תעשיית חלל ברוסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תחנת החלל מיר. יוני 1998
מהישגי תעשיית החלל - המשגר סויוז.

תעשיית החלל ברוסיה כוללת ייצור של טילים, חלליות, לוויניים וציוד נוסף הקשור בחקר חלל והיא אחת התעשיות החשובות בכלכלה הרוסית והמובילות בעולם. לאחר התפרקות ברית המועצות והמצב הכלכלי הקשה שפקד את הפדרציה הרוסית הצטמצמו מאוד תקציבי תעשיית החלל של רוסיה והיא ביטלה פרויקטים רבים. מאז שנת 2000 עם ההשתפרות במצב הכלכלי גדלו התקציבים.

התעשייה מורכבת מלמעלה מ-100 חברות ומעסיקה כ-250,000 איש. מרבית חברות החלל הרוסיות הינן יורשות של לשכות העיצוב הסובייטיות. חברת החלל הפרטית הגדולה ביותר ברוסיה היא תאגיד הטילים והחלל אנרגיה, שהיא שותפה עיקרית בתפעול טילי השיגור. חברת חרונישצ'ב ופרוגרס הן הספקיות העיקריות של רכבי חלל, כאשר חברת לאבוצ'קין היא המפתחת העיקרית של גשושיות חלל רוסיות וחברת "מערכות הלוויין המודיעיניות ע"ש רצ'טניוב" היא ספקית הלוויינים העיקרית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעשיית החלל הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעשיית החלל הסובייטית הייתה אחת הוותיקות והמתקדמות בעולם והורכבה מלשכות תכנון ממלכתיות שייצרו רכיבי חלל באמצעות מפעלים שהיו פזורים ברחבי המדינה כולה והיו בתחילה חלק מהגולאג והעסיקו אסירים רבים. לאחר פירוק הגולאג בשנות ה-50, המשיכו לשכת התכנון הממלכתיות לפעול בכפיפות למשרד לבניית מכונות כללית שהיה המשרד הממשלתי בברית המועצות שהיה אחראי על תעשיית החלל הסובייטית והוקם בשנת 1955.

בשנות ה-80, בוצעו הליכי הפרטה ראשונים ובתחילת שנות ה-90, חלק רב מאותן לשכות תכנון ממלכתיות הפכו לחברות הנסחרות בבורסה, חלקן המשיכו להיות חברות בבעלות המדינה ואחרות הופרטו.

אחד ממרכזי תעשיית החלל הסובייטית בתחום התכנון לשכת תכנון יוז'ני ביחד עם מפעל לייצור ממוקמים בדנייפרופטרובסק שלאחר התפרקות ברית המועצות נמצא עתה באוקראינה.

תעשיית החלל הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעשיית החלל של ברית המועצות הייתה מורכבת וגדולה, שזכתה למימון נרחב, וזכתה למספר הצלחות הגדולות. ההוצאה על תוכנית החלל הסובייטית הגיע לשיאו בשנת 1989, כאשר תקציב התעשייה, שהייתה ממלכתית כולה, הסתכם ב-6,900,000,000 רובל. בתקופת הפרסטרויקה של שנות ה-80, מימון תוכנית החלל החל לרדת, והמימון כמעט הופסק בשל הקשיים הכלכליים בשנות ה-90. הפדרציה הרוסית ירשה את החלק העיקרי של התשתיות וחברות תוכנית החלל הסובייטית (בעוד שאחרים, כגון לשכת העיצוב יוז'נוי, הפכה לאוקראינית), אך רוסיה מצאה את עצמה מתקשה להמשיך לשמור על מימון התוכנית. עד 1998, מימון תוכנית החלל קוצץ ב-80%.

על מנת לתאם את פעילויות החלל של המדינה, הוקמה ב-25 בפברואר 1992, סוכנות החלל הרוסית כשבמהלך התקופה הסובייטית, לא הייתה סוכנות מרכזית, אלא לשכות תכנון שהוכפפו למשרד לבניית מכונות כלליות של ברית המועצות. במידה מסוימת, זה המשיך בשנים הראשונות של הסוכנות, שסבלה מחוסר סמכות, ואילו לשכות התכנון נלחמו כדי לשרוד.

שנות המשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1993, התוכנית היוקרתית ביותר של התעשייה, מעבורת החלל בוראן, בוטלה. התוכנית פותחה במשך 20 שנה על ידי מיטב החברות בתחום, ועם ביטולה מיד הביאה לירידה של 30% מכוח העבודה של הענף. 300,000 אנשים עבדו בתעשייה בסוף 1994, לעומת 400,000 בשנת 1987, כשמימון תוכנית החלל הסתכם רק ב-0.23% מתקציב המדינה.

המשבר הגדול ביותר תוכנית החלל התרחש במהלך המשבר הפיננסי ברוסיה ב-1998. חלק גדול מהכסף המתוקצב לא הגיע לחברות. תעשיית החלל המשיכה לקצץ בכוח אדם, ועד מהרה נשארו רק 100,000 עובדים, ששכרם קוצץ אף הוא. כך למשל, יצרנית מנועי הטילים אנרגומאש, הסתפקה בשכר חודשי ממוצע לעובדיה באותה תקופה, ב-3,000 רובל (כ-104 דולרים). התשתית הפיזית של תעשיית החלל ירד מאוד, וכיוון שהכספים לא היו זמינים כדי לטפל בהאנגר של המעבורת בוראן בבייקונור, הוא התמוטט על המעבורת במאי 2002.

שיתוף פעולה בינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות משבר, חברות תעשיית החלל הרוסית שיתפו פעולה עם חברות זרות כדי להבטיח תזרים מזומנים איתן לקופותיהן. מבחינה זו, הייתה חרוניצ'ב מוצלחת במיוחד. ב-15 באפריל 1993 חרוניצ'ב יצרה את מיזם לוקהיד-חרוניצ'ב-אנרגיה, שהיה מיזם משותף עם חברת לוקהיד מרטין האמריקנית. בשנת 1995, בעקבות המיזוג של לוקהיד מרטין ומרייטה, המיזם הפך לשירותי שיגור בינלאומיים (ILS). המיזם משותף היה אחראי על השקות טילי הפרוטון והן טילי האטלס האמריקניים. ארצות הברית אפשרה את השקתו והפצתו של טיל הפרוטון בשוק הבינלאומי, אף שהציגה מכסה מוגבלת על מנת להגן על שוק ההשקה של "הצפת השוק במוצר חלל רוסי". למרות זאת, פרוטון, שנבנה על ידי חרוניצ'ב, היה מוצלח מאוד ועד סוף שנת 2000 הרוויח חוזים בשווי של מעל 1.5 מיליארד דולר. עוד חברה מצליחה הייתה אנרגומאש, שבאמצעות מנוע ה-RD-180 שלה התפרסמה מאוד והמנוע אף הותקן כרכיב ההנעה העיקרי של טילי האטלס האמריקניים. היצרן לוקהיד מרטין רכש 101 מנועי RD-180 מאנרגומאש שהרוויחה כמיליארד דולר.

תוכנית החלל הפדרלית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-2000, בתקופת נשיאותו של ולדימיר פוטין, הכלכלה הרוסית החלה להתאושש ולגדול יותר מדי שנה והתחזית למימון תוכנית החלל של רוסיה החלה להיראות טוב יותר.

בשנת 2001, עם פיתוח מערכת הניווט הלווינית GLONASS גדלה עדיפות הממשלה לפיתוח תוכנית חלל פדרלית חדשה. וסך הכל, 4.8 מיליארד רובל הוקצו עבור תוכנית החלל בשנת 2001, מתוכם 1,600,000,000 יועדו ל-GLONASS. עד שנת 2004, הוצאות החלל של רוסיה גדלו ב-12 מיליארד רובל. בשנת 2005, אסטרטגיה חדשה לפיתוח תוכנית החלל של המדינה, יצאה לדרך תחת הכותרת תוכנית החלל הפדרלית לשנים 2006-2015. במסגרתה נקבע כי יש להשלים את תחנת החלל הבינלאומית, פיתוח משפחת טילי אנגרה, ופיתוח חללית מאוישת חדשה, כמו גם השלמת מערכת GLONASS, בין היתר. ב-2004 סוכנות החלל הרוסית הפכה לסוכנות החלל הפדרלית והיא הוכפפה ישירות לממשלת רוסיה.

באמצע שנות ה-2000 המימון של תוכנית החלל המשיך להשתפר באופן משמעותי, בהיקף של 21,590,000,000 רובל בשנת 2005 ועלה ל-23 מיליארד רובל בשנת 2006. בשנת 2007, 24,400,000,000 רובל הוצאו על תוכנית החלל האזרחית, בעוד תקציב תוכנית החלל הצבאית היה 11 מיליארד רובל. התעשייה גם המשיכה לקבל סכומים ניכרים מאוד, שאפשרו לה לייצא רכיבי חלל למדינות שכנות.

תחת נשיאותו של דמיטרי מדבדב, טכנולוגיית החלל הייתה תוכנית מפתח של תוכנית המודרניזציה של המדינה. ההוצאה גדלה ל-82 מיליארד רובל (2,400,000,000 דולר) בשנת 2009. בשנת 2011, הממשלה הוציאה 115,000,000,000 רובל (כארבעה מיליארד דולר) על תוכניות החלל הפדרלית.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה הגדולה ביותר של תעשיית החלל של רוסיה היא תאגיד הטילים והחלל אנרגיה (RKK Energiya). החברה הייתה החברה המרכזית שנטלה חלק בשיגורי החלליות המאוישות, שהובילה את הפיתוח של סויוז TMA וחלליות מתקדמות אחרות שסייעו לרוסיה בתחזוקת תחנת החלל הבינלאומית. החברה מעסיקה כ-22,000 עד 30,000 איש.

חברת לשכת העיצוב המרכזית פרוגרס הוא חברת טילים העוסקת בפיתוח וייצור המשגר סויוז. גרסת סויוז-FG משמשת לשיגור חלליות מאוישות, בעוד שקיימת גם גרסה בינלאומית במיזם משותף המכונה סטארסם ומשמש כלוויין מסחרי.יצרנית הלוויינים הגדולה ברוסיה היא מערכות המידע הלווייניות רושטנייב שהיא הקבלנית הראשית בתוכנית GLONASS ומייצרת את סדרת אקספרס (Ekspress) לתקשורת לוויינים. החברה ממוקמת בז'לזנוגורסק, מחוז קרסנויארסק והיא מעסיקה כ-6,500 עובדים. החברה המובילה ברוסיה לפיתוח מנועי טילים ואחת החברות המתקדמות בעולם בתחום זה היא אנרגומאש, שמעצבת ומייצרת את המנוע RD-180 המפורסם. חברה נוספת לפיתוח מנועים היא לשכת העיצוב פאקל, הממוקמת במחוז קלינינגרד ואף היא אחת החברות המובילות בתחום ההנעה החשמלית. לשכת לאבוצ'קין היא בוחנת טיסות החלל הראשית של רוסיה. היא אחראית על פיתוח גששיות חלל על והייתה אחראית על פיתוח פובוס-גרונט שהיה הניסוי הראשון של הפדרציה הרוסית לטיסה לחלל בשנות ה-2000, מאז מארס 96.

החברות העיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצרניות משגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייצור מנועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצרניות מעבורות וחלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייצור גששיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוחי לוויין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכות שליטה ובקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מכון לניסוי ותכנון "מרס" - ממקום במוסקבה
  • מכון לייצור מכשור מדויק - ממקום במוסקבה
  • מכון לחקר וייצור "פולוס" - ממקום בטומסק
  • מכון לייצור וחקר מכשירים על שם פיליוגין - ממוקם במוסקבה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Harvey, Brian (2007). The Rebirth of the Russian Space Program (1st ed.). Germany: Springer. ISBN 9780387713540.