פראבדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פראבדה 1917

"פְּרַאבְדַּה" (ברוסית: Правда, "אמת" או "האמת") הוא עיתון מפורסם בברית המועצות, שהיה שופרה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית במהלך שלטונה החל מ-1918 ועד 1991.

העיתון עדיין יוצא לאור ברוסיה כיום, אך עיקר חשיבותו הייתה כביטאונה של המפלגה הבולשביקית בתקופת המהפכה, כמו גם בהבעת עמדתו של המשטר הסובייטי בתקופת המלחמה הקרה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנין קורא בפראבדה

עיתון בשם פראבדה נוסד בשנת 1905 על ידי מפלגת הספילקה האוקראינית שהייתה חלק ממפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, כמפלגה אוטונומית מקומית שצדדה במנשביקים. בתקופה זאת הפראבדה היה עיתון קטן וחסר חשיבות וצבר חובות כספיים. באוקטובר 1908 הוזמן לאון טרוצקי לשמש עורך העיתון כדי להחיותו. לקראת סוף שנת 1908 משכה מפלגת הספילקה את ידיה מהפראבדה והשאירה אותו בידי טרוצקי. מחוסר באמצעים, הפראבדה יצא באופן לא סדיר. הוא הודפס בווינה והוברח לתוך רוסיה. כדי לממן את הוצאת העיתון מכר טרוצקי את ספריו, השקיע בו את דמי הסופר שקיבל מכתיבה בעיתונים אחרים ומשכן את תכשיטיה של אשתו. בשנה הראשונה יצאו רק חמישה גליונות של העיתון. בהמשך היו תקופות שהעיתון יצא באופן סדיר מידי שבועיים, למשל הודות להלוואה מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, אך לאחר מכן היה שב ויוצא באופן לא סדיר. בכל שנת 1909 ניסה טרוצקי להשיג תמיכה לעיתונו מידי מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית שנשלטה על ידי הבולשביקים, אולם לאור סירובו למנות עורך מטעם המפלגה לעיתון, סירב לנין לאפשר תמיכה בעיתון. אולם למרות מצבו הכספי הקשה של העיתון, הוא הצליח לעורר הדים ברוסיה ודו"ח של האוכרנה ציין את תפוצתו הרחבה. בתקופה זאת כיהן מטביי סקובלב כמזכיר העיתון ובצוות העיתון היו גם ויקטור קופפ ואדולף יופה[1].

ב-16 בדצמבר 1910 החל לצאת באופן חוקי בסנקט פטרבורג שבועון של הבולשביקים בשם זבזדה. בינואר 1911 החל הזבזדה לצאת פעמיים בשבוע וממרץ שלוש פעמים בשבוע. בסך הכל יצאו 63 גליונות של הזבזדה, אשר 30 מהם הוחרמו על ידי השלטונות ושמונה מהם זכו לקנסות. הוצאת הזבזדה מומנה בתרומות של פועלים וכסף רב שנאסף עבורו שימש את הוצאת הפראבדה‏[2].

ראשית ימי העיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1912 החליט לנין להוציא עיתון יומי שיהיה חוקי להפצה ברוסיה. למורת רוחו של טרוצקי הוא נתן לעיתון את השם "פראבדה" - האמת, ולא שעה לדרישותיו של טרוצקי לבחור לו שם אחר‏[3]. הגיליון הראשון של העיתון יצא ב-22 באפריל 1912 בסנקט פטרבורג. סטלין היה עורך העיתון ומזכיר המערכת היה ויאצ'סלב מולוטוב[4]. העיתון נסגר על ידי השלטונות ביולי 1913 אולם המשיך לצאת תחת שמות אחרים עד יולי 1914‏[5]. הבולשביקים המשיכו את הפצת העיתון במחתרת והממשלה הצארית ניסתה למנוע את הפצת העיתון, אך עם 40,000 עותקים ורשת מפיצים מסורים הדבר היה קשה. עם זאת, העיתון לא הצדיק עצמו כלכלית ונתמך על ידי תרומות הפועלים.

העיתון פרסם מכתבים מפועלים פשוטים וליבה את זעמם במאמרי מערכת משתלהבים. היו אלו זמנים של אי שקט חברתי, כאשר 400,000 פועלים שבתו לרגל אחד במאי, והפראבדה זכה לתפוצה רבה. העיתון של אותה תקופה תואר בביוגרפיה בולשביקית של לנין כ-"אותו עיתון בולשביקים נהדר שגידל מאות אלפי לוחמי קו ראשון אמיצים למען המהפכה, מעמד הפועלים והאינטרסים של העם"‏[6].

עד סגירתו ב-1914 לנין כתב 280 מאמרים לעיתון‏[5], אולם זעם על העורכים אשר מנעו פרסום מאמרים כנגד הליקווידטורים, שהיו אחת הקבוצות במפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, ואף הסירו ממאמריו את התקפותיו על הליקווידטורים‏[4].

מהפכת פברואר 1917 אפשרה את פתיחתו המחודשת של העיתון, וב-13 במרץ 1917 נתמנה סטלין למערכת של הפראבדה ותוך יומיים הצליח להגיע לעמדת השפעה מכרעת, יחד עם לב קמנייב ומטביי מוראנוב. בתחילה נקט העיתון בקו אוהד כלפי הממשלה הזמנית, אך קוראיו לא היו מרוצים וכך גם לנין עצמו. מערכת העיתון בתקופה זו אף סירבה לפרסם שלושה ממאמריו של לנין‏[7]. החל מאפריל 1917 עקב פראבדה באדיקות אחרי הקו של לנין, והחל מגנה בחריפות את אלכסנדר קרנסקי וממשלתו כאנטי-מהפכנית. בזכות תפוצתו הגדולה של העיתון בתקופה זו, שמכר כ-100,000 עותקים מדי יום, פראבדה מילא תפקיד חשוב במהפכת אוקטובר. ביולי 1917 נסגר הפראבדה בטענה שהבולשביקים מתכננים הפיכה, אולם המשיך לצאת לאור תחת שם אחר‏[7].

התקופה הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרדי העיתון עברו למוסקבה ב-3 במרץ 1918, והעיתון הפך לפרסום (ה"אורגן") הרשמי של המפלגה הקומוניסטית. הוא היה לצינור דרכו פורסמה המדיניות הרשמית של המשטר והשינויים בה עד 1991.

עיתונים אחרים היו שופרותיהם של גופים אחרים בברית המועצות: "איזבֶסטיה", שכיסה את תחום היחסים הבינלאומיים, שוייך לסובייט העליון, "סובייטסקיה רוסייה" היה בטאון הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, ה"טרוּד" - היה בטאונם של ארגוני העובדים, "קומסומולסקאיה פראבדה" - של הקומסומול ו"פיונירסקאייה פראבדה" - של ארגון הפיונירים. לאחר שלנין לקה בשבץ סטלין מונה כנציג המפלגה שהיה אחראי על הטיפול בו. סטלין דאג להדפסת עותק מיוחד של פראבדה שניתן ללנין והוצאו ממנו ידיעות מדאיגות, כדי לא להדאיג את החבר לנין.

לאחר מותו של לנין ב-1924 הפך פראבדה לבסיס הכוח של ניקולאי בוכרין, אשר שימש כעורך העיתון והשכיל לפתח את המוניטין שלו כתאורטיקן פוליטי מעמדה זו. החל משנת 1933 קוקריניקסי היו הציירים הרשמיים של העיתון בתחום הקריקטורה. בשנת 1949 בעיתון פורסמו מאמרי המערכת שהובילו את המאבק נגד קוסמופוליטיות.

באופן דומה, מותו של סטלין ב-1953 איפשר לניקיטה חרושצ'וב להעביר את עמדת העורך לתומכיו ולהשיג יתרון תקשורתי על פני גאורגי מלנקוב, ששלט באיזבסטיה.

התקופה הפוסט-סובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 באוגוסט 1991 הוציא בוריס ילצין, נשיא רוסיה, צו המפרק את המפלגה הקומוניסטית ומחרים את כל רכושה, כולל העיתון פראבדה. צוות העיתונאים לא התנגד ורשם עיתון בשם זהה כמה שבועות לאחר מכן.

מספר חודשים מאוחר יותר, העורך גנאדי סלזניוב (לימים חבר דומה) מכר את פראבדה למשפחת יאניקוס, משפחת משקיעים מיוון, שקיבלה גם את סמלו הרשום של העיתון - מדליות מסדר לנין.

באותו זמן התחולל משבר נרחב בעיתון. כ-90% מהעיתונאים הוותיקים התפטרו והקימו גרסה משלהם לפראבדה, שנסגרה מאוחר יותר בלחץ השלטונות. קבוצה זו הקימה בינואר 1999 את "פראבדה אונליין", העיתון המקוון הראשון בשפה הרוסית (יש גם גרסאות באנגלית ופורטוגזית).

עיתון הפראבדה ה"חדש" והאתר אינם מקושרים בשום אופן, למרות שהעיתונאים עדיין מקיימים קשרים בלתי פורמליים ביניהם. העיתון המודפס מחזיק בהשקפה שמאלנית, בעוד זה המקוון לאומני הרבה יותר.

נכון לשנת 2010 העיתון יוצא לאור 3 פעמים בשבוע בכ-100 אלף העתקים ומהווה עיתון של המפלגה הקומוניסטית של רוסיה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Isaac Deutscher‏, The prophet armed: Trotsky, 1879-1921, pages 158-159
  2. ^ Building the Party: Lenin 1893-1914, Tony Cliff, page 297
  3. ^ Isaac Deutscher‏, The prophet armed: Trotsky, 1879-1921, pages 164
  4. ^ 4.0 4.1 Tony Cliff, Building the Party: Lenin 1893-1914, page 275
  5. ^ 5.0 5.1 Christopher Read, Lenin: a revolutionary life, page 95
  6. ^ Lenin, Lenin, page 90
  7. ^ 7.0 7.1 Glasnost, perestroika, and the Soviet media, Brian McNair, page 26