סטיבי ריי וון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סטיבי ריי וון
StevieRayVaughan.jpg
מידע כללי
תאריך לידה 3 באוקטובר 1954
תאריך פטירה 27 באוגוסט 1990
שנות פעילות 1970 - 1990
סוגה בלוז רוק, טקסס בלוז, אלקטריק בלוז
עיסוק מוזיקאי, מלחין
כלי נגינה גיטרה חשמלית, שירה
חברת תקליטים אפיק רקורדס
שיתופי פעולה בולטים Triple Threat

סטיבי ריי ווֹןאנגלית: Stevie Ray Vaughan;‏ 3 באוקטובר 1954 בדאלאס - 27 באוגוסט 1990 באיסט טרוי שבוויסקונסין) היה גיטריסט טקסס בלוז ובלוז רוק אמריקני שנודע כאחד הגיטריסטים המשפיעים ביותר בתחום האלקטריק בלוז. בשנת 2003, מגזין הרולינג סטון דירג אותו במקום השביעי ברשימת מאה הגיטריסטים הגדולים של כל הזמנים‏[1], ובשנת 2007 דירג אותו מגזין "Classic Rock" במקום השלישי ברשימת מאה הגיטריסטים הפרועים ביותר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וון נולד בדאלאס, טקסס, ובילדותו לקחו אותו הוריו להופעות - יחד עם אחיו הבכור ג'ימי - של אמנים כדוגמת זמר הבלוז ג'ימי ריד, פסנתרן הרית'ם אנד בלוז והרוק אנד רול פאטס דומינו וזמר הקאנטרי בוב וילס. כשהיה בן שבע החל לנגן בגיטרה לפי שמיעה, כאשר אחיו ג'ימי היה נותן לו שיעורים בנגינה. בהגיעו לגיל 13 כבר החל להופיע במועדונים, שם פגש מרבית מאליליו. כמה שנים מאוחר יותר הוא עזב את בית ספרו באוק קליף ועבר לאוסטין בחיפוש אחר קריירת נגינה. הוא משך את תשומת לבם של הגיטריסט ג'וני וינטר ובעל מועדון בלוז בשם קליפורד אנטון.

חיים וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות השבעים, לאחר שניגן במועדונים עם מספר להקות באוסטין, טקסס, הקים סטיבי ריי וון את להקת "Triple Threat", שבו ניגנו המתופף כריס לייטון, הבסיסט ג'קי ניוהאוס, הסולנית לו אן ברטון ונגן הסקסופון ג'וני רנו. שני האחרונים עזבו את הלהקה לקראת סוף שנות השבעים, ושלושת הנותרים המשיכו להופיע תחת השם "הדאבל טראבל" (Double Trouble).

ב־1981 החליף הבסיסט טומי שאנון את ג'קי ניוהאוס. בזמן השתתפות ההרכב בפסטיבל הג'אז של מונטרה בשנת 1982, וון משך את תשומת לבם של דייוויד בואי וגיטריסט הרוק ג'קסון בראון.

אלבומם הראשון של "הדאבל טראבל" יצא ב־1983 ונקרא "Texas Flood", כלל את הלהיט המצליח "Pride and Joy" ומכר כ-500,000 עותקים, מה שזיכה את הלהקה באלבום זהב. האלבום היה מועמד לגראמי על הסינגל Rude Mood בקטגוריית קטע הרוק האינסטרומנטלי הטוב ביותר. בנוסף, וון זכה בשלוש קטגוריות שבסקר הקוראים במגזין "Guitar Player": "הכישרון החדש הטוב ביותר", "אלבום הבלוז הטוב ביותר" ו"גיטריסט האלקטריק בלוז הטוב ביותר". וון הוא הגיטריסט השני שזכה בשלושה פרסי המגזין למשך שנה אחת (הראשון הוא ג'ף בק). עד לשנת 1991, וון זכה בפרס "גיטריסט האלקטריק בלוז הטוב ביותר" כל שנה. עוד בשנת 1983, וון הופיע באלבומו של דייוויד בואי "Let's Dance", וכן הוצע לו לצאת עימו לסיבוב הופעות. וון סירב להצעה כדי שיוכל להמשיך ולנגן עם להקתו.

שנה לאחר מכן יצא אלבומם השני של הלהקה, "Couldn’t Stand The Weather", והיא הופיעה במספר תוכניות אירוח כדי לקדם את מכירות האלבום. במהלך טקס הגראמי של אותה שנה, וון העניק יחד עם ג'ורג' ת'ורוגוד פרס מפעל חיים לצ'אק ברי. הלהקה ניגנה בקרנגי הול באוקטובר 1984, ובנובמבר זכה וון בשני פרסי בלוז ע"ש ו. כ. האנדי: "בדרן השנה" ו"אינסטרומנטליסט הבלוז של השנה". הייתה זו הפעם הראשונה שבה זכה בהיר עור באחד מהפרסים.

במרץ 1985, לאחר סיבוב הופעות ממושך ביפן, הקליטה הלהקה את אלבומה השלישי "Soul To Soul". באפריל, וון ניגן את השיר The Star Spangled Banner במהלך מופע הפתיחה לליגת הכדור בסיס הלאומית באסטרודום של יוסטון. מאוחר יותר הצטרף ללהקה הקלידן ריס וינאנס, והאלבום יצא בספטמבר באותה שנה. וון היה מועמד לגראמי החמישי שלו על הסינגל !Say What.

במהלך 1986, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בניו זילנד, והלהקה כבר חשבה על רעיונות לאלבום חדש. וון החל מראה סימנים של התמכרות לסמים ולאלכוהול, בדרך שהשפיעה על בריאותו. הוא התמוטט במהלך סיבוב הופעות בגרמניה והובהל לבית חולים בלונדון. לאחר שהות ממושכת במרכז לשיקום בג'ורג'יה, וון הצליח להתגבר על ההתמכרות ושב לתור עם להקתו ברחבי העולם.

בפברואר 1989 הוציאו "הדאבל טראבל" את אלבומם הרביעי "In Step" אשר זכה לתשבחות רבות וקיבל פרס גראמי עבור אלבום הבלוז הטוב ביותר. בהמשך, יצא וון לסיבוב הופעות יחד עם ג'ף בק. בינואר 1990 הופיע וון לראשונה ב-MTV Unplugged בעיר ניו יורק, כאשר נקבע לו גם ביצוע משותף עם ג'ו סטריאני, אך וון נאלץ לעזוב לאחר הופעתו. בזמן זה, לקח וון זריקות קורטיזון כאשר סבל מכאבי גרון, והדבר גרם להתנפחות בפניו.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 באוגוסט 1990 וון ו"הדאבל טראבל" סיימו להופיע באמפיתיאטרון אלפיין ואלי שבויסקונסין. שיר הסיום שלהם היה גרסה בת 15 דקות לסטנדרט "Sweet Home Chicago" של הגיטריסט רוברט ג'ונסון. סטיבי ריי עלה למסוק שנשא את צוותו של אריק קלפטון בדרך חזרה לשיקגו, ומספר רגעים לאחר ההמראה התרסק לפתע המסוק במדרון סקי, והטייס, וון ושני אנשים מהצוות של אריק קלפטון נהרגו במקום.

הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1990 יצא אלבומם של האחים וון "Family Style", ושנה מאוחר יותר אלבום אוסף בשם "The Sky is Crying". ג'ימי וון כתב והקליט סינגל בשם "Six Strings Down", שהיה מחווה לאחיו ולנגני בלוז אחרים. אמנים אחרים הקליטו אף הם שירים לזכרו, כדוגמת אריק ג'ונסון, באדי גאי וסטיב ואי. ב-1991 הכריזה מושלת העיר של אוסטין, טקסס על יום הולדתו של וון כ"יום סטיבי ריי וון". בשנת 1992 שיחררה חברת פנדר את גיטרת החותם של וון, סטראטוקסטר שאותה הוא עזר לעצב. מודל זה עדיין בשימוש כיום. בשנת 2004 הוציאה החברה תעתיק לגיטרה המפורסמת של וון, "Number One" ‏[2].

בשנת 1994 הוקמה מצבת הנצחה לסטיבי ריי וון באגם ליידי בירד, אתר שבו נערכו רבות מההופעות של וון. בשנת 2000 הוטבע חותמו של וון בהיכל התהילה של הבלוז. בנובמבר 2007, הוציאה חברת פנדר תעתיק נוסף לגיטרה של וון, "Lenny".

בשנת 2008 נכנס שמו של וון להיכל התהילה של הרוק אנד רול[3].

סגנון והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וון ניגן בסגנון כבד של בלוז שהושפע רבות מגיטריסטים של סגנון הבלוז, כמו ג'ימי הנדריקס, אוטיס ראש, באדי גאי, אלברט קולינס, ג'וני ווטסון, פרדי קינג (ממנו שאל את הויברטו הכבד) והמפורסם ביניהם אלברט קינג. בנוסף, וון הושפע מאוד מגיטריסט הבלוז רוק לוני מאק שאותו העריץ בילדותו, ומאוחר יותר אף הפיק וניגן באלבומו של מאק משנת 1985, "Strike Like Lightning" ‏[4], וביצע שני קאברים לשיריו !Wham ו-Chicken-Pickin (שאותו שינה וון לשם Scuttle Buttin). הסינגל Rude Mood הושפע רבות ממנגינתו של לייטנינג הופקינס שנקראה בשם "Lightning Sky Hop".

סגנון נגינתו של וון די דומה לנגינתו של הנדריקס, אם כי לוון היה סגנון משלו שהיה מבוסס בין השאר גם על כך שניגן על מיתרים עבים במיוחד (0.13 אינץ'). וון ביצע מספר קאברים לשיריו של הנדריקס, ביניהם Little Wing ו-(Voodoo Child (Slight Return. וון מעולם לא למד לקרוא תווים במוזיקה וכל מה שכתב היה מבוסס על אלתורים ועל ידע טכני - ללא שימוש בתאוריה. מבין האמנים הרבים שהודו כי הושפעו מוון נמנים אריק ג'ונסון, ג'ון מאייר, רוברט רנדולף, קני ויין שפרד, קולין ג'יימס, ג'וני לאנג, ג'ייסון ויין לופטיס, מייק מקרידי, סטיב וואי ולהקת לוס לונלי בויז.

הגיטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודל גיטרת החותם של סטיבי ריי וון, מבוססת על Number One

סטיבי ריי ניגן בעיקר על גיטרות פנדר סטראטוקסטר, המפורסמת ביניהן היא "Number One". ביניהן ניתן למנות את:

  • Number One או First Wife. הגיטרה הראשית של וון, שצלילה הטבעי הוא עמום מאוד וכבד. לגיטרה היה גשר טרמולו שמאלי מזהב, מכיוון שבאותה תקופה הושפע וון מאוד מנגנים שמאליים כמו הנדריקס ואוטיס ראש, כך שהוא ניסה כמה שיותר לדמות את הנגינה שלהם. למרות היותה הגיטרה הראשית שלו, היא לא ראתה הרבה נחת מוון, אשר נהג לדרוך עליה בהופעות, לבעוט בה ולגרור אותה על הבמה. ועדיין היא החזירה לו את אותו הצליל המפורסם שלה. וון ביקש לשנות את הפיק אפים וטכנאי הגיטרות שלו, רנה מרטינז, חיווט אותם מחדש וכך נוצר הסאונד המפורסם שלהם.
  • Lenny. גיטרה בעלת צליל קליל וג´אזי מאוד. הטרמולו שלה עבר שיפוץ על ידי רנה כך שוון יוכל לנגן בו ביתר חופשיות. וון הרכיב בגיטרה מיתרים קלים בהרבה יותר משאר הגיטרות שלו, כך שתתן את הצליל המפורסם של הסטראטוקסטר. הגיטרה שומשה עבור השירים הרגועים והשקטים יותר של וון.
  • Yellow. גיטרה נוספת עם צליל מיוחד שהוא אהב להשתמש בו בשירים היותר מוזרים שלו. הגיטרה נגנבה ממנו.
  • Scotch. הגיטרה המועדפת על וון בזמן ש-"Number One" הייתה בתיקונים ארוכים עקב הבלאי, עומס הנגינה עליה, והאגרסיביות שסטיבי ריי הפגין כלפיה. השיר שהכי מזוהה עם הגיטרה הזו הוא Leave My Girl Alone.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1983 Texas Flood
  • 1984 Couldn't Stand the Weather
  • 1985 Soul to Soul
  • 1989 In Step
  • 1990 Family Style (עם אחיו ג'ימי וון, "האחים וון")
  • 1991 The Sky Is Crying

אלבומי הופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1980 In the Beginning
  • 1983 In Session (עם אלברט קינג)
  • 1984 Live at Carnegie Hall
  • 1986 Live Alive
  • 1982, 1985 Live At Montreux 1982 & 1985

אוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1995 Greatest Hits
  • 1999 The Real Deal: Greatest Hits Volume 2
  • 2000 Blues at Sunrise
  • 2000 SRV (מארז)
  • 2002 The Essential Stevie Ray Vaughan and Double Trouble
  • 2003 Martin Scorsese Presents the Blues – Stevie Ray Vaughan
  • 2006 The Real Deal: Greatest Hits Volume 1
  • 2007 Solos, Sessions and Encores

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]