משתמש:Dvh313/לינו

לינו היתה אוניה בנויה עץ, בעלת דחי של כ-450 טון ושני תרנים. האניה שטה תחת דגל איטלקי, עם צוות איטלקי בן שבעה עד שמונה אנשי צוות. האנייה ידועה כאניה שנשאה מטען נשק ותחמושת לערבים במלחמת העצמאות של ישראל בפרשת הלינו. האניה טובעה בפעולה של הפלי"ם.

הטבעת אוניית הנשק לינו בנמל בארי באיטליה, היתה פעולה אחת בשורה ארוכה של פעולות צבאיות שבוצעו מחוץ לארץ ישראל בשנים האחרונות של המנדט הבריטי. רוב הפעולות היו מופנות כנגד הבריטים וחלקן כנגד הערבים. לפעולות אלו היה אופי הפגנתי או נקמני. פעולת הלינו נבדלת מהן בכך שהיתה פעולה צבאית שתכליתה מניעת הגעת כמות ניכרת של נשק ותחמושת לזירת הקרבות במזרח התיכון. המבצעים השתדלו שלא תתגלה זהותם, בניגוד לפעולות האחרות שביצוען עורר הד תקשורתי נרחב ולא היה ספק מי הם המבצעים.

השתלשלות האירועים

בחודש מרץ 1948, כאשר היה ברור לכול, שמתרחשת מלחמת אזרחים בארץ-ישראל וכי המלחמה תחריף לאחר תום המנדט, השתדלו שליחי הרכש ועליה ב' לרכוש נשק מכל מקור אפשרי. אהוד אבריאל, השליח בצ'כיה, הצליח לרכוש כמות ניכרת של נשק, ולשלוח לא"י באוניה "נורה" שהפליגה מנמל פיומה (רייקה, כיום) מיוגוסלביה. ביום שישי 26 למרץ, פנה לשייקה דן, השליח ביוגוסלביה , קצין הקשר היוגוסלבי והודיע לו כי "לנמל פיומה הגיעה הספינה שצריכה להעמיס את הנשק הצ'כי." דן, שידע שלא מצפים לנשק נוסף מצ'כיה, מיהר להתקשר לאבריאל ובקשו לברר את העניין. ואכן הסתבר שהסורים רכשו ממפעל הנשק "זבריובקה" כ-8,000 רובים , 6 מיליון כדורים בקוטר 7.92 מ"מ6 וכמות ניכרת של חומר נפץ. דן ניסה למנוע את העמסת הנשק בטענה שניירות המטען מזויפים ומציגים את המטען כחלקי מכונות ולא כנשק, אולם היוגוסלבים לא סייעו לו. למרות זאת, מסרו לו פרטים מלאים והוא יכול לשלוח את המברק הבא ב-30/4/1948: "הכלי עם הסחורה לישמעאלים יצא הבוקר ב-0500. השם לינו. הדגל איטלקי, נוסע 6 מיל לשעה. יש לו 7 עובדים. רב החובל Vizolo Pietro. במזג אוויר טוב נוסעים דרך7 Otrantische Tier בדרך קפריסין. במזג אויר רע מכונים דרך Capo Copiento . כמו כן במקרה של קלקול במכונות. המגמה בירות." כמובן, שכמויות נשק מעין אלה יכלו לשנות את מאזן הכוחות ביו היהודים והערבים ובדרגים הגבוהים הוחלט למנוע את הגעת “לינו” ליעדה. שאול מאירוב (אביגור לימים) נציג המוסד לעליה ב' , שמקום מושבו בז'נווה, הורה לאנשיו באיטליה: עדה סרני, מוניה מרדור , יהודה ארזי ושלום לוין להיערך להטבעת “לינו”, ויהי מה. לפעולה התקבל אישורו של בן-גוריון.

במקביל נשלחה מקיסריה בתאריך 2/4/48 אוניית הדיג "דרום אפריקה" ועל סיפונה 25 אנשי פלמ"ח מזוינים בסטנים, חומרי נפץ ובמקלע בינוני במטרה להשתלט בכוח על הספינה, לפרוק את הנשק באחד האיים השוממים ולהטביע אותה. פעולה זו כונתה "מבצע שלל 1"

אנשי עליה ב' באיטליה ניסו לאתר את מקומה של “לינו” בים האדריאתי בעזרת מטוסים שלהם שחנו בסביבת בארי, אולם העלו חרס בידם. בינתיים שקלו דרכים כיצד להטביע את “לינו”. שלוש אפשרויות הוצעו ע"י הצוות: (1) לבנות פצצה פרימיטיבית במשקל 50 ק"ג ולזרוק אותה ממטוס תובלה מטיפוס "קומנדו" C-46 על ה”לינו”. סיכוני התוכנית היו רבים ונשקפה סכנה לצוות המטוס. שנית, היות וההטלה היתה חייבת להתבצע בגובה נמוך, יוכלו אנשי צוות הספינה לזהות את המטוס והמשטרה האיטלקית לא תאחר לאסור את המבצעים. דבר זה היה משבש ואולי גורם אף לביטולן של פעולות מחתרתיות שונות שהתרחשו באיטליה, ושלישית, המבצע לא יכול להתבצע בשעות הלילה. ומה יקרה אם הספינה תחלוף שם במקרה בלילה? (2) ש"סנט אנטוניה" תשתלט על “לינו”. "סנט אנטוניה", ספינת מנוע קטנה בת 250 טון, בבעלות המוסד לעליה ב', אמורה היתה להעלות מעפילים ארצה ושמה העברי היה "נירית". היא עגנה בנמל גאטה, כ-100 ק"מ צפונית לנאפולי, הכנתה לשייט תארוך כשבוע ומהירותה 6 קשר בלבד איך תוכל לרדוף אחר “לינו” ולירטה? (3) לרשות המוסד לעליה ב' עמדה גם יאכטה קטנה "השחף" ממונעת בנזין, שמהירותה כ-12-14 קשר, אולם היא לא היתה כשרה לשייט ונדרשו 3-4 שבועות לשפץ את המנוע. אמנון יונה, איש ההגנה באיטליה, היה אמור לנהל אחת משתי התוכניות האלה.

מכל האפשרויות האלה, שכולן נראו בעלות סיכויי הצלחה נמוכים ביותר, נראתה הפעלת ה"סנט אנטוניה" כאפשרות הריאלית ביותר והוחלט על מימושה. סרני, שהיתה בעלת הבנה גדולה, הניחה כי קברניט “לינו” ייכנס וודאי לאחד הנמלים האיטלקיים. ואם יוכלו לעכבה שם - אפשר יהיה לבצע פעולת חבלה במימי הנמל. במקביל להתארגנות הצבאית היא פנתה לכיוון המדיני: היא התקשרה אפוא לאחד מידידיה – מפקח המשטרה ומסרה לו ש”לינו”, המשייטת כעת בים האדריאתי, עמוסה נשק המיועד לקומוניסטים, המתארגנים לבחירות הקרבות ובאות באיטליה בחודש אפריל. מפקח המשטרה שלח אפוא מברקים לכל הנמלים והורה לעצור את “לינו” מיד כשתיכנס לתחום המים הטריטוריאליים של איטליה. ואכן כמצופה, ב-3 לאפריל נכנסה “לינו” לנמל מולפטה – נמל קטן צפונית לבארי. רוב אנשי צוותה נעצרו והיא הועברה לרציף הצבאי בנמל בארי.

מעצרה של “לינו” גרר שתי פעולות מידיות. "מבצע שלל 1" הופסק ו"דרום אפריקה" על אנשי הפלמ"ח שעליה חזרה לארץ. והתוכנית להפעיל את "סנט אנטוניה" בוטלה והחלו לארגן צוות שיבצע את החבלה בנמל בארי. סרני נטתה בתחילה להעסיק חבורת חבלנים איטלקיים, שבצעו פעולות חבלה תת-ימיות בזמן מלה"ע השנייה, אולם לנוכח התנגדות הנחרצת של אנשי הפלי"ם חזרה בה. יוסף (יוסל'ה) דרור טען: "חבלנים איטלקיים? את רוצה להעסיק שכירי חרב זרים כדי להטביע את '“לינו”, לגזול מאיתנו את הכבוד הזה?"9 סרני הבהירה לדרור שלא מדובר בענייני כבוד אלא במשימה שיש להשלימה בזמן קצר מאד. (דרור רצה לשלוח אנשים לצרפת ולארץ שיביאו פריטים קריטיים.) אולם נתנה לו אור ירוק להתארגן לפעולה אם יעמוד באילוצים. במקביל התייעצה כיצד לעכב את הספינה, ביודעה שהצד הפורמאלי של הפלגת “לינו” כשר. נאמר לה שאוניות עץ איטלקיות חייבות ברישיון מיוחד לנשיאת נשק. ל”לינו” לא היה רישיון שכזה וכך יכול היה מפקד המשטרה בבארי להבטיח לה שיעכב את “לינו” למספר ימים עד שהרישיון 'יוסדר'. מאירוב מינה את מוניה מרדור למפקד. הפעולה שכונתה "מבצע שלל 2"10. לרשותו הועמדו אנשי הפלי"ם יוסל'ה דרור, בני קרביץ, מאיר פליק ואמנון יונה. הם אלתרו מוקש ימי מהפצצה, שאמורה היה להיזרק על “לינו”, ומחומרים 'אזרחיים', שנרכשו טיפין-טיפין בבתי מרקחת ברחבי רומא. בעוד אנשי הצוות מתארגנים בבארי לפעולה, נכנסה משחתת בריטית לנמל בארי ועגנה ליד “לינו”. מטרתה היתה ללוות את “לינו” למלטה, שהיתה בשליטת הבריטים, שם היה אמור להיערך בירור יסודי למי מיועד הנשק. אם הנשק היה מיועד לצבא היהודי – יוחרם, ואם לצבא הערבי – ילווה למחוז חפצו. בתאריך 8/4/48 חדרו שני אנשי החוליה: דרור וקרביץ לנמל בארי ושחו עד לאוניה טבועה למחצה, שעגנה ליד “לינו”. להוויתם התברר להם שהמשחתת מאירה בזרקורים על “לינו” ומשמרות צופים עליה כל הזמן. הם המתינו עד לשעה 4 בבוקר אולם כשהסתבר, שעירנות הבריטים לא יורדת ואור היום עומד לעלות, הם נאלצו לסגת והטביעו את המוקש בים.

מרדור נאלץ לשלוח למאירוב את המברק: "לאור ¬ –מבן‎12 9/4/48 אף-על-פי שהחוליה היתה הלילה בקרבת השחרחורת 13 והגיעה עד למרחק של 20 מ' לא עלה בידם להשיג את המבוקש. בגלל עירנות המקומיים והתאורה של הצף של המנוולים14. הננו מוכנים לנסיון נוסף הלילה לאחר שיתברר המצב." סרני הפעילה שוב את קשריה והמשחתת נאלצה לעזוב את הנמל והמתינה ל“לינו” במרחק-מה. דרור ואנשי צוותו בנו מוקש חדש במשך היום וחדרו שוב לנמל ב-9/4/48. הפעם עלה בידם להגיע ל“לינו” ולהצמיד את המוקש לחרטום הספינה. הם הצליחו לצאת מנמל מבלי שהתגלו, עלו על רכב המילוט ומיד נסעו לכיוון רומא.

בניסיונות שערכו בעת בניית המרעום, הם העריכו שהזמן הנדרש להפעלת המוקש יהיה כשעתיים-שלוש. לאחר שחלף פרק זמן זה והמוקש לא התפוצץ, סברו שהמבצע נכשל ולכן לא דווחו לסרני על המבצע.

למחרת, בשעה 9 לערך בבוקר התפוצץ המטען והספינה שקעה לאיטה למימי הנמל בלא שנגרם כל נזק לסביבתה. בשעה 930 התקשר מפכ"ל המשטרה לסרני ובישר לה על הטבעת הספינה. משהגיבה סרני בהפתעה מוחלטת, השתכנע שלא יד היהודים במעל אלא הבריטים ואכן הנסיבות הורו על כך: • מקצועיות הביצוע – ברור שהמבצעים היו חבלנים עתירי ניסיון. • משחתת בריטית עגנה ליד ה“לינו” ועזבה טרם הפיצוץ. • הבריטים כבר בצעו מעשה שכזה בעבר: הם הניחו מוקש תחת ה"פאן קרסנט" בוונציה. • נציג בריטי רשמי הודיע בבארי שהנשק נועד כנראה ליהודים, כי הרי הערבים מקבלים נשק מהבריטים. על כן, העיתונות ודעת הקהל האשימו את הבריטים הטבעת הספינה ולא קישרו את היהודים ומוסדותיהם למעשה. לאור הצלחת המבצע שלח מרדור את המברקים הבאים לממונים:

אל: דיקי, אמיתי, הלל16 10/4/48 מאת: אור הישמעאלית הבנימינית17 שוקעה, פרטים בהזדמנות לחברינו שלום

12. אור - המפקדה בז'נווה, בן – מרדור 13. שחרחורת - ה“לינו” 14. צף – אוניה, מנוולים - אנגלים 15. מרדור, עמ' 241 16. דיקי – משרד הרכש, אמיתי – בן-גוריון, הלל – גלילי 17. בנימינית - איטלקיה

אל: דיקי 10/4/48 מאת: אור נא למנוע כל פרטים על זהות המבצעים

מבצע "שודד" (שלל 3)

למרות, שמבצע "שודד" התרחש בחודש אוגוסט 1948 וחורג ממסגרת דיון זה, אי אפשר שלא לתאר בקצרה את סופה של פרשת אוניית הנשק "לינו". הנשק נשלה מקרקעית הנמל. ראה תמונה מצ"ב. (היה ארוז בארגזים חסיני-מים) ואוחסן ארעית במחסני הצבא האיטלקי. נזק של 15% לרובים ו-80% לתחמושת (הערכה סורית)
21/8/48 הנשק הועמס על הספינה "ארג'ירו": דחי 300 טון, מהירות 7 קשר, 10 אנשי צוות, יעד אלכסנדריה. שני ישראלים, שהתחזו לקצינים איטלקיים (דוד בן חורין ועובד שדה שהיה קשר) עלו על "ארג'רו" תוך כדי הפלגה ו'תפסו פיקוד'.
26/8/48 -ליד כרתים עצרו את "ארג'ירו" אניות ח"י "הגנה" ו"ווג'ווד" והעבירו אליהן את הנשק, "ארג'ירו" טובעה בנגיחות והצוות האיטלקי נלקח למעצר בקיבוץ "בית-אורן".
30/8/48 הנשק הגיע לחיפה והועבר מיידית לכוחות הפלמ"ח – שעמדו להילחם במשמר העמק.
23/3/49 נפתח בדמשק משפטו של מייג'ור פואד מרדם-ביי, שהיה אחראי להנצלת הנשק, באשמת בגידה.
29/3/49 הצוות האיטלקי שוחרר למעט רב-החובל שנפטר ממחלת השחפת, נקבר בהר הכרמל.

לקריאה נוספת

• דרור, י., הקומנדו הימי אליו וממנו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"א
• יונה, א., ללא עקבות, הוצאת מערכות, 1965
• יונה, א., שליחות ללא עקבות: ששים שנות פעילות בטחונית מרתקת, הוצאת משרד הבטחון 2001
• לנקין, א., ספורו של מפקד "אלטילנה", תל-אביב, הוצאת חרות, תשי"ד
• מרדור, מ., שליחות עלומה: פרקי מבצעים מיוחדים במערכות ה"הגנה", הוצאת מערכות, 1957
• סרני, ע., ספינות ללא דגל, מאיטלקית ד. אילון-סרני, תל אביב, הוצאת עם עובד, 1975
• אלדר, מ., T.T.G– אנשי הצללים, משרד הבטחון - ההוצאה לאור, 1997
• זהר, א., הקומנדו הימי בפלמ"ח: סיפור ה"חוליה" - יחידת החבלה הימית בפלי"ם, תג - הוצאה לאור, 1994

קישורים חיצוניים

• על טיבוע הלינו בדף זכרון למאיר פליק באתר הפל"ם