סטיבי ריי ווהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סטיבי ריי ווהן
תאריך לידה 3 באוקטובר 1954
מקור דאלאס, טקסס
תאריך פטירה 27 באוגוסט 1990
שנות פעילות 1970-1990
סוגה בלוז רוק, בלוז טקסאני, אלקטריק בלוז
עיסוק מוזיקאי, כותב שירים
כלי נגינה גיטרה חשמלית
חברת תקליטים Epic
חברי ההרכב טומי שאנון, כריס לייטון, ריס וינאנס
חברים לשעבר ג'קי ניוהאוס

סטיבי ריי ווהן (באנגלית: Stevie Ray Vaughan, נולד ב-3 באוקטובר 1954 - נפטר ב-27 באוגוסט 1990) היה גיטריסט בלוז רוק אמריקני שנודע כאחד הגיטריסטים המשפיעים ביותר בתחום האלקטריק בלוז. בשנת 2003, מגזין הרולינג סטון דירג אותו במקום השביעי ברשימת מאה הגיטריסטים הגדולים של כל הזמנים [1], ובשנת 2007 דירג אותו מגזין "Classic Rock" במקום השלישי ברשימת מאה הגיטריסטים הפרועים ביותר.

תוכן עניינים

[עריכה] ביוגרפיה

ווהן נולד בדאלאס, טקסס, ובילדותו לקחו אותו הוריו להופעות - יחד עם אחיו הבכור ג'ימי - של אמנים כדוגמת זמר הבלוז ג'ימי ריד, פסנתרן הרית'ם אנד בלוז והרוק אנד רול פאטס דומינו וזמר הקאנטרי בוב וילס. כשהיה בן שבע החל לנגן בגיטרה לפי שמיעה, כאשר אחיו ג'ימי היה נותן לו שיעורים בנגינה. בהגיעו לגיל 13 כבר החל להופיע במועדונים, שם פגש מרבית מאליליו. כמה שנים מאוחר יותר הוא עזב את בית ספרו באוק קליף ועבר לאוסטין בחיפוש אחר קריירת נגינה. הוא משך את תשומת לבם של הגיטריסט ג'וני וינטר ובעל מועדון בלוז בשם קליפורד אנטון.

[עריכה] חיים וקריירה

באמצע שנות השבעים, לאחר שניגן במועדונים עם מספר להקות באוסטין, טקסס, הקים סטיבי ריי ווהן את להקת "Triple Threat", שבו ניגנו המתופף כריס לייטון, הבסיסט ג'קי ניוהאוס, הסולנית לו אן ברטון ונגן הסקסופון ג'וני רנו. שני האחרונים עזבו את הלהקה לקראת סוף שנות השבעים, ושלושת הנותרים המשיכו להופיע תחת השם "הדאבל טראבל" (Double Trouble).

ב־1981 החליף הבסיסט טומי שאנון את ג'קי ניוהאוס. בזמן השתתפות ההרכב בפסטיבל הג'אז של מונטרה בשנת 1982, ווהן משך את תשומת לבם של דייוויד בואי וגיטריסט הרוק ג'קסון בראון.

אלבומם הראשון של "הדאבל טראבל" יצא ב־1983 ונקרא "Texas Flood", כלל את הלהיט המצליח "Pride and Joy" ומכר כ-500,000 עותקים, מה שזיכה את הלהקה באלבום זהב. האלבום היה מועמד לגראמי על הסינגל Rude Mood בקטגוריית קטע הרוק האינסטרומנטלי הטוב ביותר. בנוסף, ווהן זכה בשלוש קטגוריות שבסקר הקוראים במגזין "Guitar Player": "הכישרון החדש הטוב ביותר", "אלבום הבלוז הטוב ביותר" ו"גיטריסט האלקטריק בלוז הטוב ביותר". ווהן הוא הגיטריסט השני שזכה בשלושה פרסי המגזין למשך שנה אחת (הראשון הוא ג'ף בק). עד לשנת 1991, ווהן זכה בפרס "גיטריסט האלקטריק בלוז הטוב ביותר" כל שנה. עוד בשנת 1983, ווהן הופיע באלבומו של דייוויד בואי "Let's Dance", וכן הוצע לו לצאת עימו לסיבוב הופעות. ווהן סירב להצעה כדי שיוכל להמשיך ולנגן עם להקתו.

שנה לאחר מכן יצא אלבומם השני של הלהקה, "Couldn’t Stand The Weather", והיא הופיעה במספר תוכניות אירוח כדי לקדם את מכירות האלבום. במהלך טקס הגראמי של אותה שנה, ווהן העניק יחד עם ג'ורג' ת'ורוגוד פרס מפעל חיים לצ'אק ברי. הלהקה ניגנה בקרנגי הול באוקטובר 1984, ובנובמבר זכה ווהן בשני פרסי בלוז ע"ש וו. כ. האנדי: "בדרן השנה" ו"אינסטרומנטליסט הבלוז של השנה". הייתה זו הפעם הראשונה שבה זכה בהיר עור באחד מהפרסים.

במרץ 1985, לאחר סיבוב הופעות ממושך ביפן, הקליטה הלהקה את אלבומה השלישי "Soul To Soul". באפריל, ווהן ניגן את השיר The Star Spangled Banner במהלך מופע הפתיחה לליגת הכדור בסיס הלאומית באסטרודום של יוסטון. מאוחר יותר הצטרף ללהקה הקלידן ריס וינאנס, והאלבום יצא בספטמבר באותה שנה. ווהן היה מועמד לגראמי החמישי שלו על הסינגל !Say What.

במהלך 1986, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בניו זילנד, והלהקה כבר חשבה על רעיונות לאלבום חדש. ווהן החל מראה סימנים של התמכרות לסמים ולאלכוהול, בדרך שהשפיעה על בריאותו. הוא התמוטט במהלך סיבוב הופעות בגרמניה והובהל לבית חולים בלונדון. לאחר שהות ממושכת במרכז לשיקום בג'ורג'יה, ווהן הצליח להפטר מההתמכרות ושב לתור עם להקתו ברחבי העולם.

בפברואר 1989 הוציאו "הדאבל טראבל" את אלבומם הרביעי "In Step" אשר זכה לתשבוחות רבות וקיבל פרס גראמי עבור אלבום הבלוז הטוב ביותר. בהמשך, יצא ווהן לסיבוב הופעות יחד עם ג'ף בק. בינואר 1990 הופיע ווהן לראשונה ב-MTV Unplugged בעיר ניו יורק, כאשר נקבע לו גם ביצוע משותף עם ג'ו סטריאני, אך ווהן נאלץ לעזוב לאחר הופעתו. בזמן זה, לקח ווהן זריקות קורטיזון כאשר נתקל בכאבי גרון, והדבר גרם להתנפחות בפניו.

[עריכה] המוות

ב-26 באוגוסט 1990 ווהן ו"הדאבל טראבל" סיימו להופיע באמפיתיאטרון אלפיין ואלי שבויסקונסין. שיר הסיום שלהם היה גרסה בת 15 דקות לסטנדרט "Sweet Home Chicago" של הגיטריסט רוברט ג'ונסון. סטיבי ריי עלה למסוק שנשא את צוותו של אריק קלפטון בדרך חזרה לשיקגו, ומספר רגעים לאחר ההמראה התרסק לפתע המסוק במדרון סקי, והטייס, ווהן ושני אנשים מהצוות של אריק קלפטון נהרגו במקום.

[עריכה] הוקרה

מצבת זיכרון לזכרו של סטיבי ריי ווהן באוסטין, טקסס
מצבת זיכרון לזכרו של סטיבי ריי ווהן באוסטין, טקסס

בספטמבר 1990 יצא אלבומם של האחים ווהן "Family Style", ושנה מאוחר יותר אלבום אוסף בשם "The Sky is Crying". ג'ימי ווהן כתב והקליט סינגל בשם "Six Strings Down", שהיה מחווה לאחיו ולנגני בלוז אחרים. אמנים אחרים הקליטו אף הם שירים לזכרו, כדוגמת אריק ג'ונסון, באדי גאי וסטיב ואי. ב-1991 הכריזה מושלת העיר של אוסטין, טקסס על יום הולדתו של ווהן כ"יום סטיבי ריי ווהן". בשנת 1992 שיחררה חברת פנדר את גיטרת החותם של ווהן, סטראטוקסטר שאותה הוא עזר לעצב. מודל זה עדיין בשימוש כיום. בשנת 2004 הוציאה החברה תעתיק לגיטרה המפורסמת של ווהן, "Number One" [2].

בשנת 1994 הוקמה מצבת הנצחה לסטיבי ריי ווהן באגם ליידי בירד, אתר שבו נערכו רבים מהקונצרטים של ווהן. בשנת 2000 הוטבע חותמו של ווהן בהיכל התהילה של הבלוז. בנובמבר 2007, הוציאה חברת פנדר תעתיק נוסף לגיטרה של ווהן, "Lenny".

בשנת 2008 ייכנס שמו של ווהן להיכל התהילה של הרוק אנד רול [3].

[עריכה] סגנון והשפעה

ווהן ניגן בסגנון כבד של בלוז שהושפע רבות מגיטריסטים של סגנון הבלוז, כמו ג'ימי הנדריקס, אוטיס ראש, באדי גאי, אלברט קולינס, ג'וני ווטסון, פרדי קינג (ממנו שאל את הויברטו הכבד) והמפורסם ביניהם אלברט קינג. בנוסף, ווהן הושפע רבות מגיטריסט הבלוז רוק לוני מאק שאותו העריץ בילדותו, ומאוחר יותר אף הפיק וניגן באלבומו של מאק משנת 1985, "Strike Like Lightning" [4], וביצע שני קאברים לשיריו !Wham ו-Chicken-Pickin (שאותו שינה ווהן לשם Scuttle Buttin). הסינגל Rude Mood הושפע רבות ממנגינתו של לייטנינג הופקינס שנקראה בשם "Lightning Sky Hop".

סגנון נגינתו של ווהן די דומה לנגינתו של הנדריקס, אם כי לווהן היה סגנון משלו שהיה מבוסס בין השאר גם על כך שניגן על מיתרים עבים במיוחד (0.13 אינץ'). ווהן ביצע מספר קאברים לשיריו של הנדריקס, ביניהם Little Wing ו-(Voodoo Child (Slight Return. ווהן מעולם לא למד לקרוא תווים במוזיקה וכל מה שכתב היה מבוסס על אלתורים ועל ידע טכני - ללא שימוש בתאוריה. מבין האמנים הרבים שהודו כי הושפעו מווהן נמנים אריק ג'ונסון, ג'ון מאייר, רוברט רנדולף, קני ויין שפרד, קולין ג'יימס, ג'וני לאנג, ג'ייסון ויין לופטיס, מייק מקרידי ולהקת לוס לונלי בויז.

[עריכה] הגיטרות

גיטרת החותם של סטיבי ריי ווהן
גיטרת החותם של סטיבי ריי ווהן

סטיבי ריי ניגן בעיקר על גיטרות פנדר סטראטוקסטר, כאשר המפורסמת ביניהן היא "Number One". ביניהן ניתן למנות את:

  • Number One או First Wife. הגיטרה הראשית של ווהן, שצלילה הטבעי הוא עמום מאוד וכבד. לגיטרה היה גשר טרמולו שמאלי מזהב, מכיוון שבאותה תקופה הושפע ווהן מאוד מנגנים שמאליים כמו הנדריקס ואוטיס ראש, כך שהוא ניסה כמה שיותר לדמות את הנגינה שלהם. למרות היותה הגיטרה הראשית שלו, היא לא ראתה הרבה נחת מווהן, אשר נהג לדרוך עליה בהופעות, לבעוט בה ולגרור אותה על הבמה. ועדיין היא החזירה לו את אותו הצליל המפורסם שלה. ווהן ביקש לשנות את הפיק אפים וטכנאי הגיטרות שלו, רנה מרטינז, חיווט אותם מחדש וכך נוצר הסאונד המפורסם שלהם.
  • Lenny. גיטרה בעלת צליל קליל וג´אזי מאוד. הטרמולו שלה עבר שיפוץ על ידי רנה כך שווהן יוכל לשחק בו ביתר חופשיות. ווהן הרכיב בגיטרה מיתרים קלים בהרבה יותר משאר הגיטרות שלו, כך שתתן את הצליל המפורסם של הסטראטוקסטר. הגיטרה שומשה עבור השירים הרגועים והשקטים יותר של ווהן.
  • Yellow. גיטרת נפח שנתנה לווהן סאונד מיוחד שהוא אהב להשתמש בו בשירים היותר מוזרים שלו.
  • Scotch. הגיטרה העדיפה על ווהן בזמן ש-"Number One" הייתה בתיקונים אין סופיים עקב הבלאי, עומס הנגינה עליה, והאגרסיביות שסטיבי ריי הפגין כלפיה. השיר שהכי מזוהה עם הגיטרה הזו הוא Leave My Girl Alone.

[עריכה] דיסקוגרפיה

[עריכה] אלבומי אולפן

  • 1983 Texas Flood
  • 1984 Couldn't Stand the Weather
  • 1985 Soul to Soul
  • 1989 In Step
  • 1990 Family Style (עם אחיו ג'ימי ווהן, "האחים ווהן")
  • 1991 The Sky Is Crying

[עריכה] אלבומי הופעות

  • 1980 In the Beginning
  • 1983 In Session (עם אלברט קינג)
  • 1984 Live at Carnegie Hall
  • 1986 Live Alive
  • 1982, 1985 Live At Montreux 1982 & 1985

[עריכה] אוספים

  • 1995 Greatest Hits
  • 1999 The Real Deal: Greatest Hits Volume 2
  • 2000 Blues at Sunrise
  • 2000 SRV (מארז)
  • 2002 The Essential Stevie Ray Vaughan and Double Trouble
  • 2003 Martin Scorsese Presents the Blues – Stevie Ray Vaughan
  • 2006 The Real Deal: Greatest Hits Volume 1
  • 2007 Solos, Sessions and Encores

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ http://www.rollingstone.com/news/story/5937559/the_100_greatest_guitarists_of_all_time
  2. ^ http://www.stevieray.com/srv-strat.htm
  3. ^ http://www.futurerockhall.com/artist.php?artist_id=Stevie_Ray_Vaughan
  4. ^ http://www.answers.com/topic/strike-like-lightning?cat=entertainment

[עריכה] קישורים חיצוניים


מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%91%D7%99_%D7%A8%D7%99%D7%99_%D7%95%D7%95%D7%94%D7%9F
כלים אישיים