סאליוט 1

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תחנת החלל סאליוט 1
סאליוט 1.jpg
סאליוט כפי שנראתה בעזיבת החללית סויוז 11
Flag of the Soviet Union.svg ברית המועצות
Salyut program insignia.svg
מידע סטטיסטי
זיהוי NSSDC 1971-032A
אות קריאה סאליוט 1
צוות 3
שיגור 19 באפריל 1971
כלי שיגור פרוטוןK
כניסה לאטמוספירה 11 באוקטובר 1971
משקל כ-18,425 ק"ג
אורך ~20 מטר
רוחב ~4 מטר
נפח (מדוחס) 99 מטרים מעוקבים
פריגיאה 200 ק"מ (מפני הים)
אפוגיאה 222 ק"מ (מפני הים)
נטיית מסלול 51.6°
זמן הקפה 88.5 דקות
ימים במסלול 175 ימים
מתוכם מאוישים 24 ימים
מספר הקפות 2,929
מרחק שטסה 118,602,524 ק"מ
תרשים
RP1357 p64 Salyut 1.svg
עגינה של סויוז וסאליוט 1

סאליוט 1 (DOS 1) שוגרה ב-19 באפריל 1971 על ידי ברית המועצות, סאליוט הייתה תחנת החלל הראשונה אי פעם והראשונה בתוכנית סאליוט. סאליוט שוגרה ללא צוות על ידי טיל פרוטון והייתה תחנת החלל הראשונה ששהתה במסלול. צוותה הראשון של התחנה שוגר בסויוז 10 אך לא היה מסוגל לעלות על סיפונה עקב תקלה במנגנון העגינה, צוותה השני אך הראשון שעגן בה באופן מוצלח שוגר בסויוז 11 ונשאר עליה במשך 23 יום. למרות ההצלחה של סויוז 11 החללית וצוותה לא חזרו וזאת בגלל ששסתום האחדת הלחץ בקפסולת החזרה של החללית נפתח בטרם עת, כאשר הצוות שב לכדור הארץ שלושת הקוסמונאוטים נהרגו. לאחר הכישלון הושעו המשימות וכעבור חצי שנה מהשיגור, סאליוט 1 נכנסה חזרה לאטמוספירת כדור הארץ ב-11 באוקטובר 1971 ונשרפה.

המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעת שיגור התחנה הוצהר כי הכוונה היא לבדוק את מערכות תחנת החלל ולנהל ניסויים מדעיים על גבי התחנה. התחנה תוארה באורך של 20 מטר, ברוחב (בנקודה בעלת ההיקף הגדול ביותר) של 4 מטרים ובעלת נפח של 99 מטרים מעוקבים. מתוך הרכיבים הרבים בתחנה רק שלושה היו מודחסים ולשניים מהם יכלו אנשי הצוות להיכנס.

רכיב המעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכיב המעבר התחבר ישירות לרכב הסויוז (חללית) והיה בעל היקף של 2 מטרים בחיבור ושלושה בהמשך.

הרכיב הראשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכיב השני, והראשי, היה בעל היקף של ארבע מטרים. על פי תמונות ניתן להסיק כי היה ניתן להכניס ברכיב זה שמונה כיסאות גדולים (כאשר שבע מהם בקונסולות עבודה), שבעה לוחות שליטה, ו-20 נקודות חיבור למכשירים שונים.

רכיב משני וחלקים בלתי מודחסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכיב המשני היה בעל עמדות שליטה, מערכות סביבה, הספקת חשמל ועוד מכשירי עזר שונים. הרכיב האחרון אשר היה בלתי מודחס, היה בעל היקף של 2 מטרים והכיל את המנועים ומערכות שליטה שונות.
לסאליוט היה מערכת חשמל עתודית שהורכבה מסוללות כימיות; חמצן ומים נוספים למקרה הצורך.
מיחץ לתחנה היו שתי מערכות כפולות של תאים פוטו-וולטארים אשר נראו כמו כנפיים קטנות והרכבו בשני קצוות התחנה, מערכת ויסות החום ומערכות שליטה והתמצאות.
סאליוט 1 הורכבה על בסיס המבנה של חלליות האלמאז.

רכיבים וצוותים מבקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סויוז 10[עריכת קוד מקור | עריכה]

סויוז 10 שוגרה מקוסמודרום בייקונור 23 באפריל 1971 על מנת להיות הצוות הראשון שיאכלס את התחנה ולמעשה הצוות הראשון שאי פעם יעגן עם תחנת חלל. כעבור מספר שעות של התקרבות על מנת להשיג את התחנה, שהייתה כבר במסלול, נכנסו סויוז 10 לעגינה רכה עם התחנה עוד באותו יום. לאחר כמה נסיונות ונסיון לעגינה קשה בוטלה המשימה, רק 9 ס"מ הפרידו את סיוז 10 מהתחנה. לבסוף הצוות לא נכנס לתחנה.

משלחת צוות תאריך שיגור עלו במשימה תאריך נחיתה חזרו במשימה משך המשימה (בימים) הערות
סויוז 10 ולדימיר שטלוב, אלכסיי יליסייב וניקוליי רוקוישניקוב 23 באפריל 1971 סויוז 10 25 באפריל 1971 סויוז 10 0 נכשלו בנסיון עגינה

סויוז 11[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות סויוז 11 והתחנה סאליוט 1 מאחורה בבול שהודפס בברית המועצות לזכרם

סויוז 11 שוגרה מקוסמודרום בייקונור 6 ביוני 1971 וב-7 היוני עגנה החללית בתחנה (לקח להם רק שלוש שעות ו-19 דקות על מנת לעגון).
הצוות עבר לתחנה והמשימתם הוגדרה כך:

  • לבדוק את עיצוב התחנה כולל הרכיבים והמערכות, נוסף לציוד של התחנה.
  • לערוך בדיקות ידנייות של היכולת של התחנה להיתמצא ולנווט במרחב, כולל בדיקה של מערכת ההגאים של התחנה והזזתה בחלל תוך הישארות במסלול.
  • לחקור את הגאוגרפיה, גאולוגיה, מטארולוגיה וכיסוי של קרח ושלג.
  • לחקור את הימצאותם של קוסמונאוטים בחלל ואת היכולת שלהם לבצע משימות, תוך בדיקת ההשפעה על הגוף האנושי.
  • לחקור תופעות ותהליכים פיזיקליים באטמוספירה ובחלל החיצון בתדרים שונים של גלים אלקטרומגנטיים.

ב-29 ביוני לאחר 23 ימים ו-362 הקפות המשימה הופסקה בתרם עת בגלל בעיות על התחנה, כולל שריפה שנבע מקצר. הצוות חזר לחללית הסויוז שלהם והחל את תהליך החזרה לכדור הארץ. לאחר נחיתה רכה בעזרת מצנח בקזחסטן, פתח צוות החילוץ את צהר וגילה כי כל הצוות מת במהלך הנחיתה. לאחר חקירה גילו כי במהלך הנחיתה נפתח שסתום והלחץ האטמוספירי אבד בקפסולה. צוותים רוסים באותה תקופה לא לבשו חליפות מודחסות אלה רק אוברולים.

משלחת צוות תאריך שיגור עלו במשימה תאריך נחיתה חזרו במשימה משך המשימה (בימים) הערות
סויוז 11 גיאורגי דוברובולסקי, ויקטור פטסייב וולדיסלאב וולקוב 6 ביוני 1971 סויוז 11 29 ביוני 1971 סויוז 11 23.77 הצוות מת בנחיתה

חדירה לאטמוספירה והתרסקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאליוט 1 הועברה למסלול גבוה יותר במהלך יולי ואוגוסט של אותה שנה על מנת לאפשר את תהליך העיצוב מחדש של חלליות הסויוז כך שאפשר יהיה ללבוש חליפות מודחסות בתוכן הן בשיגור, הן בעגינה והן בנחיתה. בעוד האספקה של סאליוט 1 אזלו ירו המהנדסים את הרקטות של סאליוט בפעם האחרונה ב-11 באוקטובר וזאת על מנת להבטיח כי היא תנחת באוקיינוס השקט. לאחר 175 ימים במסלול, התרסקה תחנת החלל האמיתית הראשונה. העיתון פרבדה דיווח כי 75 אחוז מהניסויים על גבי סאליוט בוצעו בעזרת אמצעים אופטיים, 20 אחוז בעזרת רדיו, כאשר השאר בוצע בעזרת גרביטציה ומדידות נוספות. מדידות סינופיוט נלקחו הן בתחום הנראה והבלתי נראה של הספקטרום האלקטרומגנטי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]