נדוניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מודעה בהודו הקוראת להתנגדות לנדוניה

נדוניה, היא תשלום הניתן בכסף או במתנות, על ידי משפחת הכלה לחתן או לשני בני הזוג יחד. בחברות מסורתיות התשלום מיועד לחתן, לעומת זאת בחברות שוויוניות יותר התשלום ניתן לשני בני הזוג. הנדוניה נחשבת לעתים לחלק של הבת בירושה של הוריה, והוא נמסר לה בעת חתונתה.

לפרקטיקה זו שתי פונקציות מרכזיות:

  • בחברות מסורתיות בהן פרקטיקה זו רווחת, רווקוּ‏ת אינה מקובלת ונתפסת כפגם של הרווקה ומשפחתה, ונישואין בגיל צעיר הם הנורמה הרצוייה חברתית. הנדוניה מאפשרת להורי הכלה קלף מיקוח, אמצעי לניהול משא ומתן מול חתנים פוטנציאליים.
  • הנדוניה נועדה להבטיח שהאשה לא תישאר חסרת כל במקרה של מות הבעל או גירושים.

נדוניה בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור לדין הנדוניה הוא מהתורה, בתנ"ך כתוב‏[1]: "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ". פסוק זה תמוה לכאורה, "ואת בנותיכם תנו לאנשים"? הרי הבעל מקדש את האשה, ולא האשה את הבעל, ומהי הפעולה של "נתינת הבת" לבעל? ומכאן למדו חכמים, שעל אדם לתת נדוניה הגונה לבנו כדי שיקפצו אנשים על המקח וירצו לישא אותה‏[2].

דיני הנדוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה על האב לתת לבתו נדוניה. הבעלות המשפטית על כספי הנדוניה מעורבת; הבעל מקבל את זכות השימוש המוחלטת בכספי הנדוניה, אך הם אינם נהפכים שלו, אלא נחשבים לנכסי צאן ברזל[3], וכאשר הבעל ימות, אם ימות לפני האשה ולא יירש אותה, תקבל האשה חזרה את דמי הנדוניה לרשותה. כמו כן, לפעמים נהוג שהאב מוסיף גם כלי בית לנדוניית בני הזוג, השימוש בכלים הוא לצורך בני הזוג, אך הבעל חייב להחזיר את שווי הכלים מנכסיו לאחר מיתתו. אלא, שקיים חילוק בין הכלים לכסף, הקשור לניגוד שבין השניים. בעוד שכסף הוא נדוניה המתרבה, ניתן לסחור בכסף ולהרוויח, תיקנו חז"ל שירשם בשטר הכתובה דמי הכתובה בתוספת של 150%. לעומת זאת, הכלים שמקבלים בני הזוג בנדוניה הם נדוניה הפוחתת, שהרי האשה משתמשת בהם ואף אסור לבעל למכור את הכלים, ולכן הבעל מתחייב לשלם רק 80% משווי הכלים ("פחות חומש"). לפי פירוש אחר, הסיבה לכך שהבעל משלם רק 80% הוא מכיוון שהשמאים ששמים את הכלים במעמד האירוסין רוצים לחבב את הכלה על בעלה ושמים אותם בחמישית יתר על שויים, ולכן חייב הבעל לשלם רק 80% משווים שזה השווי האמיתי‏[4].

הסכום המינימלי לאדם המוטל עליו לתת לבתו מדברי חז"ל, הוא חמישים זוז - אם אין לו כסף לתת לה די צורכה. כמו כן, יתומה שאין לה אב, על המתעסק בה ובצרכיה להביא לה לפחות חמישים זוז לצרכיה, ואם יש בקופת הצדקה יותר, יש להביא לה די צרכה‏[5]. ליתומה יש זכות קדימה לפני יתום בכפסי הצדקה, מכיוון שבושתה של אשה גדולה מזו של איש‏[6].

יתומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נערה או קטנה, שאביה מת, נותנים לה מנכסיו נדוניה כדי להינשא. מדובר בחוב שהטילו חז"ל על היתומים. אם האב ציווה על בניו שלא לתת סכום זה לבנותיו, אין מוטל החוב על בניו לפרנס אותם‏[7]. אם מכרו האחים את הנכסים או משכנו אותם, מוציאים את הנכסים מהקונה או מהלווה, מדין אחריות נכסים[8].

נחלקו התנאים במשנה‏[9]: לפי רבי יהודה יש לבית הדין לשום ולשער כמה היה אביה רוצה לתת לה, לפי מעמדו הכלכלי, ומעמדו החברתי, ובמקרה שכבר חיתן בת אחת, יש לתת לשנייה כמו לראשונה - שהרי אין אומדנא גדולה מזו שזו היא דעתו‏[10], אלא שאם לא ידוע, קבעו חז"ל שהשיעור הרגיל הוא עשירית מנכסיו‏[11]. לפי חכמים, יש לבית הדין לחשוש שמא השתנתה דעתו, ולכן תמיד יש לתת לה עשירית נכסיו. שמואל פסק שההלכה כרבי יהודה‏[12], ומכיוון שתמיד ההלכה כשמואל בדיני ממונות, כך היא ההלכה‏[10]. מסופר גם, כי רבא אמר לרבו המובהק רב חסדא כי אומרים משמו שההלכה היא כרבי יהודה, ורב חסדא הפטיר: הלוואי שתמיד תדרשו משמי הלכות מעולות כל כך.

מסופר כי שאלו תלמידיו של רבי יהודה הנשיא את רבם: כיצד ייתכן שכל בת נוטלת עשירית מהנכסים, נמצא שאדם שמת והניח אחריו עשרה בנות, לא יירשו בניו מאומה? אך הוא הסביר להם, כי השנייה מוטלת עשירית ממה שהשאירה הראשונה, השלישית ממה שהשאירה השנייה, וכן הלאה. אם באו להנשא בשווה, לוקחת גם כן השנייה את מה שלקחה הראשונה וכן הלאה, אלא שאז, מכיוון שלמעשה באו להנשא יחד ואין סיבה שהאחרות יפסידו - שהרי נישאו יחד עם הראשונה, הן חוזרות ומחלקות ביניהם לאחר מכן בשווה את הנדוניא לפי חשבון מדויק‏[7].

נחלקו רבי יהודה הנשיא ורבי שמעון בן אלעזר האם תקנת ה"עישור נכסים" היא גם לבנות בוגרות או לא. רבי יהודה הנשיא שסובר שכן, אך רבי שמעון בן אלעזר סובר שאין לבוגרת "פרנסה". הוא אף יעץ לקטנה או נערה שבאו ימיה, לשלם כסף לבעל שיתחתן איתה, כדי שיוכלו להוציא מהנכסים את העשירית מבעוד מועד...‏[7].

תקנת כתובת בנין דכרין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כתובת בנין דכרין

כתובת בנין דכרין היא תקנת חז"ל ולפיה, כאשר מתה אשתו של אדם, ירשו בניה מאביהם את דמי הכתובה ואת סכום הנדוניה שהכניסה האם בנישואיה לרשות המשפחה. כאשר לאדם יש רק בן אחד, אין משמעות לתקנה זו, שכן בכל מקרה הבנים יורשים את האב, ולתקנה זו יש משמעות רק כאשר אדם נשא שתי נשים, והאחת הכניסה נדוניה בסכום גדול יותר מהשנייה, שבניה של כל אחת מהנשים יורשים את הנדוניה שהכניסה אמם לאביהם, מהאב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר ירמיהו, פרק כ"ט, פסוק ו'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ב, עמוד ב'.
  3. ^ בריטב"א כתובות סו א
  4. ^ משנה, מסכת כתובות, פרק ו', משנה ב', תלמוד ירושלמי כתובות פרק ו' הלכה ג', רש"י ותוספות בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ו, עמוד א'.
  5. ^ משנה, מסכת כתובות, פרק ו', משנה ג'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ז, עמוד ב'.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ח, עמוד ב'.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ט, עמוד א'.
  9. ^ משנה, מסכת כתובות, פרק ו', משנה ד'.
  10. ^ 10.0 10.1 שולחן ערוך אבן העזר סימן קי"ג סעיף א' ופירשו שם הנושאי כלים שהוא כדעת רבי יהודה
  11. ^ כתובות סח א יישוב הגמרא את סתירת דברי רבא, ונפסק בשולחן ערוך אבן העזר קי"ג שם.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ח, עמוד א'.