כתובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כתובה היא מסמך משפטי יהודי הלכתי הניתן לכלה קודם הנישואים. כיום נהוג לתיתהּ תוך כדי מעמד החופה. מטרתו המקורית של הההסכם הייתה הגנה על זכויותיה של האישה.

כתובה מהמאה ה-18

כתובות מעדות שונות בבולי ישראל

בהסכם מתחייב הבעל לזון, ולפרנס ולכבד את אישתו. (על פי הפסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י) כמו כן, בכתובה מפורט הסכום אותו מתחייב הבעל לתת לאישתו במקרה שיגרש אותה, או אם ימות, וכן נרשם הרכוש אותו מביאה האישה מבית אביה, שבהם לבעל זכויות חלקיות, ונשאר בבעלותה. הסכום המינימלי לכתובה הוא מאתיים זוז (מטבע מימי המשנה והתלמוד) לבתולה, ומאה (הנקראים גם מנה) לאלמנה וגרושה, בתרגום למטבע עדכני, 200 זוז הם משכורת של כשנה. על שטר הכתובה חותמים שני עדים כשרים. העדים צריכים להיות נוכחים גם בעת שהחתן מוסר לאישה את הכתובה. יש הנוהגים (וכך מקובל כיום ברוב הכתובות שבמסגרת הרבנויות המקומיות השונות) שגם החתן מוסיף את חתימתו, אם כי על פי התקנה המקורית, הכתובה היא אשרור של התחייבות הבעל בעל פה בפני העדים. לאחר מסירת הכתובה, מפקידה אותה הכלה אצל אמה עד לאחר טקס הכלולות ובהגיעה לביתה עליה להטמין את הכתובה במקום שמור שלא תאבד וחובת השמירה מוטלת עליה. על פי תקנת חז"ל, אסור לבני הזוג לשהות יחד בלא כתובה. במידה והכתובה אבדה, עליהם לכתוב כתובה אחרת הנקראת כתובה דאירכסא (כתובה שאבדה). למעשה, כיום בעת החופה כותבים עותק של הכתובה הנשמר במשרדי הרבנות, למקרה ותאבד הכתובה המקורית. בקרב עדות שונות השתרש מנהג שהכלה מפקידה את הכתובה בבית אביה על מנת שיגן על הכתובה מפני הבעל, במקרה שהיחסים ידרדרו. אולם, הלכתית אין בכך כל צורך. כי ברגע ההתחייבות, אין ביד הבעל להתנער ממחויבתו לכתובה וכאמור עדיף שהכתובה תישמר בבית בני הזוג.

הכתובה איננה נזכרת במקרא ועל פי רוב הדעות היא תוקנה, על ידי חכמי תורה שבעל פה, במטרתה להגן על הנשים, שלא יהיה קל לגרשן, מאחר שעל המגרש את אשתו לשלם לה סכום כסף גדול. לפי דעות מסוימות חיוב הכתובה הוא מהתורה וחכמים רק תיקנו את איסור השהיה המשותפת ללא כתובה. רבי שמעון בן שטח תיקן שכל נכסיו דלא ניידי של הבעל יהיו משועבדים לכתובה, ומשמעות הדבר שהיא יכולה לגבות את החוב במקרה של גירושין מכל נכסי הנדל"ן של בעלה לשעבר. (כתובות פב, ב) מתקנת הגאונים, נגבית כתובה גם מנכסים אחרים שאינם נדל"ן. לכתובה מחויבים גם בניו של הגבר לאחר מותו, שריד לתקופה בה רכוש היה שייך לגברים בלבד, ואלמנה הייתה עלולה להיוותר בחוסר כל.

הכתובה הקדומה ביותר נמצאה במרשה בשנת 1993 על גבי חרס שגודלו 10X14 סנטימטר. כתובה זו, שמתוארכת לשנת 163 לפנה"ס, (תקופת בית שני) וכתובה בארמית, מזכירה את הכתובות של ימינו. חוקרים משערים שמדובר בטיוטא של כתובה, ולא בכתובה ממש.

במהלך ההיסטוריה ופיזורם של ישראל בגולה, נקבעו נוסחים שונים בקהילות שונות, בעיקר על רקע התחייבויות נוספות שנקבעו בקהילות, והגדרות הלכתיות שונות.

ענייני כתובה מפורטים בגמרא מסכת כתובות, ברמב"ם הלכות אישות ובשולחן ערוך חלק אבן העזר.

[עריכה] הכתובה כיום

כיום הולכת ומתרוקנת הכתובה מתוכנה כמסמך משפטי, בשל שינוי סדרי החיים מבעבר, וחוקים שונים. חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג קובע כי כל אחד מבני הזוג זכאי לקחת איתו בהפרד הזוג את כל הנכסים שהביא עימו לקשר. בנוסף, כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית הנכסים שהצטברו במהלך הקשר המשותף.

רק לעתים נדירות תובעת האישה את כתובתה (כלומר, את הסכום לו התחייב הבעל). על פי פסיקת בתי המשפט הכתובה מהוה מסמך משפטי מחייב, אך מאחר שמקור החיוב לכתוב כתובה הוא בדין הדתי, הרי שעצם החבות תידון על פי כללי המשפט העברי. למרות שהכתובה היא מסמך מחייב, קיימת פסיקת בית דין רבני כי לא ניתן לתובעה אם רשום בה סכום בלתי ריאלי [1], כזה שהבעל אינו יכול לעמוד בו. גם סכום קטן מדי אינו חוקי. חתנים רבים מתלוצצים במהלך קביעת הסכום בכתובה, ונוקבים בסכום של מיליון דולר, פאי כפול מאות אלפי שקלים, או עשרה גמלים. התלוצצות זו נובעת מן המבוכה שחשים בני הזוג, כאשר בא החתן לנקוב, כביכול, את שוויה של הכלה בעיניו, ומהתעלמות ממחשבות על גרושים ערב טקס הנישואים. קושי דומה חווים זוגות השוקלים הסכם ממון (הסכם טרום נישואים). אותה מבוכה מביאה רבנים רבים להימנע מלנקוב בסכום המדויק בפומבי. במקום אומר הרב "כך וכך שקלים".

בטקסי חתונה של התנועה ליהדות מתקדמת (רפורמים) מקובל לשנות את הדגש בכתובה. הכתובה הופכת להיות מסמך המעוצב ומתוכנן על ידי שני בני הזוג בפיקוח הרב. במסמך מצהירים שני בני הזוג באופן שוויוני על אהבתם,על כוונתם להקים בית יהודי ועל העקרונות שינחו את חייהם. כתובה זו כתובה עברית בדרך כלל, בניגוד לכתובה המסורתית שרובה ארמית.