יודנראט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: לא מתעלה מעל ספר הלימוד לנושא וחלקו חופף לספר הלימוד - אם כי לא כהעתקה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

היודנראטגרמנית: Judenrat, ברבים: Judenräte; "מועצת היהודים"), שכונה בגטאות אחדים אֶלְטֶסטֶנרָאט (בגרמנית: Ältestenrat; ביידיש: עלטעסטענראט, "מועצת הזקנים"), היה מוסד שלטון יהודי שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית. היודנראט היה מוסד זמני שנועד בדיעבד לקיים את המדיניות הנאצית שקדמה ל"פתרון הסופי" של שאלת היהודים. יודנראטים קמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש באירופה בתקופת השואה.

הקמת היודנראטים ומאפייניהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"איגרת הבזק" שכתב ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, ב-21 בספטמבר 1939, נקבע בין השאר, כי יש להקים הנהגה יהודית בגטאות - "יודנראט", שתקבל הוראות מן הגרמנים ותדאג ליישמן בקרב הקהילה היהודית. ב-28 בנובמבר 1939 הוציא ד"ר הנס פרנק מושל אזור הממשל הכללי - "גנרלגוברנמן", פקודה מפורטת על הקמת היודנראטים, אולם ההוראות בו על דרכי קביעת היודנראט לא התקיימו, בפועל.

ברוב המקרים הטילו השלטונות הגרמניים על אדם אחד - יושב ראש היודנראט את האחריות לביצוע המדיניות שלהם, והוא היה ממנה את שאר החברים. במקומות בהם התקיימה קהילה יהודית לפני המלחמה, או שהיה קיים ועד יהודי לעזרה הדדית אחרי הכיבוש הנאצי, היו חבריו פעמים רבות הבסיס למועצות היודנראט. לעתים, במדינות בהם האוכלוסייה הכבושה שיתפה פעולה עם הנאצים, שותפו השלטונות המקומיים של האוכלוסייה הכבושה, בקביעת חברי היודנראט. למרות שההוראות של פרנק קבעו שחברי היודנראט צריכים להשתייך לקהילה המקומית, לא תמיד נשמר עיקרון זה, וחברי המועצות היו גם לא מקרב הקהילה המקורית. מספר חברי היודנראט נע לרוב בין 8-24, תלוי בגודל הקהילה.

רבים מחברי היודנראטים התחלפו בתקופת השואה. השלטונות הגרמניים השתדלו להחליף חברים שגילו עצמאות או התנגדות, ומינו במקומם אנשים נאמנים שהם האמינו שישתפו איתם פעולה ביתר קלות.

תפקידי היודנראט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים העדיפו לפעול מול נציגות יהודית מרכזית אחת שתמלא את הוראותיהם, כמו אספקת יהודים לעבודות כפייה, הסגרת מפירי חוק, החרמת רכוש וגביית מיסים, אכיפת הוראות הגסטאפו כגון: איסור לידה בגטו; ומאוחר יותר הכנת רשימות הנשלחים להשמדה. כמו כן הוקמה משטרה יהודית (Ordnungsdienst; "שירות הסדר"), ששוטריה שיתפו לעתים פעולה עם הנאצים במטרה להישאר בחיים.

בתחילה נהגו השלטונות הנאציים לאפשר ליודנראט את הטיפול בנושאים ציבוריים כמו עבודה, דיור, סעד, חינוך, דת, בריאות, תברואה ותחבורה ציבורית. היודנראט תיפקד כמעין עירייה של הגטו. הם קיבלו רשות להפעלת התחבורה הציבורית, המסחר בחנויות, הנפקת בולים והדפסת הכסף המיוחד לגטו. היודנראטים דאגו לעבודה סדירה ולתעשייה של הגטו. הוקמו מפעלים מתוך הנחה שיהודים שיעסקו בתעשייה, שתשמש כוח ייצור למאמץ הצבאי הגרמני בעורף, ודרך כך יסייעו גם לצורכי גרמניה הנאצית במלחמה..

חברי היודנראט שימשו כאנשי קשר בין היהודים לנאצים. כמו כן נאלצו לעמוד מול דרישת שני הצדדים שברוב המקרים היו מנוגדות זו לזו, ללא אפשרות גישור ביניהן. הגרמנים דרשו לבצע את הוראותיהם, והיהודים קיוו להגנה מצד היודנראט. הגרמנים האמינו שאם חברי היודנראט יבצעו את הוראותיהם, הדבר יחסוך מהם כוח אדם (שהיה נחוץ בחזיתות), וזעם היהודים יופנה כלפי היודנראט במקום כלפיהם.

בשלבים הראשונים, טרם ביצוע פעילויות ההשמדה של "הפתרון הסופי", קיבלו היהודים את הקמת היודנראט בברכה, כגוף שמטרתו לסייע ליהודים ולנהל את ענייניהם. ראשי היודנראט עקב כך היו בעיקר ממכובדי הקהילה החילוניים והדתיים. עם תחילת ההשמדה של היהודים, נעשו דרישות הנאצים קשות יותר לביצוע, והיודנראטים נדרשו לבצע פעולות הקשורות למדיניות הדיכוי הנאצית, כמו הכנת רשימת הנשלחים להשמדה, ומיון האנשים במחנות ההשמדה לעבודה או לתאי גזים.

יחד עם השינוי בתפקיד היודנראט השתנה גם הרכבו. מונו יהודים מתחתית החברה, שהשיגו את התפקיד באמצעות מתן שוחד לגרמנים, ושקיוו כי שיתוף הפעולה עמם, יקדמם ויציל אותם ואת משפחותיהם מהשמדה. חברי יודנראט אלה נוצלו על ידי הגרמנים להלשנה, הסגרת מפירי חוק, ולזריעת אווירה של חשדנות בגטו. ידוע על מספר גטאות שבהם היה שיתוף פעולה מלא בין הנאצים ליודנראט, לפחות בנושא המשלוחים להשמדה.

דרכי ההתמודדות של היודנראט עם קשיי התפקיד השתנו מגטו לגטו, זאת בהתאם למיקומו ולאופי הקהילה שהרכיבה אותו. רוב נציגי היודנראט האמינו בנחיצות העבודה בגטו, וביצירת מוצרים חיוניים לנאצים, במטרה לדחות את השמדת תושבי הגטו. היודנראטים השתדלו לייעל את שיטת העבודה בגטו על-מנת להפכו לחיוני עבור הגרמנים.

מידת הנכונות לשיתוף פעולה בין היודנראט לנאצים נחלקת לכמה קבוצות:

  1. אי שיתוף פעולה: חברי יודנראט שסירבו לשתף פעולה עם הגרמנים, ופרשו מתפקידם, או חוסלו.
  2. שיתוף פעולה חלקי: שיתוף פעולה בתחומי מתן השירותים לקהילה, אך סירוב לארגן יהודים שיישלחו להשמדה. עזבו את תפקידם, נרצחו או התאבדו, עם תחילת האקציות וחיסול הגטאות. אדם צ'רניאקוב (ראש היודנראט בגטו ורשה) התאבד, לאחר שקיבל הוראה לספק רשימה יומית של 6,000 איש להשמדה עם ראשית האקציה הגדולה של הגטו ב-24 ביולי 1942.
  3. שיתוף פעולה במטרה להציל יהודים: גטו פרודוקטיבי. כדוגמת יעקב גנס מגטו וילנה ששיתף פעולה עם הנאצים, עודד להישרדות הנשארים על חשבון המוקרבים, למען שאר תושבי הגטו. יהודים רבים ראו בגנס בוגד ומשתף פעולה עם הנאצים, ואף הייתה התנגשות אלימה בין המחתרת בגטו למשטרה היהודית ברשותו. כשחוסל גטו וילנה ב-1944, הוצא גנס להורג עם שאר יושבי הגטו, וכך הוכח כי אין עתיד גם למשתפי הפעולה עם הנאצים.
  4. שיתוף פעולה למען אינטרס אישי: שיתוף פעולה על מנת להגן על עצמם, על משפחותיהם ולמען בצע כסף. כמו שאר תושבי הגטו, נשלחו להשמדה כשהנאצים לא נזקקו עוד לשירותם. אנשים אלה היו בדרך כלל מחליפיהם של נציגי היודנראט המקוריים, ומונו לתפקידם לאחר שקודמיהם נרצחו, או נשלחו למחנות המוות.

תפקידים שהטילו הנאצים על היודנראטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני כניסת היהודים לגטאות:

  1. גיוס יהודים לעבודות כפייה לטובת מכונת המלחמה הגרמנית.
  2. עריכת מפקדים של האוכלוסייה היהודית, לצורך הערכה של דרכי פעולה אפשריות.
  3. פינוי דירות של יהודים ומסירתן לגרמנים
  4. תשלום קנסות כופר נפש שהוטלו על הגטו למימון הפעילות הגרמנית.
  5. החרמת חפצי ערך מיהודים להעשרת קופת הרייך.
  6. בחירת ראש היודנראט מתוך הקבוצה שנבחרה.

לאחר כניסת היהודים לגטאות:

  1. אחריות להעברת היהודים ממגוריהם הקודמים למקום חדש בגטו הסגור.
  2. מציאת מגורים לכל המועברים בתוך תחומי הגטו.
  3. שמירה על הסדר הציבורי בגטו.
  4. מניעת הברחות של מזון ומוצרים אל הגטו.
  5. חלוקת המזון שסיפקו הגרמנים לגטו לפי זכאות שנקבעה מראש.
  6. האחריות למניעת התפשטות המחלות המדבקות מעבר לגבולות הגטו (הנאצים שמחו על כך שמגפות התפשטו ברחבי הגטו וצמצמו את האוכלוסייה היהודית)
  7. (1940) אנשי היודנראט נאלצו לבחור עובדי כפייה למחנות העבודה - כרוך בשליחה של האנשים הנבחרים הרחק ממשפחתם.
  8. עריכת רישום של היהודים שישלחו להשמדה (על מעשה זה הייתה ביקורת רבה מצד היהודים על היודנראט)
  9. יצירת בתי כלא יהודיים לאיכלוס עבריינים שפעלו בגטו.
  10. הקמת משטרה יהודית השתפקידה היה לטפל בבעיות סדר, פשע ומשמעת פנימיים.
  11. חלוקת אות הקלון ליהודי הגטו (כמו הטלאי הצהוב)

תפקידים שלקחו היודנראטים על עצמם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני כניסת היהודים לגטאות:

  1. ניסיון לדחות את הגזירות המנהליות והכלכליות או ניסיון לצמצם אותן
  2. ניסיון להשתמש בתככי הפוליטיקה בגרמניה כדי להפנות תשומת לב לבעיית היהודים
  3. ניסיון להרוויח זמן בכל פעולה
  4. ניסיונות למנוע עונשים קולקטיבים
  5. ניסיון להראות לגרמנים את כוח העבודה החשוב שטמון ביהודים
  6. מציאת מקומות מגורים, ומזון לפליטים הרבים בעקבות המלחמה כתשובה לניסיונות הנאצים לשבור את הקהילה היהודית

לאחר כניסת היהודים לגטאות:

  1. פיתוח יוזמות להשגת מזון נוסף על ידי השגת מצרכים בשוק השחור בצד הארי או קבלת מזון תמורת מוצרים מהמפעלים בתחומי הגטו
  2. יצירת מסגרות לעזרה הדדית למען הקלת המצוקה
  3. הקמת בתי חולים ומרפאות כדי לצמצם את ממדי המחלות והמגפות

יודנראטים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם הגטו או הקהילה ראש היודנראט סגנון השלטון יחס היודנראט לנאצים
גטו ורשה אדם צ'רניאקוב מונה לפני הקמת הגטו לאחראי על ידי ראש העיר ולאחר מכן על ידי הגסטאפו (למרות שסירב) ליברליזם כלכלי וכללי. אי-התערבות בחיי הפרט. כתוצאה אי-סדר אך יש מעטים הנהנים מחיים נוחים. קיים קשרים עם גרמנים שהביאו לתמורה מסוימת. ב-20 ביולי 1942 שאל בגסטאפו אם יהיה גירוש. הם משקרים או מתחמקים. אחר-כך קיבל הודעה למסור 6,000 איש או שאשתו תירצח. הוא התאבד.
גטו קרקוב מרק ביברשטיין מונה עם כיבוש העיר על ידי אנשי אס. אס. בטרם המלחמה היה מורה ואיש ציבור בקהילה היהודית. ניסה לסייע כמיטב יכולתו לקהילה היהודית. שיתוף פעולה חלקי, בניסיון להציל כמה שיותר יהודים. רימה את הנאצים בכמות האנשים ששלח למחנות. נכלא על ידי הנאצים ולבסוף נרצח בעצמו במחנה פלאשוב.
גטו לודז' (+גטאות קטנים בורטגאו) חיים מרדכי רומקובסקי מונה ומינה מועצה שהוצאה להורג. המועצה השנייה הותאמה לגרמנים (הייתה חלשה) רומקובסקי כונה "מלך היהודים" על ידי היהודים והגרמנים. פרסם בולים ושטרות כסף (שלא אפשרו מסחר-חוץ וגרמו להרעבה) עם דיוקנו. פטרן בחתונות. נסע במכונית יקרה. נקט יד קשה במתנגדיו. הגטו הפך למחנה-עבודה, תעשיית טקסטיל מתפתחת. עם זאת כולם רעבים. מדיניות של גטו פרודוקטיבי במטרה להינצל על ידי עבודה. שיתוף פעולה מלא עם הנאצים, גם בנושא השילוחים להשמדה. "לחתוך את היד כדי להציל את כל הגוף."
גטו וילנה ראש היודנראט שנבחר על ידי היהודים הוצא להורג. יעקב גנס, אלמוני, מונה לראש - המשטרה והפך לראש היודנראט בהדרגה. הוא מינה מועצה והפך למנהיג הגטו. גנס הקים "גטו עובד" ופעל ליצירת מקורות פרנסה בגטו. הוא קיווה כי היצרנות תעזור להמשך הקיום היהודי עם מעט אוטונומיה. כמו כן הוא הקים מערכת אדמיניסטרטיבית לטיפול בבעיות הרעב, המגיפות וצפיפות הדיור. בנובמבר 1941 נדרש להקצות אלפי יהודים לעבודת כפייה, שידוע לכולם שתוביל להשמדה. גנס מילא את ההוראה משום שידע שסירובו יביא להשמדת הגטו כולו, הוא בחר את היהודים הזקנים, החולים ואלו שסיכוייהם לשרוד היו הנמוכים ביותר. פעל להצלת יהודים אך שיתף פעולה עם הגסטאפו והפעיל את המשטרה היהודית שתשליט סדר ותאכוף את החוק
גטו קובנה אלחנן אלקס פעל בהסכמה שיתוף פעולה מוגבל, התנגדות לחלק ממעשי הנאצים.
גטו ביאליסטוק הרב ממונה לראש היודנראט אך בפועל סגנו, אפרים ברש היה ראש הגטו גטו פרודוקטיבי ברש דגל בשיתוף פעולה ובגישה שהשמדה תהיה בכל מקרה ולכן יש להציל מעטים גם תוך הקרבת אחרים. הוא אפילו מנע מרד בגטו לפני משלוח.
קטוביץ' (35 קהילות) משה מרין נבחר שרירותית לראש היודנראט גטו פרודוקטיבי  
גטו מינסק, גטו לחווא, גטו טוצ'ין   היודנראט מעודד מרד כשידוע שהשמדה וודאית מתקרבת  
סלובקיה היינריך שוורץ שנעצר על ידי השלטונות, ארפד שבשצ'ן ואחריו אוסקר טימן.   מילאו את הוראות המחלקה ה-14 (המחלקה לענייני יהודים) במשרד הפנים הסלובקי

בתודעה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-50 ניטש בישראל ויכוח לגבי היחס ליודנראט. גישה רווחת גינתה את היודנראטים כמשתפי פעולה עם הנאצים. למשל, בעיתון למרחב נכתב: "ההתקוממות והמרד היו הבררה היחידה שנותרה ליהודים. דרך היודנראטים ושיתוף הפעולה עם השלטון הנאצי הייתה פסולה, משלה, מבישה, ומסייעת להשמדה." היו שנקטו בגישה זאת, כמסר מחנך לדור הבא, גם אם הכירו בכך שהמציאות שעמדה בפני אנשי היודנראט הייתה מורכבת. משה כרמל כתב: "באמרנו לאדם כי יש תנאים ומצבים ויהיו הם תנאים ומצבים של התופת עצמה אשר בהם הפרת נאמנות, הפקרת אחים ובגידה בחברים אפשר להבינן ... הננו מעירים ומעוררים ... את היצרים ... העשויים לקעקע כל חברה אנושית".כנגד דברים מעין אלו והגישה שהיו רק שני דרכים יצא נתן אלתרמן, שביקש להתייחס למורכבות ההיסטורית‏[1]. בית המשפט העליון הציג את הוויכוח שניטש בישראל בשנות ה-60 המוקדמות לגבי פעילות היודנראטים‏[2]:

"דעת הכל היא שאין על בית המשפט לפסוק בוויכוח הגדול הניטש - לא במעט בכח הנבואה שלאחר מעשה - על דרכם של היודנרטים למקומותיהם - אם בשתפם פעולה במידה זו או אחרת עם הגרמנים הם סטו מצווי המוסר, ואם התועלת שבפעולתם ובעצם קיומם הייתה מרובה על הנזק שהסבו ... אותו שיתוף פעולה, שנולד מתוך אונס וכפיה מאין כמוהם, לא הוכרז בתור שכזה, כעבירה פלילית על ידי המחוקק שלנו."

לאחר משפט אייכמן הייתה חנה ארנדט לנושאת ההאשמה נגד שיתוף הפעולה של היודנראטים עם הנאצים. ארנדט טענה ששיתוף הפעולה היה מרכיב חשוב בתהליך ההשמדה. כמענה לטענות אלו בוצעו מחקרים היסטוריים שהציגו את התמונה המורכבת של התגובות של היודנראטים‏[3].

במהלך משפט אייכמן דאג התובע גדעון האוזנר שלא להעלות את תפקוד היודנראטים במשפט, בטענו "זה יהיה משפטו של הרוצח, לא של קורבנותיו"‏[4]. בעקבות זאת, למרות שבקרב היסטוריונים תופעת היודנראטים מוכרת על כל מורכבותה, בקרב הציבור בישראל רווח השימוש במילה "יודנראט" כמילת גנאי‏[5], תוך תיאור אנשי היודנראט כמי ששיתפו פעולה עם הנאצים לצורך הפקת רווח אישי. כך למשל כתב נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט בן דוד, בפסק דין בתביעת דיבה של אדם שכונה "יודנראט"‏[6]:

"השוואת מעשיו ודעותיו, לאלה של אנשי היודנראט, שפעלו באופן מודע ורציני לסייע בידי הנאצים, לא נועדה לטעמי לקדם כל תכלית פולמוסית אמיתית ... כאן יש לזכור כי בתודעה הלאומית שלנו נחרת שמם של אנשי היודנראט לדראון עולם והם מהווים דוגמה צורבת לבוגדנות לאומית שפלה מדעת שאין לה אח ורע. על חברי היודנראט ודומיהם נהוג לומר כי מכרו נפשם לשטן."

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ליאורה בילסקי, חמדה גור-אריה, "בזכות המבוכה" - ה"יודנראט" במבוך המשפט הזיכרון והפוליטיקה, עמ' 30-32
  2. ^ ע"פ 77/64 הירש ברנבלט נ' היועץ המשפטי לממשלה
  3. ^ יחיעם ויץ, העובדות שביסוד הזיכרון, עיונים בתקומת ישראל כרך 13, (2003) עמ' 443-448
  4. ^ יחיעם ויץאייכמן בתא זכוכית, בן-גוריון במקדש בודהיסטי, באתר הארץ, 23 בינואר 2009
  5. ^ ליאורה בילסקי, חמדה גור-אריה, "בזכות המבוכה" - ה"יודנראט" במבוך המשפט הזיכרון והפוליטיקה, עמ' 36-37
  6. ^ ע"א (נצרת) 1184/06, 1196/06 סטיבן פלאוט נ' ניב גורדון, 27 בפברואר 2008