלות לקהילה היהודית. היו מקרים בהם תשלומי שוחד ביטלו או דחו ביצוע אקציות.
  12. שיתופי פעולה עם המחתרת בגטו במימון רכישת נשק ובהשתתפות במרד עצמו. דוגמאות אופייניות היו בגטאות: ז'טל, טוצ'ין, לחווא, מינסק ואחרים.

היודנראטים בגטאות והקהילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמות המדינות מצוינים על פי גבולות אירופה ב-1939

שם הגטו או הקהילה תאריך מנוי היודנראט הראשון ראשי היודנראט הערות
גטו בודפשט, הונגריה מרץ, 1944 שמו שטרן עד אוקטובר 1944, אז ירד למחתרת ומונה ליוש שטוקלר
גטו בוצאץ, פולין יולי, 1941 מנדל רייך, ציוני, איש מזרחי, התפטר מתפקידו ובמקומו התמנה סגנו ברוך קרמר
גטו ביאליסטוק, פולין יוני, 1941 דר' גדליהו רוזנמן, הרב הראשי, מונה בתחילה לראש היודנראט, אך לאחר כחודש הוחלף על ידי סגנו, אפרים ברש. ברש דגל בשיתוף פעולה ובגישה שהשמדה תהיה בכל מקרה ולכן יש להציל מעטים גם תוך הקרבת אחרים. הוא אפילו מנע מרד בגטו לפני משלוח.
גטו בנדז'ין, פולין ספטמבר, 1939 בתחילה מונו בזה אחר זה, אליעזר רובנליכט, סגן ראש העיר לשעבר, שמואל וייצ'הר, חבר מועצת העיר, ויעקב ארליך. במהלך 1940, מונה בנימין גראוברד ואחריו חיים מרין, אחיו של משה מרין. בראשית 1942 מונה חיים מולצדסקי. הגטו היה חלק מהצנטרלה, בראשות משה מרין
הולנד (יודסה ראד) פברואר, 1941 אברהם אשר ודוד כהן  
גטו גרודנה, פולין יוני, 1941 דר' דוד ברוור, לשעבר מנהל מוסדות "תרבות"  
גטו וילנה, פולין יולי, 1941 שאול טרוצקי, ראש היודנראט שנבחר על ידי היהודים הוצא להורג. במקומו מונו אנטול פריד ויצחק לייבוביץ. ביולי 1942 מונה יעקב גנס, (שהיה קודם לכן ראש שרות הסדר היהודי) לראש היודנראט. גנס מילא את ההוראה משום שידע שסירובו יביא להשמדת הגטו כולו, הוא בחר את היהודים הזקנים, החולים ואלו שסיכוייהם לשרוד היו הנמוכים ביותר. פעל להצלת יהודים אך שיתף פעולה עם הגסטאפו והפעיל את המשטרה היהודית שתשליט סדר ותאכוף את החוק
גטו ורשה, פולין אוקטובר, 1939 אדם צ'רניאקוב קיים קשרים עם גרמנים שהביאו לתמורה מסוימת. ב-20 ביולי 1942 שאל בגסטאפו אם יהיה גירוש. הם משקרים או מתחמקים. אחר-כך קיבל הודעה למסור 6,000 איש או שאשתו תירצח. הוא התאבד.
גטו זדונסקה וולה, פולין ספטמבר, 1939 תחילה מונה יעקובסון, שברח. בסוף 1939, מונה דר' יעקב למברג. בעת חיסול הגטו, באוגוסט 1942, הורד מרכבת השילוחים והוצא להורג בבית הקברות.
גטו ז'טל, פולין פברואר, 1942 תחילה מונה שמואל קוסטין ואחריו אלתר דבורצקי, עורך דין ופעיל ציוני. לאחר בריחתו, מונה אליהו נובולנסקי. אלתר דבורצקי מילא תפקיד כפול של יו"ר היודנראט ומנהיג המחתרת. נמלט מהגטו ונרצח על ידי פרטיזנים.
גטו חלם, פולין דצמבר, 1939 י. פרנקל
גטו חרקוב, אוקראינה נובמבר, 1941 גורביץ, פרופ. לרפואה
גטו טוצ'ין, פולין יולי, 1941 גצל שוורצמן וסגנו מאיר הימפלרב ראשי היודנראט השתתפו בשרפת הגטו ובירי. הסגירו עצמם לגרמנים והוצאו להורג
גטו טרזיינשטט, צכיה דצמבר, 1941 יעקב אדלשטיין, יליד גליציה, ציוני וסוציאליסט, נורה למוות באושוויץ בנובמבר 1943, אחריו מונה פאול אפשטיין, סוציולוג וחבר בהתאחדות קהילת ברלין. הוא הוצא להורג בספטמבר 1944 בכלא הגטו. לבסוף מונו בנימין מורמלשטיין, יליד וינה, רב וחוקר יהדות וכן הרב ליאו בק.
גטו לבוב, פולין אוגוסט, 1941 יוסף פרנס, עו"ד וקצין לשעבר בצבא אוסטריה הוצא להורג לאחר שסירב לשתף פעולה. אברהם רוטפלד שמונה לאחריו נפטר לאחר תקופה קצרה. היו"ר האחרון, הנריך לנדסברג ניתלה יחד עם שאר חברי היודנראט בעקבות חיסול הגטו
גטו לובלין, פולין ינואר, 1940 הנריק בקר, מהנדס, נרצח במרץ 1942 וסגנו מרק אלטן מונה במקומו. בנובמבר 1942 נרצח אלטן על ידי מפקדי הגטו
גטו לודז' (+גטאות קטנים בורטגאו), פולין אוקטובר, 1939 חיים מרדכי רומקובסקי מדיניות של גטו פרודוקטיבי במטרה להינצל על ידי עבודה. שיתוף פעולה מלא עם הנאצים, גם בנושא השילוחים להשמדה. "לחתוך את היד כדי להציל את כל הגוף."
גטו לחווא, פולין יולי, 1941 דב לופטין היודנראט השתתף בשרפת הגטו ובריחה ממנו. לופטין נהרג בקרב בעלותו על מוקש ב 1944.
גטו לידא, פולין יוני, 1941 קלמן ליכטמן, מורה, במרץ 1942 נרצח יחד עם 6 מחברי היודנראט, וד"ר צ'רני, רופא, מונה במקומו
גטו מיינדזיז'ץ פודלסקי, פולין דצמבר, 1939 שמעון קלרברג, רוקח במיקצועו
גטו מינסק, בלרוס יולי, 1941 אליהו מושקין, לשעבר מנהל משרד ממשלתי. לאחר רציחתו, מונה סגנו משה יפה. יפה נרצח גם הוא בסמוך לאקציה. היודנראט תמך בהקמת מחתרת ובבריחה מהגטו.
גטו סמולנסק, הפדרציה הרוסית יולי, 1941 דר' פיינסון, רופא שיניים במקצועו  
גטו סוסנוביץ (+צנטרלה - אוסף הקהילות היהודיות במחוז שלזיה עילית), פולין ספטמבר, 1939 משה (מוניק) מרין נבחר על ידי הגרמנים לראש היודנראט לאחר שראש הקהילה לא היזדה
סלובקיה 1940 היינריך שוורץ שנעצר על ידי השלטונות, ארפד שבשצ'ן ואחריו אוסקר טימן. מילאו את הוראות המחלקה ה-14 (המחלקה לענייני יהודים) במשרד הפנים הסלובקי
גטו סלוניקי, יון אפריל, 1941 שבתאי (סבי) שאלתיאל הודח בדצמבר 1942 ובמקומו מונה צבי קורץ, רב יליד גליציה, תושב העיר מ-1933. קורץ גורש לברגן בלזן באוגוסט 1943
גטו פיוטרקוב טריבונלסקי, פולין ספטמבר, 1939 משה חיים לאו, רב העיר. לאחר חודש הוחלף בזלמן טננברג, ראש הקהילה לשעבר, שהוחלף על ידי סגנו שמעון ורשווסקי
גטו פינסק, פולין יולי, 1941 תחילה מונה דוד אלפר, מנהל גימנסיה "תרבות". הוא התפטר אחריי יומיים והוצא להורג עם חלק מאנשי היודנרט. במקומו מונה בנימין בוקשטנסקי. סגנו היה מוטל מינסקי, שכדובר גרמנית מילא בפועל את התפקיד.
גטו צ'נסטוכובה, פולין ספטמבר, 1939 לאון (לייב) קופינסקי
גטו צ'רנוביץ, רומניה אוגוסט, 1941 דר' זיגמונד נויברגר
צרפת (אוז'י"ף) נובמבר, 1941 רמון ראול למבר
גטו קובנה, ליטה אוגוסט, 1941 דר' אלחנן אלקס, רופא וציוני יחד עם סגנו עו"ד לייב גרפונקל שיתוף פעולה מוגבל, התנגדות לחלק ממעשי הנאצים.
גטו קולוז'וואר, הונגריה אפריל, 1944 דר' יוז'ף פישר, נשיא הקהילה הרפורמית
גטו קושינאו, רומניה אוגוסט, 1941 עו"ד שפירו ודר' גוטמן לנדאו שפירו ברח לבוקרשט במדי קצין רומני ודיווח למנהיגי הקהילה היהודית על הגרושים. חזר לגטו ונורה למוות באחד המשלוחים.
גטו קרקוב, פולין דצמבר, 1939 בתחילה מונו מרק ביברשטיין, מורה ואיש ציבור, וסגנו וילהאם גולדבלט. במאי 1940, בעקבות ניסיון שוחד שכשל, נעצרו השניים ודר' ארתור רוזנצוויג מונה במקומם. הוא נעצר לאחר שסירב לשתף פעולה ביוני 1942 ודוד גוטר מונה במקומו. ביברשטיין רימה את הנאצים בכמות האנשים ששלח למחנות. נכלא על ידי הנאצים ולבסוף נרצח בעצמו במחנה פלאשוב.
גטו ראדום, פולין דצמבר, 1939 יוסף דיאמנט היה בתפקיד עד אפריל 1942. לאחר שנשלח לאושוויץ, מונה לודוויג פסמן. בינואר 1943 נשלח פסמן לאושוויץ ונחום שנדרוביץ החליפו. במאי 1943 נשלח שנדרוביץ לאושוויץ.
גטו רדומסקו, פולין דצמבר, 1939 משה ברגר שהיה ראש הקהילה. במאי 1941 החליף אותו ויקטור גוטשטט שהיה בתפקיד עד ינואר 1943. סגן היו"ר היה יוסף פנסקי.
גטו רובנה, פולין ספטמבר, 1941 דר' משה ברגמן וסגנו עו"ד לאון סוחרציק התאבדו. במקומם מונה חיים רסנר.
גטו ריגה, לטוויה אוגוסט, 1941 עו"ד מיכאל אלישיב שעמד בעבר בראש ארגון היהודים הלוחמים לעצמאות לטוויה
גטו שאוולי, ליטה ספטמבר, 1941 מנדל לייבוביץ, עמד בראש לוחמי החזית היהודיים בצבא הליטאי, נהרג בהפצצה סובייטית על העיר .

גורלם של אנשי היודנראטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסקר שבוצע על ידי ישעיה טרונק, לגבי גורלם של חברי היודנראטים במזרח אירופה, עולה כי קרוב ל- 80% מחברי הידנראטים נספו לפני האקציות הגדולות או במהלך הגירושים להשמדה. להלן החלוקה כפי שעולה ממחקרו:

גורלם של אנשי היודנראט מספרם המוחלט אחוזים
ויתרו על תפקידם 21 2.9
הוצאו או נאסרו 13 1.8
נרצחו לפני הגירושים להשמדה 182 25.3
מצאו את מותם בזמן הגירוש להשמדה (נרצחו במקום או גורשו ונספו) 383 53.2
התאבדו 9 1.2
מתו מוות טבעי 26 3.6
נשארו בחיים 86 12.0
סך הכל 720 100

תהליכים בתדמית היודנראטים בתודעה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שנחקק ב-1950 איפשר להעמיד לדין יהודים, תושבי ישראל, שהואשמו על מעשיהם בתקופת השואה. סך הכל הואשמו כ-30-40 איש, רובם זוכו או שיצאו בעונשים קלים, יחסית למעשים שהואשמו בהם. משפטים אלו הופסקו לחלוטין בעקבות פסק דינו של השופט משה לנדוי בעיניין הירש ברנבלט, סגן מפקד המשטרה היהודית בגטו בנדז'ין, ב-1963 שפסק ש"אין על בית המשפט לפסוק בוויכוח הגדול הניטש"‏[4].

משפט ישראל קסטנר (שלא היה בעצמו איש יודנראט) ב-1954 , הלהיט את הוויכוח הציבורי בנושא הענשת יהודים על מעשיהם בשואה.

בעקבות המשפט, הזמין נתן אלתרמן את אבא קובנר אליו, ושאל אותו על תולדות גטו וילנה ותפקידו במרד. אלתרמן הגיב במשפט: "לו אני בגטו, הייתי עם היודנראט"‏[5]. ב-1954 אלתרמן הביע את דעתו במדור הטור השביעי בעייתון דבר ביצירתו "יום הזיכרון והמורדים", בביטוי "גיבורי השתדלנים והפרנסים". הביטוי והיצירה עוררו ויכוח ציבורי נוקב בין אלתרמן מחד ובין מנהיגי היישוב, כגון משה כרמל וישראל גלילי, וכן ממנהיגי המרידות בנאצים (יצחק צוקרמן, טוביה בוז'יקובסקי ואחרים) מאידך. אלתרמן בטור השביעי ("שתי דרכים", "טיב האשמה", "נימת הדיון") ובספרו "על שתי דרכים", כרמל במאמר בעיתון למרחב ובוז'יקובסקי במאמרו "בין השיר והפרוזה" בעיתון על המשמר.

אורי צבי גרינברג היה מהתומכים בדעותיו של אלתרמן‏[6]

משפט אייכמן ב-1961 המשיך את הוויכוח לגבי אחריותם של חברי היודנראטים. כך למשל, בנימין מורמלשטיין לא הוזמן להעיד במשפט, חרף הכרותו האישית עם אייכמן. עדים במשפט רצו לספר גם על תפקידיהם של ראשי היודנראטים, אולם התובע, גדעון האוזנר, החליט שלא להעלות את תפקודם במשפט, בטענו "זה יהיה משפטו של הרוצח, לא של קורבנותיו"‏[7].

לאחר משפט אייכמן הייתה חנה ארנדט לנושאת ההאשמה לגבי שיתוף הפעולה של היודנראטים עם הנאצים. ארנדט, אינטלקטואלית והוגת דעות מהידועות בעולם, יצאה למעשה נגד "שתי הדרכים", הן נגד דרך היודנראטים והן נגד דרך ההתנגדות האקטיבית. היא טענה ששיתוף הפעולה של היודנראטים היה מרכיב חשוב בתהליך ההשמדה. היא עצמה ודעותיה הותקפו באופן אישי‏[8]. ארדנט ביססה את דעותיה על מחקריו של ראול הילברג, חוקר שואה מהמשפיעים ביותר, ועם זאת שנוי במחלוקת‏[9], שמחקריו התבססו בעיקר על מסמכים גרמניים‏[10]. מחקרים מאוחרים, התומכים בדעותיה של ארדנט, מותקפים בטענה, שהם מתעלמים ממחקרים היסטוריים עדכניים, מחקרים המציגים את התמונה המורכבת של דרך היודנראטים‏[11].

למרות המחקר ההיסטורי העדכני בו מוצגת תופעת היודנראטים על כל מורכבותה, כולל צדדיה ההירואיים והטרגיים (על ידי טרונק, אהרון וייס ואחרים), עדיין בקרב הציבור בישראל רווח השימוש במילה "יודנראט" כמילת גנאי פוליטית. כך למשל כתב נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט בן דוד, בשנת 2008, בפסק דין בתביעת דיבה של אדם שכונה "יודנראט"‏[12]:

"השוואת מעשיו ודעותיו, לאלה של אנשי היודנראט, שפעלו באופן מודע ורציני לסייע בידי הנאצים, לא נועדה לטעמי לקדם כל תכלית פולמוסית אמיתית ... כאן יש לזכור כי בתודעה הלאומית שלנו נחרת שמם של אנשי היודנראט לדראון עולם והם מהווים דוגמה צורבת לבוגדנות לאומית שפלה מדעת שאין לה אח ורע. על חברי היודנראט ודומיהם נהוג לומר כי מכרו נפשם לשטן."

פסק דין זה זכה לביקורת על כך שהיודנראטים הפכו לכלי משחק בשדה הפוליטי העכשוי, ללא יכולת מענה‏[13]:

"במסגרת רשימה זו, נרצה להתמקד ב"שחקן" נוסף, שחקן "פאסיבי" ששולב במסגרת ההליך המשפטי דנן – היודנראט. שחקן רביעי זה, נרצה להראות, הושתק. קולו של שחקן זה לא נשמע, לא על ידי מי מהצדדים לדיון, לא על ידי עדים – שלא העידו בעניינו - לא על ידי בית המשפט. "שחקן" נוסף זה שולב כחלק מטיעון רטורי שנועד לבסס "קונטקסט היסטורי" לביקורתו הפוליטית של סטיבן פלאוט על עמדותיו ומעשיו של ניב גורדון ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני...פסיקתו של בית המשפט ביחס להשוואה זו, הניבה... הכרעה משפטית הכוללת בחובה קביעות היסטוריות חד- משמעיות ביחס לחברי מועצות היהודים באירופה הכבושה על ידי הנאצים, ביחס לאופי ולמהות מעשיהם, ביחס לדרך בה נזכרים הם במסגרת הציבוריות הישראלית. קביעות היסטוריות-פוליטיות נחרצות אלה היו תוצר מהלכיהם וקולם של שלושת ה"שחקנים" במשפט; קביעות אלה השתיקו את קולו של היודנראט והפכו את זכרונו ואת לקחו לחד-ממדי... השתקה זו ראויה לעיון ולדיון הן בשל משמעותה המשפטית והן בשל משמעותה לזכרונה הקולקטיבי של השואה בישראל."

כבר ב-1964, בית המשפט העליון, בהרכב יצחק אולשן, נשיא ביהמ"ש העליון, לנדוי וכהן בסרבם לשפוט, בפלילים ובאופן מוסרי, את פעילות "משתפי הפעולה", כתבו‏[14]:

"תהיה זו התנשאות והתחסדות מצדנו - מצד מי שמעולם לא עמד במקומם של אלה, ומי שהצליח להימלט משם, לעשות אמת זו עילה למתיחת ביקורת על אותם 'אנשים קטנים', שלא התעלו לרמת מוסר עילאית, בהיותם נירדפים עד צואר על ידי שלטון, שמטרתו הראשונה הייתה למחות את צלם האדם מעל פניהם ... אין ליחס למחוקק כוונה לדרוש רמת התנהגות, שאין הציבור יכול לעמוד בה, ומה גם שאנו עוסקים בהלכות שנקבעו על ידיו בדיעבד. ובל נשלה את עצמנו שאם מעשים שנעשו שם על ידי אחים נירדפים יישפטו בפלילים לפי אמות מידה של המוסר הצרוף, תוקל המועקה שבלב על המכה הנוראה שהוכה עמנו ... אדם קרוב אצל עצמו ואצל בני משפחתו, ואיסורי החוק הפלילי, כולל החוק לעשית דין בנאצים ובעוזריהם, לא נכתבו בשביל גיבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישעיה טרונק, יודנראט - המועצות היהודיות במזרח אירופה בתקופת הכבוש הנאצי, הוצאת יד ושם, 1972
  • אהרון וייס, בירורים בשאלת מעמדה ועמדותיה של ההנהגה היהודית בפולין הכבושה, יד ושם-קובץ מחקרים י"ב, עמודים 266-243, 1978
  • רות בונדי, אדלשטיין נגד הזמן, הוצאת זמורה ביתן, 1981
  • לייב גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, הוצאת יד ושם, 1959
  • אליעזר ירושלמי, פנקס שאבלי - יומן מגיטו ליטאי (1941-1944), הוצאת מוסד ביאליק, 1958
  • תום שגב, המיליון השביעי - הישראלים והשואה, הוצאת כתר, 1991
  • נתן אלתרמן, על שתי דרכים - דפים מן הפנקס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989
  • יעקוב רביסון, העקוב למישור: יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי, הוצאת מוסד ביאליק, 1965
  • נחמן בלומנטל, דרכו של יודנראט - תעודות מגטו ביאליסטוק, הוצאת יד ושם, 1962
  • נחמן בלומנטל, תעודות מגטו לובלין - יודנראט ללא דרך, הוצאת יד ושם, 1967

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הוראות היידריך בדבר מדיניות ונקיטת פעולות כלפי היהודים
  2. ^ על מינוי היודנראט בגטו לובלין
  3. ^ על מינויו של ד"ר אלקס לראש היודנראט בגטו קובנה
  4. ^ ע"פ 77/64 הירש ברנבלט נ' היועץ המשפטי לממשלה
  5. ^ תום שגב, המליון השביעי עמוד 277
  6. ^ יחיעם וייץ, על סיפרו של רוני שטאובר, לדור שואה וגבורה במחשבה הציבורית בארץ בשנות החמישים, הארץ 2001
  7. ^ יחיעם ויץאייכמן בתא זכוכית, בן-גוריון במקדש בודהיסטי, באתר הארץ, 23 בינואר 2009
  8. ^ תום שגב, המליון השביעי עמוד 338
  9. ^ דינה פורת, פרשת הילברג: מורדים בעל כורחם, הארץ, 2012
  10. ^ ההיסטוריוגרפיה של השואה, עמ. 1-2, יד ושם
  11. ^ יחיעם ויץ, העובדות שביסוד הזיכרון, עיונים בתקומת ישראל כרך 13, (2003) עמ' 446-447
  12. ^ ע"א (נצרת) 1184/06, 1196/06 סטיבן פלאוט נ' ניב גורדון, 27 בפברואר 2008
  13. ^ ליאורה בילסקי, חמדה גור-אריה,"בזכות המבוכה" - ה"יודנראט" במבוך המשפט הזיכרון והפוליטיקה
  14. ^ חנה יבלונקה, החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם: היבט נוסף לשאלת הישראלים, הניצולים והשואה