N-1

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
N-1 (‏11A51/11A52)
N1 rocket drawing.png
ייעוד משגר חלליות למסלול LEO ואל הירח
יצרן OBK-1
ארץ ייצור Flag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות
היסטוריית שיגורים
סטטוס לא פעיל
אתרי שיגור LC-110, קוסמודרום בייקונור
שיגורים 4
הצלחות 0
כשלונות 4
שיגור ראשון 21 בפברואר 1969
שיגור אחרון 23 בנובמבר 1972
מטענים ידועים סויוז 7K-LOK ו-LK
יכולת
מטען ל-LEO 90,00 ק"ג
מטען ל-TLI 23,500 ק"ג
השוואה בין המשגר N-1 (ימין) למשגר האמריקני סטורן 5 (שמאל) לאדם (במרכז).

N-1 הוא משגר לוויינים וחלליות אדיר ממדים שפותח בברית המועצות, שנועד לשגר קוסמונאוטים לירח. עקב בעיות מימון, מורכבות רבה, ניהול לקוי והעדר יכולת לבצע מספר מספיק של ניסויים ובדיקות, הסתיימו כל ארבעת שיגורי הניסיון בכישלון. מיזם בניית המשגר והתוכנית המאוישת של ברית המועצות לחקר הירח בוטלו רשמית בשנת 1976.

אישים מרכזיים הקשורים במיזם הירח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון המשגר הירחי N-1 החל בשנת 1959 במשרד התכנון המיוחד מספר 1 (OBK-1), תחת ניהולו של סרגיי קורוליוב. לאחר מות קורוליוב ב-1966, ומינויו של ואסילי מישין למנהל המשרד, היה מישין למנהל מיזם N-1.

ולנטין גלושקו עסק בפיתוח מנועים רקטיים המונעים בדלק היפרגולי (הניצת מעצמו), אשר קורוליוב התנגד להם עקב רעילותם הרבה והסכנה הטמונה בהם במקרה של דליפת דלק או מחמצן. למרות השפעתו הפוליטית הרבה של גלושקו, נבחרו מנועים קונבנציונאליים מבחינת הדלק (מבוססים על קרוסין וחמצן נוזלי) פרי פיתוחו של מיכאיל יאנגל.

היסטוריית הפיתוח של N-1[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1959 הוחל בתכנון משגר כבד, תחת ניהולו של סרגיי קורוליוב, ראש ה-OKB-1. המשגר נועד לשיגור תחנות חלל גדולות, ומאוחר יותר התווספו דרישות להנחת אדם על הירח, ואף למשימה מאוישת למאדים, תוך שימוש בשלב עליון המונע במנועים גרעיניים.

במרץ 1961 נערכה פגישה של המתכנים הראשיים (קורוליוב, יאנגל, גלושקו, צ'לומיי, לאבוצ'קין ואחרים) בקוסמודרום בייקונור, בה נידונה תוכנית המשגר N-1. קורוליוב קיבל מימון ראשוני לעבודה על המשגר לשנים 1961 - 1963. ועדה מטעם הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות הכינה דין וחשבון בקשר למיזם המשגר N-1 וקבעה כי יש לבצע ניסוי ראשון במשגר בשנת 1965.

בלוק D[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלוק D היה שלבו החמישי של N-1. הוא כלל את LK - רכב נחיתה מאויש שנועד לנחות על הירח, וכן גרסה של החללית סויוז הנקרא סויוז 7K-LOK, לצוות, שכללה תא חזרה לכדור הארץ. המנוע שלו היה RD-58.

בעיות בתוכנית N-1[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון של המשגר כלל 30 מנועים רקטיים (השווים בדחפם לחמשת המנועים בשלב הראשון של המשגר סאטורן 5). מתחילת המיזם והעבודה על המשגר, התגלו בעיות במערכת המשאבות והצנרת שהזרימה את הדלק אל המנועים הללו, ושני שיגורים נכשלו בעקבות בעיה זו.

גודלו העצום של המשגר ומשקלו, הקשו על השינוע ממתקני היצור לאתר ההרכבה והשיגור בקוסמודרום בייקונור. לכן, לאחר הרכבתם, הועמסו השלבים על רכבות בדרכם לקזחסטן. כתוצאה מהרעידות של הרכבת, הפירוק וההרכבה, לא התגלו פגמים שונים כמו צינורות שהתעקמו או נקרעו, אטימות לואקום שנפרצו וכיוצא בזה.

כישלונות בטיסות הניסוי (נערכו ארבע טיסות ניסוי מתוך 12 מתוכננות, וראו להלן) הביאו לבסוף לפיטוריו של מנהל ה-OKB-1 ואסילי מישין והחלפתו בידי ולנטין גלושקו בשנת 1974. שנתיים מאוחר יותר בוטל המשך הפיתוח של המשגר, שנועד להציב במסלול לווייני נמוך סביב כדור הארץ תחנת חלל, בדומה לתחנת החלל האמריקנית סקיילאב.

ניסויי הטיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעה שיגורי ניסיון נערכו למשגר N-1. כולם הסתיימו בכישלון, שנבע מסיבות שונות בכל שיגור.

  • שיגור ראשון - 21.2.1969 - המשגר המריא והגיע לגובה של 12.2 ק"מ, לפני שהתפוצץ. משך הטיסה: 69 שניות.
  • שיגור שני: 3.7.1969 - בורג רופף השתחרר ממקומו ונשאב למשאבת הדלק של אחד המנועים בשלב הראשון. מערכת הבקרה של המשגר גילתה זאת והחלה בכיבוי המנועים. 29 מתוך 30 מנועי השלב הראשון כובו, המשגר החל לאבד מהירות באופן מהיר, וצנח לקרקע. 23 שניות לאחר הפעלת המנועים התפוצץ המשגר. כן השיגור (אחד מתוך שניים שנבנו לפרויקט) הושמד, בפיצוץ הגדול בהיסטוריה של רכב שיגור. כן השיגור שניזוק לא שוקם.
  • שיגור שלישי: 24.6.1971 - המשגר החל להמריא תוך ביצוע גלגול בלתי נשלט, שהיה מעבר לכוחה של מערכת ההנחיה לתקן. בגובה קילומטר אחד, ולאחר 51 שניות מהתחלת הטיסה, הושמד המשגר.
  • שיגור רביעי: 22.11.1972 - המשגר פעל כשורה במשך 106.93 שניות. תנודות מעלה מטה (פוגו) גרמו לכיבוי מנועי השלב הראשון בגובה 40 ק"מ, שניות בודדות לפני המועד המתוכנן להפרדה בין השלב הראשון לשני. אחד ממנועי השלב הראשון (מספר 4) התפוצץ, והמשגר התפרק באוויר. הייתה זו הטיסה הארוכה ביותר של המשגר, והושג בה הגובה הרב ביותר.

לא התקיימו שיגורים נוספים, למרות ששני משגרים היו מוכנים לניסוי.

ביטול פרויקט הירח[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הנחיתה המאוישת הראשונה על הירח, של החללית אפולו 11 האמריקנית, והניצחון המוראלי החשוב של ארצות הברית במרוץ לחלל, ירדה המוטיבציה של הדרג הפוליטי בברית המועצות להמשיך ולממן את מיזם הירח, שמחירו הלך וגדל. עם כל כישלון בשיגור, ועם התארכות המיזם לשנים שלאחר סיום מבצע אפולו, התמיכה הפוליטית בו ירדה עוד יותר, עד שהבשילה ההחלטה לבטל לחלוטין את תוכנית הנחתת הקוסמונאוטים על הירח בשנת 1976.

שרידי המשגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ביטול מיזם הירח על ידי הדרג הפוליטי (ובלחצו של ולנטין גלושקו), יצאה הנחייה להשמיד את החומרה הקשורה במשגר. שני משגרים היו מוכנים לניסוי טיסה, והם פורקו לגרוטאות. במשך שנים ניתן היה לראות באזור הקוסמודרום חלקים של N-1 המשמשים כמחסנים, סככות, ואף שוקת לחזירים. אחת הסיבות לפירוק המשגרים הייתה הרצון להימנע מהודאה פומבית בקיום תוכנית מאוישת לטיסה לירח, והמיזם כולו היה מסווג עד שנת 1991. בשנת 1989 החלו להופיע בתוכניות טלוויזיה בברית המועצות תצלומים ראשונים של שרידי המשגרים. ואסילי מישין התראיין לתוכנית טלוויזיה בריטית על תוכנית החלל הסובייטית, ולראשונה שרטט לעיני המצלמות שרטוט סכמאטי של המשגר N-1.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]