ספוטניק 1

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספוטניק 1 (Спутник-1)
Sputnik asm.jpg
הלוויין ספוטניק 1 - פתח את עידן החלל
מידע כללי
סוכנות חלל ועדת השרים של ברית המועצות
תאריך שיגור 4 באוקטובר 1957
משגר R-7 סמיורקה
זיהוי NSSDC 1957-001B
אתר אינטרנט NASA NSSDC Master Catalog
משימה
סוג משימה מחקרים אטמוספיריים
לוויין של כדור הארץ
מסלול LEO
נטייה 65.1°
אפואפסיד 939 ק"מ
פריאפסיד 215 ק"מ
זמן הקפה 96.2 דקות
הקפות 1,440
משך המשימה עד 4 בינואר 1958 (3 חודשים)
מידע טכני
משקל 83.6 ק"ג

ספוטניק 1רוסית: 1 Спутник, בתרגום לעברית: לוויין 1) היה הלוויין הראשון בחלל אשר שוגר במסגרת תוכנית ספוטניק על ידי ברית המועצות. ספוטניק שוגר ב-4 באוקטובר 1957, והיווה אבן פינה להאצת המירוץ לחלל בין ארצות הברית וברית המועצות. משדר הלוויין פעל כשבועיים, עד שהסוללות שהיו בתוכו דעכו. הטיסה בכללותה נמשכה כ-3 חודשים. בשלב זה ספוטניק החל לאבד גובה, עד שבסופו של דבר הוא נכנס לאטמוספירה ונשרף ב-3 בינואר 1958.

הלוויין שקל כ-83 ק"ג. הוא היה מורכב מכדור אלומיניום בקוטר 58 ס"מ בתוספת ארבע אנטנות באורכים של 2.4 עד 2.9 מטר. היו לו שני משדרי רדיו; ניתוח האותות שהגיעו מהם שימש לאיסוף מידע על האטמוספירה העליונה. הוא הקיף את כדור הארץ בגובה של כ-250 ק"מ.

קודם המשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזם ספוטניק 1 החל ב-27 במאי 1954 כאשר המדען הרוסי סרגיי קורוליוב נפגש עם השר לתעשיות ביטחוניות, דימיטרי אוסטינוב, והציע לפתח לוויין מלאכותי שיסתובב סביב כדור הארץ. קורוליוב העביר דו"ח שכתב מיכאיל טיכונוראבוב על מאמצים בכיוון זה שנעשים על ידי ארצות הברית. טיכונוראבוב העריך כי ארצות הברית מפתחת לוויינים מלאכותיים וטילים. ב-29 ביולי 1955 הכריז נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהואר באמצעות מזכיר התקשורת שלו כי ארצו תשגר לוויין מלאכותי במהלך השנה הגאופיזית הבינלאומית. שבוע לאחר מכן, ב-8 באוגוסט אישרה נשיאות הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות את פיתוח הלוויין המלאכותי. ב-30 באוגוסט ביצע וסילי ריאביקוב, ראש הוועדה האחראית על משגרי R-7 ניסויי שיגור. במהלך פגישה עם קורליוב הוא שמע את הדרישות מהמשגר לצורך שיגור חללית לירח. הם החליטו לפתח גרסה בת שלושה שלבים של משגר ה-R-7 שתשמש לשיגורי לוויינים.

ב-30 בינואר 1956 אישרה מועצת השרים של ברית המועצות לבצע עבודות מעשיות לייצור הלוויין. הוחלט כי בניית לוויין זה, שכונה "אובייקט D" תושלם בשנים 1957-8 ומסתו תהיה 1,000-1,400 ק"ג. הלוויין תוכנן לשאת מכשירים מדעיים במשקל 200-300 ק"ג. שיגור הניסוי הראשון של "אובייקט D" תוכנן ל-1957. לפי ההחלטה, העבודות על הלוויין התחלקו בין המוסדות הבאים:

  • האקדמיה הסובייטית למדעים אחראית על ההובלה המדעית ועל אספקת ציוד המחקר.
  • המשרד לתעשיות ביטחוניות וזרוע הביצוע שלו OKB-1 ייצרו את הלוויין כמנשא מיוחד לציוד מדעי.
  • המשרד לרדיו-טכניקה (התקשורת, בלשוננו היום) אחראי על פיתוח מערכות בקרה, ציוד הרדיו ומערכות הטלמטריה.
  • המשרד לתעשיית הספנות אמור לפתח את הגירוסקופ.
  • המשרד לבניית מכונות יפתח את המשגר, מערכות התדלוק וכל אמצעי התעבורה.
  • משרד ההגנה אחראי על ביצוע השיגורים.

התכנון השאפתני ובעיות תאום בין הגורמים הרבים המעורבים גרמו לעיכובים רבים. לאחר שהסתיים פיתוח התכנון החדש של משגרי R-7 ובשל החשש מכך שארצות הברית תצליח לשגר לוויין לפני ברית המועצות החליט קורוליוב להשעות את פרויקט "אובייקט D" וליצור לוויין חדש פשוט, קל משקל, וקל להרכבה, ולפיכך החליט לוותר על הציוד המדעי לטובת משדר רדיו פשוט. אובייקט D שוגר לבסוף כ"ספוטניק 3".

תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול סובייטי בן 40 קופייקות המראה את מסלול הלוויין

הלוויין ספוטניק 1 היה כדור בקוטר 585 מילימטרים עשוי מסגסוגת אלומיניום קלה שפניה לוטשו היטב כך שתחזיר את אור השמש. עובי הדופן היה 2 מילימטר. מהכדור יצאו ארבע אנטנות באורכים של 2.9-2.4 מטרים. בתוכו היו שני משדרי רדיו ששידרו בתדרים 20.005 ו-40.002 מגה-הרץ. ניתוח אותות הרדיו שימש לאיסוף נתונים אודות צפיפות האלקטרונים ביונוספירה. הטמפרטורה והלחץ קודדו לאותות רדיו שנקלטו ברחבי העולם ושימשו גם כחיווי שהלוויין לא נפגע ממטאוריטים.

צבע הלוויין[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריון החלל רוברט דיווין (Robert A. Divine) מציין בספרו "אתגר הספוטניק" כי הלוויין נצבע בשחור - הן על מנת לסייע בהעלאת הטמפרטורה שלו, והן על מנת להקשות על מערכות עקיבה אופטיות לזהות פרטים על צורתו ומבנהו. לטענה זו אין עדיין סימוכין נוספים, והסרטים שמראים את הלוויין מעידים על היותו כסוף ומבריק.

המשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתכננים, המהנדסים והטכנאים שפיתחו את המשגר ואת הלוויין צפו בשיגור ממכון המחקר וממשרד התכנון שבו נבנה ספוטניק 1. גם המשגר שהעלה את הספוטניק לחלל הגיע למסלול סביב כדור הארץ והוא נראה מהקרקע בלילה כעצם בעל בהירות 1. הלוויין עצמו, כדור קטן אך ממורק היטב, נראה כעצם בעל בהירות 6, כמעט על סף יכולת הצפייה, ולפיכך היה קשה לעקוב אחריו ללא משקפת או טלסקופ.

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניו יורק טיימס כתב:

Cquote2.svg

הסרטים ותוכניות הטלוויזיה בשנות החמישים היו מלאים ברעיונות של טיסה לחלל. מה שהפתיע אותנו היה שברית המועצות שיגרה את הלוויין הראשון. קשה להיזכר באווירה של אותו הזמן

Cquote3.svg

ג'ון לוסדון

צוותי צופים ב-150 תחנות בארצות הברית ומדינות אחרות הביטו לשמים כדי לחפש את הכדור הסובייטי בשמי הדמדומים של הערב והשחר. הם צפו במשקפות ובטלסקופים כאשר הוא חלף מעליהם. ברית המועצות ביקשה מחובבי רדיו ומתחנות מסחריות להקליט את קולו של הלוויין על סרטים מגנטיים. לראשונה הסכימה ברית המועצות להשתמש בציוד "תואם" לזה של ארצות הברית, אך לאחר מכן הודיעה על השימוש בתדרים נמוכים יותר. הבית הלבן לא הגיב אז על היבטים הצבאיים של השיגור, אך אמר כי הוא "לא בא בהפתעה". ב-5 באוקטובר הודיעה מעבדת המחקר של הצי כי הקליטה ארבע חליפות של ספוטניק 1 מעל ארצות הברית. הנשיא אייזנהואר הציג תמונות של מתקנים צבאיים סובייטיים שהושגו בטיסות מטוסי לוקהיד U-2 מאז 1956. כדוגמה לחשש בארצות הברית מפני הלוויין ניתן לציין שבאטול ג'ונסטון הנמצא באוקיינוס השקט ניתנה הוראה לכל אנשי הצבא לשאת נשק באופן קבוע בשל האיום מהחלל.

העתקי הלוויין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה העתקים של הלוויין ספוטניק 1 מצויים במספר מוזיאונים ברוסיה, ואחרים נמצאים בתצוגה במוזיאון הלאומי לתעופה וחלל בוושינגטון, ובבמוזיאון המדע בלונדון, בריטניה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]