משתמש:MathKnight/כנסיית מרי רדקליף
.jpg)
כנסיית מרי רדקליף היא כנסייה אנגליקנית קהילתית ברדקליף שבעיר הנמל בריסטול, אנגליה. הכנסייה רשומה כמבנה לשימור מדרגה ראשונה [1]. עם צריח מחודד המתנשא לגובה 90 מטר היא המבנה הגבוה ביותר בבריסטול והכנסיה הקהילתית השנייה בגובהה (אחרי כנסיית סנט ג'יימס בלאות' (ליקולנשייר)). הכנסייה בנויה בסגנון גותי אנגלי.
הכנסייה תוארה על ידי אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה כ"הנאה ביותר, הטובה ביותר והכנסייה הקהילתית המפורסמת ביותר באנגליה". [2],[3]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלקים מהכנסייה מתוארכים לתחילת המאה ה-12. למרות זאת, רוב חלקי הכנסייה נבנו במאה ה-15 בסגנון גותי ניצב (Perpendicular). הקווים האנכיים החזקים של הכנסייה הגותית מכוונות את העין כלפי מעלה וכך יוצרות רושם של חלל גדול וגובה. החלק העליון של הצריח המחודד היה חסר כי נפגע בידי ברק ב-1446 [4] והוחלף ב-1872. כיום מתנשא הצריח לגובה 90 מטר (292 רגל). [2]
ב-1571 הוקם "בית הספר של סנט מרי רדקליף והמקדש" בקפלה בחצר הכנסייה. הכנסייה ובית הספר נשארו קשורים זה לזה בהיבטים רבים של פעולותיהם.
תומאס צ'אטרטון נולד ב-1752 בבית סמוך לכנסייה וכתביו קיבלו השראה מהכנסייה, שכן הוא כיהן שם כסקסטון והשתמש בחדר שמעל האכסדרה הדרומית כחדר עבודה. [2]
בזמן מלחמת העולם השנייה, התפוצצה פצצה ברחוב סמוך, וגרמה להעפת חלקים ממסילת רכבת מהטראם אל תוך חצר הכנסייה, שם היא נתקעה בקרקע. המסילה הושארה שם בתור מונומנט. [5]
אדריכלות ועיטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כנסיית מרי רדקליף בנויה בסגנון גותי ניצב האופייני לגותיקה המאוחרת באנגליה.
האלמנט הבולט בחזית הכנסייה הוא הצריח המחודד, בסגנון גותי מוקדם, המתנשא לגובה 90 מטר ונמצא מעל המגדל הצפוני.
הכנסייה בנויה בצורת צלב ובעלת ספינה ראשית בת 3 אגפים המקורה בקמרונות רשת. מעל לספינות המשניות נמצאות תמיכות דואות בנות קומה אחת.
האכסדרה הצפונית מכילה חלקים פנימיים משנת 1200 עם עמודים משיש שחור, וחלק חיצוני משושה שנבנה ב-1325 בעל קשת עם גומחה (ogee-cusped) עם הופעה מורית. [2]
רוב הקישוטים מימי הביניים שבכנסייה אבדו במהלך הרפורמציה האנגלית ומלחמת האזרחים האנגלית, ברם: מסך ברזל מ-1710 (נבנה על ידי ויליאם אדני) שהפריד בין הספינה הראשית למזרח הכנסייה, שרד וניצב עדיין מתחת למגדל.
הכנסייה מעוטרת במונומנטים רבים המוקדשים לאנשים בעלי שם מהעיר בריסטול, בהם מונומנטים ל: סר ויליאם פן (קצין בצי המלכותי) אביו של ויליאם פן (מייסד פנסילבניה) - שריונו וקסדתו תלויים על הקיר ביחד עם דגלים מרופטים של הספינות ההולנדיות שלכד במהלך קרבות. [6]
מעט מחלונות הויטראז' שרדו. בחלון המערבי של קפלת סנט ג'ון, למשל, הזכוכית מימי הביניים שרדה אך בקושי את ההרס (שנטען שנגרם על ידי אנשיו של אוליבר קרומוול). רוב החלונות הגבוהים שרדו, אך האחרים ניזוקו קשות. במספר מקרים חלונות נהרסו ללא תקנה והוחלפו בזכוכית נקייה ופשוטה.
אן, מלכת בריטניה מימנה חלקית את קישוט פנים הכנסייה בסגנון לוהב בארוקי. [7]
בתקופה הויקטוריאנית נוצרו מספר חלונות ויטראז' עבור הכנסייה על ידי בתי המלאכה הטובים בתקופתם.
המגדל מכיל 4 פעמונים מ-1763 שנוצקו על ידי תומאס בילבי. [8]
הטרפיטיכון של הוגארת'[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויליאם הוגארת' יצר טריפטיכון גדול עבור המזבח אחרי שקיבל הזמנה ב-1756 במטרה למלה את החלק המזרחי של בית המקהלה. ראשי הכנסייה שילמו 525 לירה שטרלינג עבור ציוריו של "העלייה" ומצדיו "איטום הקבר" ו"שלושת המריות ליד הקבר". יצירה זו הוסרה מהכנסייה על ידי ליתורגיסטים מהתקופה הויקטוריאנית ואוחסנה במקומות שונים, כולל במחסן טבק, לפני שהועברה למוזיאון האמנות של בריסול. [2]
העוגב[עריכת קוד מקור | עריכה]
העוגב הראשון בכנסיית מרי רדקליף נבנה על ידי האריס ובייפילד ב-1726. הוא היה בעל 3 מקלדות ו-26 סטופים. ב-1911 בנו האריסון והאריסון עוגב בעל 4 מקלדות ו-71 סטופים עבור הכנסייה. לקרת סוף חייו אמר ארתור האריסון שהעוגב בכנסיית מרי רדקליף היה "העבודה הטובה ביותר והאופיינית ביותר". דעה זו זכתה לתהודה מאז בידי נגני עוגב ידועים. קווין בוייר הקליט את הסימפוניה הראשונה לעוגב של קאיקחוסרו שאפורג'י סוראבג'י (Kaikhosru Shapurji Sorabji) ב-1988, שעבורו העוגב של הכנסייה הייתה "בחירה אידיאלית"; פתקים וניירת מההקלטה מתארים את הכנסייה כ"אידיאלית מבחינת אקוסטית, עם זמן תהודה של 3 וחצי שניות" ואת העוגב כבעל "טון מפואר" ו"טווח עוצמת קול שנע מבלתי שמיע לגבוה באופן שטני". העוגב שוחזר ב-1990 אך נותר בבסיסו כפי שארתור האריסון תכנן אותו ב-1911.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של MathKnight/כנסיית מרי רדקליף- תמונות מהכנסייה, מאתר Skyscrapernews.com
- כנסיית מרי רדקליף, ממדים ותוכניות
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Church of St Mary Redcliffe". Images of England. נבדק ב-2007-03-16.
- ^ 1 2 3 4 5 Burrough, THB (1970). Bristol. London: Studio Vista. ISBN 0289798043.
- ^ Little, Bryan (1967). The City and County of Bristol. Wakefield: S. R. Publishers. ISBN 0854095128.
- ^ "St Mary Redcliffe". About Bristol. נבדק ב-2007-05-13.
- ^ "Memories of Bristol's Trams". Bristol history.com. נבדק ב-2007-07-28.
- ^ Brace, Keith (1996). Portrait of Bristol. London: Robert Hale. ISBN 0709154356.
- ^ "18th century". St Mary Redcliffe. נבדק ב-2007-05-13.
- ^ Moore, James; Roy Rice; Ernest Hucker (1995). Bilbie and the Chew Valley clock makers. The authors. ISBN 0952670208.